עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    אלון

    0 תגובות   יום שני, 21/9/09, 02:30


    "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת ענן גדול שחור עולה במערב"

     מאיר אריאל, רישומי פחם 

     

     

    הקדמה-גיחה קצרה 

    תפסתם אותי ביום לא טוב. זה בסדר, אתם יכולים לגשת, להתבונן. יודעים מה, מבחינתי תחשבו על העניין כאל הקרנת בכורה של סרט דל תקציב. כנסו לאווירה . עכשיו זה הזמן להרכיב משקפיים, לכבות פלאפונים והתרווח בכורסא.נסו לשוות בדמיונכם מצלמה שדואה באוויר-מעין מצלמת רחף- בגובה  15 מטר. אני בכוונה לא מגזים בגובה, עם זאת, אני גם לא רוצה למקם אותה נמוך מדי כדי שתוכלו לקבל תמונה כללית, ברורה וחדה על המתרחש. 

    לפני שניכנס אל עובי הקורה, אני מעוניין שתנסו לרחף עם המצלמה בעודה מתקרבת אליי. לפני זה, היא תיקח אתכם לסיור קצרצר במורד היישוב  בו אני גר. בכדי להגיע אל המקום צריך לעבור ירידה תלולה ביותר בכביש הראשי. מכיוון שאתם כרגע נמצאים  בדאייה מפנקת, אין צורך לחשוש מלחץ בבטן או מצורך מיוחד להקיא. אבל תאמינו לי, אני נסעתי על הכביש הזה אינספור פעמיים ועדיין לא הצלחתי לגרום לקיבה שלי להסתגל לאותו רגע בו הרכב מתחיל את הצלילה שלו. בכל אופן, אתם צולחים את הירידה בקלילות המאפיינת בעליי כנף. המצלמה לוחצת מעט על הבלמים, ולוקחת את הפנייה הראשונה שמאלה,  אתם יכולים להרגיש בידיים בטוחות. מדובר במצלמה אמינה בעל ותק מקצועי מכובד.  תנו לעצמכם לגלוש בנחת במורד הרחוב. קחו שאיפה ארוכה. תספגו את המקום. תביטו בבית השביעי מימין, זה הבית שבו אני גר, הבית שלפני 30 דקות יצאתי ממנו. אני מקווה שהמצלמה ממוקמת במקום בו רציתי מפני  שבעוד חמש שורות של בתים תוכלו לחזות במראה מלבב במיוחד. מצטער, אתם בטח מבולבלים. שכחתי לספר לכם על מבנה העיירה. אז האמת, המקום הוא לא בדיוק מלאכת מחשבת. אף אדריכל שמכבד את עצמו לא היה מתרשם מהמבנה הארכיטקטוני של המקום. מצד שני, לפעמים כל הקסם הוא בפשטות. העיירה נבנתה למעשה בצורה פשוטה להחריד.  בצורת ריבוע. בלי שום התחכמויות כלשהן. פשוט שורות של בתים לאורך ולרוחב. אפילו לא סטייה אחת לרפואה .  מעבר למבנים של המקום, אין למעשה כלום.  כלומר, שם טמון הכול. תלוי מנוקדת מבטו של המתבונן. הינה, אתם יכולים כבר להיווכח בעצמכם. עכשיו אני אבקש מהמצלמה לעצור ולסקור את המקום מימין לשמאל. לאט, כדי שלא תפספסו שום פיסת שדה. תביטו בצמרות העצים המיתמרים השמימה. וההרים. רכסי ההרים האלה שכאילו עוטפים את כל הפאר הזה וקושרים אותו בסרט. לשלוח במתנה. ניתן לכם דקה... ועכשיו אתם יכולים לתת צידוד של 60 מעלות שמאלה ולהגיע אל היעד. אליי. אפשר לנחות על הקרקע. זו הליכה קצרה מאוד עד העץ עליו אני שעון, רק שימו לב שאינכם מועדים על איזשהו סלע או נשרטים מקוץ.

    אמרתי לכם מקודם שתפסתם אותי בזמן לא מי יודע מה. לא שזה כל כך קריטי. סתם יום כזה. הייתי מזמין אתכם לשבת קצת, לנוח מהמסע האווירי בו לקחתם חלק, אך רצוי שתארזו את המזוודות ותמשיכו בדרככם. 

    הסתיו מתקרב ונשירת העלים מבשרת על בואו. בזמן האחרון דברים לא טובים מתרחשים כאן. המקום השקט הזה מתחיל לבעבע ותרחישים מדאיגים מכים בנו פעם אחרי פעם.אני רוצה להאמין שזו רק תקופה זמנית והכול יחזור על קנו בקרוב, אבל אני אומר לכם, הענן השחור הזה לא מראה סימני עזיבה .   

    פרק ראשון  

    זה לא פרק מספר, זו לא סצנה מסרט, אלה החיים שלי, כאן ועכשיו, שעון על גזע עץ האלון. נושא מבטי אל חופת העלים המגוננת. מידיי פעם קרני שמש אחדות מצליחות לחדור את מעטה  העלווה, מסמאות עיניי לרגע. רוח קרירה של עת ערב חודרת לעצמותיי. כל כתמי היום נישאים אל מקום אחר, אולי יפגשו בדרך עובר אורח נטול מזל. לבוש במכנס ג'ינס כחול וגופיה לבנה, חושב על שיערה הזהוב ומנער את התמונה מראשי. אני חב הרבה לאותה חלקת אלוהים, מעין טרטוריה של שפיות זמנית במרכזו של שדה. לא תמיד העץ הזה היה נחלת המקום. אני מביט באבן הזו שעומדת איתנה כשני מטר ממני. ב-1985, ממש לקראת סיומה של מלחמת לבנון הראשונה, נהרג אלון, בנו  של שכננו, יעקב פלישר. זה קרה בסוף יום כיפור, ממש כששערי שמים ננעלו על כולם, ונפלו עליו. שבור מהאבדה, החליט יעקב להקים אנדרטה לזכר הבן, והחליט למקם אותה במרכזו של השדה אשר מאחורי ביתו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא בצפון הארץ עץ אלון מדהים ביופיו והחליט להביאו לשדה. כשהבעלים של אותו עץ שמע את סיפורו, הוא לא היסס לסייע לו בדבר. יעקב טיפל בעץ הזה מידיי יום, השקה אותו במים ודמעות. הוא הניח אבן אפורה, חלקה וממורקת, סמוך לעץ. על אותה אבן נכתבו צמד המילים "הבן הטוב". וזהו. יום אחד, כשחזרתי מחברים בשעות הלילה המוקדמות, ראיתי אלומת אור של פנס במרכזו של השדה. כששאלתי את הורי הם הסבירו לי  שיעקב פוקד כל יום באותה שעה את אותו עץ. 

    אני מביט אל האופק, מבעד לקוצים. מנסה לשוות בעיניי רוחי איך יראה סוף העולם מכאן. רואה את ההרים הרחוקים, מדמיין אותם קורסים אחד אחד, נבלעים בתוך אדמה פעורה, מדמה לי גל צונאמי ענק ,  או מטר של אש  שנופל מהשמים . חושב על משפחתי שבוודאי מתכוננת לקראת ארוחת הערב, שומעת את הכאוס המתחולל בחוץ ומחזיקה ידיים, מתפללת. מגרש הכדורסל אותו אהבתי לפקוד נחצה לשניים וקורס אל תוך בטן האדמה. אני רואה את בית הספר שלי מתלקח בלהבות יום הדין. כל האותיות הללו, מסמכים היסטוריים, שירה, דפים קדושים, המספרים השלמים והשברים, המשוואות, צורות גיאומטריות. הכול מתפוגג. אבל בעיקר אני חושב על האש שתתפשט בשדה, תסגור עליי ועל העץ. יכולתי לדמיין את הזיעה שתזלוג במורד פניי, את הג'ינס והחולצה שיידבקו אל גופי. בוודאי אנסה- בצעד נואש של יצר הישרדות- להגיע לצמרת העץ, להיאחז במשהו.  על מה אני אחשוב באותו רגע בו האש תטפס גם  היא על העץ, נחושה בדעתה לצרף אותי לחגיגת ההרס. עליה? על משפחתי? אולי חברים? אולי אמלמל איזושהי תפילה חרישית? ואולי פשוט אלך לי סתם כך, נטול מחשבות ותהיות, אעצום עיניי ואעלם...

     "ירון!ירון!" אור פנס בוצע את חלומי. דמותו הגדולה של מר פלישר גחנה מעליי "אתה משוגע? מה אתה עושה פה בשעה כזו?" לאחר התאוששות קצרה אני מצליח למלמל משהו " מצטער, בטח נרדמתי..."יעקב חוזר לעמידתו הקשוחה  "תשמע, אמרתי לך שזה בסדר מבחינתי שתבוא לכאן בשעות היום- אם כי בכנות אני לא יודע מה אתה מחפש פה- אבל אחרי שהשמש שוקעת אף אחד לא אמור להיות פה...  וזה כולל אותך, ברור?" לבסוף אני מצליח לקום על רגליי, משחרר אנחה קלה. צווארי מבהיר לי שהוא לא יצא מסופק מהתנומה המפתיעה הזו "אתה צודק, מצטער, אני הולך..."  התחלתי כבר את צעידתי הביתה כשהרגשתי את כף ידו על כתפי "חכה, אני אלווה אותך, אתה לא תראה כלום בחושך הזה".  התהלכנו בין הקוצים כשרק חרוט אור חושף את דרכנו "אתה יודע, השדה הזה... המגרש הזה, בבעלותי. קניתי אותו כשעוד המחירים היו ממש זולים. הצעתי גם לאבא שלך, אבל הוא סירב...תיזהר!" כמעט מעדתי על אחד הסלעים "בכל מקרה, תכננתי לבנות פה בית לבן שלי, אלון... מעולם לא הייתה לי כוונה להרוויח כסף מהמקום. ביום שקיבלנו את הבשורה, היה לי ברור שאת חלקת האדמה הזו אני לא מוכר לאף אחד, אז החלטתי להקים פה אנדרטה לזכרו... משהו צנוע. ידעת את זה?" אמא כבר סיפרה לי את הסיפור אבל לא רציתי לאכזב אותו " לא, לא ידעתי". הליכתו הייתה מהירה , ולכן  הייתי צריך להחיש צעדים בכדי להדביקו  "זה לא כזה פשוט לתחזק את המקום. כל כמה זמן צריך לנכש את העשבייה שגדלה שם. אתה יודע, העיגול המושלם סביב העץ הוא לא טבעי. וכמובן שצריך להשקות אותו המון, גם ככה זה לא מקום טבעי לעץ אלון לגדול בו... אבל אני אוהב את זה, אחרי שיצאתי לפנסיה אני מחפש מה לעשות עם עצמי...אין לנו נכדים, כך שאנחנו די מובטלים ביום יום... וזו מטרה חשובה, לא?" הייתה לו נטייה לסיים כל משפט בשאלה. הנהנתי מייד לאות הסכמה. "בכל מקרה מה אתה עושה פה כל הזמן? זה חופש גדול! אתה לא אמור לבלות עם חברים? עם בנות?". אמרתי לו שאנחנו מתכוונים לנסוע מחר לטיול לדרום. "לדרום? לא מספיק חם לכם פה ?". הפעם לא מצאתי מענה ראוי. לאחר מספר דקות הגענו לרחוב, ביתי נגלה למולנו "טוב, אני חוזר לשדה. קדימה, כנס הביתה, ההורים שלך בטח דואגים... וירון, אתה ילד טוב, לא התכוונתי לצעוק עליך שם, פשוט אני...". אמרתי לו שאני מבין ושזה לא יחזור על עצמו יותר. "אה, יעקב..." הוא הפנה מבטו אליי "כן?" .רציתי לשאול אותו מה הוא עושה שם כל לילה, אך לבסוף וויתרתי " תודה על הליווי הביתה". 

    היינו בני 15. לגור ביישוב קטן זה מתכון לאסונות, לפחות מנקודת מבט של הורה. בחופשות תמיד חיפשנו מקומות לברוח אליהם, רק לא להישאר בשממה הזו. למעשה, למעט מגרש הכדורסל ושיטוטים אקראיים בבתים נטושים בכדיי לעשן סיגריות ראשונות, לא היה הרבה מה לעשות מחוץ למסגרת הביתית. הדרך המועדפת אלינו (וגם פחות או יותר היחידה) לצאת מהיישוב הייתה באמצעות טרמפים, דבר שלא מצא חן בעיניי אימי. "זה לא מוצא חן בעיניי כל הנסיעות האלה, אתה לא עולה על טרמפ לבד, שמעת? ושים לב אם הוא ערבי!". טיול אחד, בחזרה מעין גדי, התחלקנו במלאכת הטרמפים לזוגות . אני הייתי עם ניב. כל זוג בתורו עלה על רכב. תוך שעה נשארנו לבדנו בתחנה. הצצתי בשעון " יאללה, 4 עכשיו, עד 4 וחצי עפנו מפה".  ניב הסתכל עליי "לא יודע, בטיול הקודם לקח לנו שעתיים". באותו יום לוהט התייבשנו בתחנה 5 שעות, עד שלבסוף משאית הועילה בטובה לעצור. מייד הבחנו שמדובר בערבי, אך במצבנו הנוכחי, לא היה מקום לבררנות.  נכנסנו לקבינה עם אצבע על הדופק, בוחנים כל תנועה חשודה.

    אך הטיול הנוכחי היה נחוץ מתמיד. הרגשנו שהאדמה בוערת מתחתינו. זה התחיל במסכת אסונות שנפלה על היישוב. בחודשיים וחצי האחרונים הלכו לעולמם עשרה מתושבי המקום, כולל שני בחורים יוצאי צבא שנהרגו בתאונת דרכים קילומטרים ספורים מהמקום. אחד מהם הוא אחיו של אביב כץ, חברנו לכיתה. לא הייתי איתו בקשר טוב, אבל מאז לא יצא לי לראות אותו ברחובות או בספריה או אפילו בבית הכנסת. והייתה כמובן הדס קליין, אשר נסעה יום אחד עם ההורים לחופשה באילת, וכשחזרה נעלמה לחלוטין מחיינו. חברתה הטובה ביותר, איילת, דיווחה שהדס לא מספרת לה כלום. לכולם היה ברור שמשהו קרה שם. הרגשנו שהאדמה בוערת ועוד רגע יתחולל פה מקרה קורח ועדתו. אנשים החלו להיכנס להיסטריה ככל שהקהילה הצטמצמה. דתיים (ומשפחתי ביניהם) עקרו את מזוזות  ביתם בניסיון למצוא פגם כלשהו בקלף. באופן מפתיע, אותה תקופה התאפיינה בגל של מתפללים חדשים אשר פקדו את בית הכנסת והצטרפו למאמץ הקבוצתי לבלום את זעמו של אלוהים. הרב עמד על הדוכן, לפני ארון הקודש, והפציר בקהל לתקן את דרכיו, לחזור אל אבא. פסוקי תהילים נשפכו עד אין קץ אותה שבת, הרגשנו התעלות רוחנית במקום, גם מצד החילונים. יום למחרת שני הבחורים התעופפו עם מכוניתם אל התעלה אשר בצידי הדרך. הרב המשיך לדקלם פסוקים, הפעם מעל קברם. קומודיה אלוהית במיטבה. אולי היישוב הזה מקולל, אולי יש סיבה לכל המוות סביבנו? כך או כך, המחשבה לברוח מהמקום, ולו לכמה ימים, קסמה לנו מתמיד. ניסיתי להשתיק כמה שיותר את כניסתי לבית. סובבתי בזהירות את המפתח בתוך הצוהר ולחצתי על הידית. חריקת הדלת הייתה בלתי נמנעת. חייבים לשמן את הצירים חשבתי. אמי כמובן התעוררה מהרעש. שמעתי אותה מחדר השינה "ירון זה אתה?" עליתי למעלה, לחדר השינה. אבא ישן שנת ישרים. " מתי אתם יוצאים מחר? ארגנת תיק?" אמרתי לה שנצא בבוקר ושאני אארגן תיק לפני השינה. "לילה טוב אמא". לאחר מקלחת קצרה, ארגנתי  את התיק לטיול, קראתי כמה שורות, ונרדמתי בפעם השנייה בארבע השעות האחרונות.בלילה חלמתי על העץ, ועל יעקב פלישר. צפיתי בהם מלמעלה, כמו איזו מצלמת רחף. צפיתי בו מחבק את האבן שעליה היו חקוקות צמד המילים "הבן הטוב", שמעתי אותו מתייפח בקולי קולות, משרבב מבין שפתיו מילים לא ברורות. רק משפט אחד הצלחתי לשמוע בבהירות "אמא שלך לא רצתה שתלך...לא רצתה...". לפתע יעקב נשא מבטו מעלה, קילל את השמים, ואז הבחין בי "אתה! אמרתי לך לא לבוא לפה בלילה!". נשארתי נעוץ במקומי, ללא יכולת תזוזה. מר פלישר החל לטפס על העץ, כאילו היה נער צעיר, גופו מתקרב אליי, זרועותיו מושטות לעברי... קמתי בבהלה. לקחו לי כמה שניות להתעשת . נהר של הקלה שטף אותי. ידעתי שמיום זה ואילך אני לא מתכוון להירדם בשדה. הידיעה שמחר אנחנו בורחים מהיישוב לכמה ימים הרגיעה אותי, ותוך דקות מעטות נרדמתי חזרה. אך למקום היו תוכניות אחרות בשבילנו. מכות מצרים המשיכו ליפול מהשמים  ללא רחם.

    בבוקר שינינו יעדנו אל בית החולים. הדס שכבה שם, על מיטת חוליה, כל כך לא שייכת לחגיגת הצינורות אשר יצאו מתוכה.  16 שעות קודם לכן,  איילת באה לבקר אותה פעם נוספת, נחושה בדעתה להשיג פרטים כלשהם באשר למצבה. הדס סירבה לדבר. איילת לא הרפתה, היא שוב סירבה ואיילת בשלה. עד שלבסוף נכנעה.זה קרה כשהוריה השאירו אותה לבד בחדר במלון, יצאו לטייל. נקישות על הדלת,"שירות חדרים",היא לא הזמינה,נקישות נוספות,פתיחת דלת, שני גברים, כדורים, טיפולים, ניסיון התאבדות. 

    אני עומד שם בסמוך למיטה וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהמקום. בפעם האחרונה בה פקדתי את בית החולים הייתה כאשר סבתי נאבקה בנחישות במחלת הסרטן. לא רציתי לבוא, ידעתי שזו הפעם האחרונה בה אראה אותה ולא היה לי שום רצון להיות חלק מטקס הפרידה הזה. הורי שכנעו אותי לבסוף להתלוות אליהם ואל  אחי. צעדנו בפרוזדור והרגשתי כמו דמות בסרט דרמה זול. ציפיתי שהכול יתנהל בהילוך איטי, המצלמה תלווה את המשפחה המיוסרת אל עבר החדר. תזמורת נכאים תתנגן בדיוק כשיתמקדו על פניי, הלמות צעדנו יישמעו בחוזקה. רופאים עטויי חליפות לבנות יגררו לפניהם מיטה עליה שרוי נהג אשר איבד שליטה על רכבו. הם יצעקו משפטים לכל עבר אך קולם לא יישמע. לא, הם לא גיבוריי היום, כל תשומת הלב תופנה אל ארבעת הנפשות אשר צועדות בדרמטיות יתר במסדרון.שום סרט לא יכול להכין אותך לריח אשר מכה בך בכניסה לבית החולים, או יותר נכון,  בכניסה לאזורים האפלים של המקום, האזורים בהם המוות במרחק יריקה. חומרים כימיקלים, מאות תרופות, אביזרי פלסטיק, גומי, מצעים. כל הריחות הללו מתכנסים יחדיו בכדיי לבשר לך על בואו של הסוף.על סף הדלת עצרתי. לא רציתי לזכור את סבתה כשהיא על ערש דווי. רציתי שהיא תיחרט בזיכרון בתור ההיא עם מקל ההליכה אשר מכינה כל פסח מרק קניידלעך, סופרת בקפידה כל כדור. ההיא שמתיישבת ליד הטלוויזיה, צופה באופרת סבון כלשהי ומוחה בקול רם על אינספור הבגידות  של המשתתפים.

    לבסוף נשארתי בחוץ. אותו לילה היה האחרון שלה בעולמנו.

    ההמשך יבוא אם ירצה   

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין