עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    חבל הצלה

    0 תגובות   יום שני, 14/9/09, 21:52


    כשהחיים מסתכמים במדבר אחד גדול חשוב לשמור על דריכות וערנות.

    כבכל יום צעדתי לי על המדרכה בתקווה להיתקל במשהו שיביא תפנית לחיי.בכל זאת, זה לא תענוג כזה גדול לחיות כשבתוך הגוף משתרע מידבר שממה. נכון, ישנם דברים גרועים משיממון, יכלו לבצבץ פה ושם גחליליות והשמש יכלה לירוק אש. אבל בכל זאת, לא יזיק  שינוי.לפני היום המדובר,  הייתי בשלב בחיי  בו עמדתי במרכזו של גשר שאמור היה להוביל אותי לאדמה יציבה. זאת הייתה האפשרות היחידה שלי. התהום שמתחתי לא נראתה  כמו אופציה מלהיבה במיוחד. אז אמרתי לעצמי, לפני שאני אקח את המושכות- מהלך שמרתיע אותי עד מוות- אני אראה, אולי החיים יושיטו לי הזדמנות אקראית.בלילות  חזרתי לשפיות אך בימים המתנתי לאותו לרגע. לאחר 34 ימיי שוטטויות חסרות תכלית ברחבי העיר, החבל הושלך.

    אני לא נוהג לחרוג ממסלולי . בהתחלה אני משוטט במקומות הכי סואנים, כמו הרחובות, לאחר מכן אני מגשש  בפארקים הציבוריים. בסוף, כשנסתם הגולל על האפשרויות הללו, אני הולך לים. למה? כי שמעתי שאנשים אבודים הולכים לשם. אולי ימצא מין את מינו. 

    חברים שלי לא מבינים למה אני מחפש שינויים בחיים, מדוע איני שלם עם מה שאני ומנסה להפיק מזה את המרב . רוב הזמן אני מתעלם מהשאלה הזאת, אך כשמישהו דוחק אותי לפינה אני פשוט חוזר על אותה מנטרה "אני רוצה חיים הגונים". חבריי מאוד לא אוהבים את התשובה הזאת. אני משוכנע שמאחוריי גבי הם מעטרים אותי בשמות גנאי, כמו יהיר, שחצן, מתנשא. אולי מפונק. ויודעים מה? זה נכון. לא שאני סובל, אני פשוט לא נהנה. שוב הגשר הזה. תמיד  באמצע הדרך. 

    אנשים לא נוטים לייחס יותר מדי חשיבות לסובב אותם. ברוב המקרים אני חולף על פניהם כמו אוויר. ותאמינו לי, אין דבר גרוע יותר מלהיות אוויר. עדיף כבר לקבל בעיטה, לפחות זה מזכיר לך את קיומך. אני יכול להבין שלעיתים נכחותי עלולה להוות מטרד לא קטן. נדמה שהחנוונים למיניהם אינם מחבבים אותי. רוב הזמן הביקורים שם מסתכמים בגידופים. 

    היום הסתובבתי בפארק, ואיזו אישה מבוגרת ישבה על ספסל והאכילה את הציפורים. מולה היה אגם יפה עם שקנאים וכל מיני ציפורים שאיני יודע את שמם. בקיצור, היה היום חם במיוחד, ואני כבר סיימתי את הליכתי על המדרכות הלוהטות ברחובות. גררתי עצמי ואז ראיתי את האגם. חשבתי שביום כזה ניתן להפר כמה קודים חברתיים. ללא היסוס, רצתי לעבר המים. התחושה הראשונית הזאת, כשהמים הצוננים עטפו אותי, הגנו עליי מפני החום הלוהט. פשוט הצטמררתי. שחיתי ללא הרף, מאושר כמו שלא הייתי כבר מזמן. איזה תענוג. כעבור חצי שעה של השתכשכות, יצאתי אל הדשא ופתאום השמש נראתה לי הרבה יותר ידידותית. כבר התכוונתי להמשיך בדרכי, כשלפתע שמעתי את האישה המבוגרת קוראת לי לבוא. בדרך כלל אני מתעלם מבקשות כאלו, אי אפשר לדעת באיזה טיפוס מדובר וברוב המקרים זה מסתכם בקללה או גרוע מכך. אבל אותו יום הייתי במצב רוח מרומם יחסית והאישה נראתה נחמדה. אז נגשתי אליה. היא ישבה על הספסל. מימינה הייתה מונחת שקית גרעינים, שמתוכה האכילה את הציפורים, ומשמאלה  בקבוק מיץ- אולי תפוזים- והתיק שלה."איזה חום היום, אה?" הנהנתי בראשי לאות הסכמה. "נהנית במים .ראיתי. אל תדאג, אני לא אדווח לאף אחד. אם לא הייתי כל כך מבוגרת גם אני הייתי נכנסת לאיזו טבילה. רוצה לשתות?". עוד לפני שהספקתי לענות היא מזגה את הנוזל המתקתק. לגמתי אותו בשקיקה."לאט לאט, שלא תיחנק". אני מתקשה לשלוט בעצמי במצבים כאלו. כשמושיטים לי יד אני לא טורח על גינונים. "בכל אופן, אני שמחה שבאת, יותר מידי בודד פה היום. רוב הזמן המדשאות דווקא מלאות אנשים, בעלי חיים, אבל היום כלום. טוב, אני מניחה שאני הפסיכית היחידה שיוצאת מהבית ביום כזה. חוץ ממך כמובן. והציפורים. אני מנסה להתעלם מכך שהן מגיעות בשביל האוכל ולא בשבילי. אני לא מרחמת על עצמי או משהו כזה אבל בכל זאת...". היא מוזגת לעצמה כוס שתייה,  מפסיקה להאכיל את הציפורים. אני כבר סיימתי את המיץ "אתה יודע, בעלי חולה. יש לו ALS. ניוון שרירים. מחלה חשוכת מרפא וחסרת רחמים. זה קורה כשתאי העצב לא מזינים את השרירים ואז נוצרת התקשות. ככה הרופא אמר לפחות. הוא בגיל המתאים, בדרך כלל המחלה תוקפת בגילאים 40-70. בעלי בדיוק באמצע. אני חייבת להגיד לך, לראות מישהו גווע לידך יום אחרי יום זה לא פשוט. אך למדתי להתמודד עם זה. אני עדיין אוהבת אותו, והוא עדיין מתקשר איתי. הרופא אמר שלפעמים המחלה תוקפת ללא רחמים ומתפשטת במהירות, ולעיתים היא מתקדמת לאיטה. אני יודעת מה עדיף בשבילו, אבל בשבילי..." אחרי שהיא מוחה את דמעותיה, הגברת ממשיכה "בכל אופן, אני באה לכאן כדי לשכוח מהעניין כמה שאני יכולה. הוא ימות בקרוב, ולא בדרך נעימה. אני מתפללת פה, למרות שאני יודעת שגורלו נחרץ. אתה יודע? אתה מזכיר לי את עצמי. אני מניחה שגם אתה מחפש מקום שקט. מקום טוב יותר. מה דעתך לבוא איתי? גם ככה אתה נראה לי משועמם". 

     שחררתי נביחה גדולה. סוף סוף מישהו זרק עצם... 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין