עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    אפר

    4 תגובות   יום שישי , 11/9/09, 21:38


    הוא פוסע לו במורד הרחוב ומתפורר עם כל צעד. לבוש בחולצה קצרה
    ומכנסי ג'ינס דהויים. גופו נע מכוח האנרציה ותו לו. מביט
    בייאוש לצדדים, מתמזג עם המולת הרחוב. ריחות מאפה נידפים
    לאוויר, נהגים אחוזי אמוק מצפצפים ללא הרף, יללת אמבולנס
    שדוהר על האספלט הרותח. השמש מטיחה את תסכולה על העולם. מין
    יום שרבי כזה נטול עננים.


    זה לא שהוא לא מנסה להשתלב, בשמחה היה קופץ לקלחת האנושית
    הזאת שמתרוצצת בעיר, נעה למען מטרה נשגבת. אבל הוא חולה, הוא
    לא יכול להביע את התחושה במילים אך הוא מרגיש את זה בכל רמ"ח
    איבריו. הכל חלול מבפנים, מועקה שרובצת אי שם במעבה ראשו. הוא
    שם פעמיו לעבר הים, לשבת על החול, להטביע את יגונו. זה לא היה
    תמיד כך. היו ימים טובים, של ריצות על החול הלח, בילויים עד
    השעות הקטנות לש הלילה, חיוכים, חברים. עד שבשלב כלשהו חלה
    תמורה במצבו. הוא אפילו לא יכול להצביע על הנקודה המסוימת בה
    התחילה המפולת. הוא היה רוצה לזעוק, להקיא את הכל אבל הוא לא
    מסוגל. ייתכן שאף אחד לא באמת יודע את חומרת המצב. הוא מסתיר
    זאת היטב. אף פעם לא היה מהסוג שמוציא את תסכולו החוצה. גם לא
    מול קרוביו.
    הוא תוחב את ידו לכיס ושולף חפיסת "מרלברו". אחרי הליכה של
    רבע שעה הוא מתחיל לחוש לאות ברגליו הכבדות. הזיעה ניגרת
    ממנו, מדביקה את בגדיו לגופו, גורמת תחושת מחנק בלתי נסבלת.
    הוא עוצר ליד מכולת בפינת הרחוב. מקום בו הוא קונה את מצרכיו
    דרך קבע. המוכר, גבר מלא בשנות הארבעים לחייו מביט בו. "מה
    שלומך?".
    "טוב, טוב מאוד" עונה ומוסיף חצי חיוך "אני אקח פחית
    קולה...ואדום". המוכר מביא לו את מבוקשו. הוא מביט בו שוב
    "אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נראה מותש". ואכן עיניו טרוטות
    ועורו חיוור "כן, הכל טוב. פשוט השמש קמה היום על הצד הלא
    נכון". האיש שמעבר לדלפק נאנח "כן, חום אימים. לך הביתה, שב
    במזגן. המזגן שלי נהרס אתמול. תחילת יולי. איזה תזמון המניאק
    הזה דפק". הוא מהנהן, מוציא שטר של חמישים, לוקח את העודף, את
    החפיסה והפחית, אומר שלום ויוצא משם. לאחר מכן לוקח לגימה
    ארוכה מהפחית הקפואה. הנוזל הצונן יורד במורד גרונו הניחר.
    הוא עוצם את עיניו לרגע, לוקח יניקה מהסיגריה וממשיך לדרכו.


    נמאס לו משאון הרחוב אז הוא מוציא נגן מוזיקה, מקשיב לגיטרה
    המדממת של ג'ון פרושיאנטה. הוא חש כאילו השירים הם פסקול
    הרחוב. כשלא מקשיבים לקולות האנשים והמכוניות, ניתן להבחין
    בתמונה די עגומה. הוא אהב את התחושה הזאת, של הנתק הזה ממצעד
    החיים, מהתנועה הבלתי פוסקת והמהירה של העולם. הנתק מהמרוץ
    הזה, שגורם לו להרגיש שהוא מחמיץ   כל פעם את הרכבת לתחנה
    הבאה. הוא מבחין מימינו בקבצן, שכבר אזלו לו המילים מרוב
    ייאוש. ליד גופו הדועך שוכב בקבוק ערק. ראשו מושפל, כאילו
    ניתק מצווארו. הוא מוציא   את ארנקו ושולף את העודף מהסיגריות
    ומהפחית. מעולם לא עשה זאת לפני כן. מעולם לא העניק כזה סכום
    לקבצן. היום זה פשוט נראה לו דבר נכון לעשות. הוא גוהר מעליו
    ומניח את הכסף בידו השמוטה על המדרכה. מופתע להיווכח שהאיש
    ממלמל מבעד לשפתיו הסדוקות מילות הודיה. הרבה זמן לא הרגיש
    רוממות רוח כזאת. הוא מבחין שאין לו עוד הרבה ללכת. הבטרייה
    של הנגן שבקה חיים אז הוא מלפף את האוזניות סביב המכשיר,
    מחזיר אותו לכיס ומגביר את קצב הליכתו.


    הוא נזכר במשפט שניטשה אמר על כך שבנאדם צריך להישרף בלהבתו
    שלו בכדי להיוולד מחדש. לחזור לנקודת המוצא. לאפר. הוא מרגיש
    מאוד קרוב לנקודה הזאת, אך הוא לא יודע אם יישארו לו כוחות
    לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש. הנה, הוא כבר יכול לחוש את
    נוכחות הים. לשמוע את אוושת הגלים הניתזים על החוף. כעבור
    דקות ספורות הוא מגיע לייעדו, מתיישב על החול הרך. לא יודע
    כמה זמן הוא מתכוון לשבת סתם כך, לצפות בשחפים החגים מעל פני
    המים, בסירות השטות בלב הים. תמיד הוא מחפש פיסת אדמה שקטה,
    נטולת אנשים, שלא יפרו את השלווה המתוקה הזאת. שוב ההתנתקות
    מהמציאות שהוא כל כך זקוק לה. כלב שדוף בא לקראתו ומתיישב.
    "אתה בטח נמצא פה כל היום. אף פעם לא נמאס להסתכל על האינסוף
    הזה, אה?". בתגובה הכלב מלקק את נעליו. "אוקיי, הבהרת את
    הנקודה שלך".
    אין לו מושג לאן הוא ממשיך מכאן וכמה זמן הוא מתכוון לחיות
    בצורה כזאת משמימה וחסרת תכלית. אולי עד שמישהי או משהו יבואו
    להושיט לו יד, לכוון אותו.
    אולי עד שתדעך האש
    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/10/09 01:55:
      היאוש הבלתי נסבל של החיים,יפה כתוב,,,,
        15/9/09 08:42:


      שלווה מתוקה. אהבתי מאוד.

      בהצלחה.

        12/9/09 11:35:

      תודה רבה...
        12/9/09 03:20:

      מעורר מחשבה וכתוב יפה..

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין