עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של נסים קלדרון

    ארכיון

    זהירות, בתוך השיר עלולה להתחבא אידיאולוגיה - קלדרון על "עבודה עברית 2"

    0 תגובות   יום שני, 7/9/09, 20:18

    כאשר הופיע האוסף המרובע "עבודה עברית 2" ביקש עיתון העיר מנסים קלדרון לראיין אנשי מוסיקה ולכתוב את דעתו על התמונה הכוללת העולה מן האוסף הזה לגבי המוסיקה הישראלית, ובמיוחד בקשר למתח בין הזמר הארצישראלי לבין הרוק. קלדרון עשה זאת, והתוצאה לפניכם.

     



    זהירות, בתוך השיר עלולה להתחבא אידיאולוגיה / נסים קלדרון



    פרק 1: מגיעים אל העבר בהרהור, לא בהחלטה


    הראיתי את רשימת השירים של הפרויקט "עבודה עברית" ליואב קוטנר, לדלית עופר, למיכה שטרית, למוטי רגב, ליוסי מר חיים, למנחם גרנית, לאמנון השילוני, ליובל מסקין, לרונה קינן, לשלומי שבן, כולם בעלי תפקיד מרכזי כזה או אחר בתרבות המקומית כיוצרים (שבן וקינן), כמעצבי דעת קהל (מפקדת גלגל"צ עופר) וכאקדמאים (פרופ' רגב). שאלתי אותם: מה יש לכם להגיד על הרשימה הזאת? מה היא אומרת לכם על ההיסטוריה של המוסיקה הפופולארית הישראלית? כאשר מוסיקאים צעירים בוחרים מן העבר של המוסיקה הישראלית _ מה הם בוחרים? מה הם לא בוחרים? מה הם אומרים בכך על עצמם? איזה יחס יש להם אל העבר המוסיקלי הישראלי? איך הם מחברים את היצירה שלהם בהווה עם העבר שהם בחרו לשיר בפרויקט?


    חשבתי שאקבל מהם תשובות ואצטט אותן בזו אחר זו. זה לא הלך. רובם רצו יותר לחשוב בקול רם מאשר להביע דעות. זה עשה את השיחות למעניינות. אבל זה העביר את עיקר הכתיבה אלי. אביא כאן רעיונות ותחושות שמסרו לי האנשים שדיברתי איתם, אבל אני צריך להדגיש שאני תולש את הדברים שאצטט מהם מן המכלול השלם של הדברים שאמרו. לכן בסופו של דבר זהו מאמר שלי, והוא לא מייצג בנאמנות שלמה אף אחד מן האנשים ששוחחתי איתם.


    הרושם שקיבלתי היה שהם, או לפחות רובם, מעדיפים להימצא בתוך התלבטות ולא להתבצר בתוך עמדות. הרגשתי שהשאלה של היחס אל העבר נמצאת, אצל רוב האמנים והעורכים, באיזור הרגשי של ההרהור והחיפוש, ולא באזור הרגשי של הדעות הנחרצות. בוודאי לא באיזור הרגשי של ההתקפה על העבר (כמו שהיה אצל "נושאי המגבעת" למשל), ולא באיזור הרגשי של ההגנה על העבר וההתכנסות אליו(כמו שהיה, למשל, אצל אריק איינשטיין כשהוא התחיל לשיר את שירי ארץ ישראל הישנה). הרגשתי שההתלבטות מעידה לא על בריחה מן השאלה של היחס בין הווה לעבר במוסיקה הישראלית, אלא דווקא על עיסוק אינטנסיבי בה. רבים מן המוסיקאים והעורכים שפניתי אליהם נמצאים בעצם הימים האלה בתוך עבודה שעוסקת בעבר של המוסיקה הישראלית. לכן ההתלבטות שלהם, והזהירות מדעות נחרצות, מעידות על מעורבות ויצירתיות, ולא על אדישות. הם צריכים כעת את החופש של החיפוש ולא רוצים להסתפק בתשובות קלות מדי, או מוכנות מראש, או מאובנות.


    חשוב לציין: לצד הפרויקט "עבודה עברית" שמפיק ניצן זעירא, מתקיימים פרויקטים רבים נוספים של מבט אל העבר המוסיקלי הישראלי. יואב קוטנר הוציא ספר של טקסטים והערות לטקסטים בשם "שיעור מולדת - שירים על הארץ ודברים על הבית". מיכה שטרית מפיק פרויקט של שני דיסקים מהקלטות העבר של הטלוויזיה הישראלית. שטרית הוא זה שהפיק את הפרויקט הקודם של "עבודה עברית" - ארבעה דיסקים של קאברים מן העבר (זעירא החליט שאף אחד ממשתתפי הפרויקט הקודם לא ישתתף בנוכחי. רק ברי סחרוף הוא יוצא דופן). רונה קינן מקליטה בימים אלה תקליט קונספט שהוא ביוגרפיה מוסיקלית של דמות חצי-פיקטיבית מן העבר של התרבות הישראלית. אמנון השילוני ומנחם גרנית מובילים פרויקט ברשת ג' של בחירה, על ידי מאזינים, של השירים האהובים ביותר בששים שנות המדינה. שלומי שבן הכין לפסיטבל הג'ז האחרון ערב שכולו קאברים, וכלל בו גרסאות מאוד מאוד אישיות ל"ככה סתם" של התרנגולים ולשירים של מאיר אריאל. בארוע אחר הוא שר כמה שירים של זוהר ארגוב. כל זה מצטרף לעובדה שהשירה העברית של העבר (מביאליק ועד יונה וולך) מולחנת בארץ בהיקף ובהעמקה שלא מוכרים לנו מן התרבויות המוסיקליות שמשפיעות עלינו. אין במוסיקה האמריקאית ואין במוסיקה האנגלית דברים כמו שני הפרויקטים הגדולים שמסיימים בימים אלה יוני רכטר ואבי בללי (יחד עם יהודית רביץ) של הלחנות לשירים של דליה רביקוביץ. ורק לפני כמה שבועות יצאה, למשל, גרסא חדשה, ומדהימה בעוצמתה, של רות דולורס-ויס ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג.


    אין תחום אחד של אמנות ישראלית - ספרות, ציור, מחול או קולנוע - שבו מושקעים כעת מאמצים יצירתיים רבים כל כך בהתבוננות מחודשת אל העבר של התחום. עצם הריבוי הזה במוסיקה אומר משהו. הוא אומר שהמוסיקה הפופולארית הישראלית נמצאת היום בתקופה יצירתית במיוחד - הרבה קורה בה, ובין השאר הרבה מבטים אל העבר. אבל זה מעיד גם על קושי מיוחד: למוסיקה הישראלית של היום יותר קשה עם העבר שלה מאשר לספרות העברית של היום. במוסיקה המחסום בדרך אל העבר גבוה יותר. והוא גם מפתה יותר לקפוץ מעליו ולעבור אותו. לכן המאמר הזה לא יעסוק רק ב"עבודה עברית" כפרויקט בודד. הוא יעסוק במבט המוסיקלי הישראלי מן ההווה אל העבר.

     

     

    פרק 2: שלושה ציטוטים


    לפני שיורדים לשורשי היחסים שבין המוזיקה הישראלית של הווה לבין זו של העבר, בחרתי להביא שלושה ציטוטים שיהוו כמין מסך פתיחה, מבוא אם תרצו, לגישות השונות לנושא המורכב:
    דלית עופר, עורכת מוזיקלית ותיקה ומוערכת וכיום מפקדת גלגל"צ, אמרה: "הרוק הישראלי נוצר, בין השאר, מתוך מתח עם הזמר הארצישראלי. כשאני מסתכלת על רשימת השירים של 'עבודה עברית', אני מבינה שהמתח לא התמתן. רוב השירים שנבחרו כאן הם מן העבר של הרוק הישראלי. אבל מן העבר שקדם לרוק, מן העבר של הזמר הארצישראלי, יש כאן מעט מאוד. מן המוסיקה ששרו בעברית לפני שנות השבעים יש כאן מעט מאוד. למרות השנים שעברו השלום המוסיקלי עוד לא הגיע למקומותינו. רק צעד קטן של התקרבות נעשה. נחכה לעשור הבא".


    יואב קוטנר סיפר: "רמי פורטיס נוהג לחכות בהופעות שלו שמישהו בקהל יעצבן אותו, ואז הוא שר לו, בלעג גדול, את 'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר. פעם הוא עשה את זה אצלי באולפן, בשידור חי. מיד צלצלה אל האולפן נעמי שמר ואמרה לי: 'כשהוא שר בעיוות ובלעג את כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית, הוא מקיא על אבא שלי. אתה היית מרשה למישהו להקיא בשידור חי על אבא שלך?'. ואז פורטיס התפרץ ואמר לה: 'אבל אני שר את זה כי אני אוהב את זה'".


    רונה קינן אמרה: "'הבילויים', בתקליט האחרון שלהם, 'שכול וכישלון' שרים: 'בעצם קיווינו לשיר עם אבינו 'סובב לו סובב הפינג'אן''. הם אומרים את זה בשיר נורא, שיר שעוסק בחיילים ישראלים שאונסים ורוצחים אישה פלסטינית. לכן יש כעס, ולעג, ומחאה על תרבות שכיסתה על הכיעור שהיה בה, בציטוט שהם מצטטים את השיר הישן של הפלמ"ח. אבל אני מאמינה להם שהם באמת קיוו לשיר עם אבא שלהם את 'סובב לו סובב הפינג'אן' (ופוצ'ו, אביו של ימי ויסלר, אחד המחברים של השיר, היה איש פלמ"ח וכתב את 'חבורה שכזאת'). מי שחושב שהם רק שונאים את הפזמון הארצישראלי לא מקשיב להם כשהם אומרים: 'תיאחז בזה/ אנחנו ניסינו מאוד/ כיסינו את כל החורבות/ שינינו את שמות הרחובות/ ניסינו מאוד/ היסינו שמועות/ כשבעצם קיווינו/ לשיר עם אבינו/ 'סובב לו סובב הפינג'אן'/ תיאחז הזה/ תיאחז בזה'. הם נאחזים בעבר גם כשהם מאוכזבים ממנו, ואולי דווקא בגלל שהם מאוכזבים ממנו. הם מותחים ביקורת על העבר, אבל גם קשורים אליו, וממשיכים אותו".

     

     

    פרק 3: המריבה המוחלטת או ההשלמה המוחלטת


    מוטי רגב מאמין שחומה מפרידה בין הזמר הארצישראלי לבין הרוק, שהוא מסרב לקרוא לו "ישראלי". הוא מעדיף לקרוא לו "רוק שנוצר בישראל". לכן נראה לו טבעי, ונכון, שמוסיקאים צעירים בוחרים כפי שבחרו ב"עבודה עברית", והם מטפחים את מסורת הרוק שלהם אבל זונחים את מסורת הזמר הארצישראלי. יש נתק וטוב שיש נתק, הוא אומר. יש לו נימוק אידיאולוגי לנתק ויש לו נימוק אסתטי.
    אידיאולוגית, הוא אומר, הזמר הארצישראלי היה חלק מפרויקט של בניית לאומיות. הדריך אותו הרצון ליצור מוסיקה שכל כולה מיוחדת ללאומיות היהודית החדשה בארץ ישראל, והיא נבדלת מכל צליל אחר של כל לאומיות אחרת.  אבל כאשר התחילו להקות הקצב לנגן באיזור המוסכים של רמלה הם התחילו _ בכוונה או באינסטינקט _ לחלום חלום אחר. הם לא רצו להישמע ישראליים, הם רצו להישמע אזרחי העולם. הם לא רצו להיות על יד רחל ושושנה דמארי, הם רצו להיות על יד הביטלס והרולינג סטונס. לכן יש פער, וטוב שיש פער, בין חלום מוסיקלי לאומי לבין חלום מוסיקאלי אוניברסלי. אני מקשיב לרגב ואני נזכר ב"רדיו רמאללה" ששרים ומנגנים חזק כל כך ברי סחרוף ויהודה פוליקר ב"עבודה עברית" הנוכחי. זה שיר שממחיש היטב את המחשבה של רגב. זה שיר על מי שנמצא בשדה של קיבוץ ישראלי, והוא מנסה לקלוט ברדיו מה שרבים מבני גילי שתו בצמא _ את רדיו רמאללה. כי ברדיו הישראלי ניגנו עד שנות השבעים רק את הזמר הארצישראלי. רק ברדיו רמאללה יכולנו לשמוע רוק, ולהרגיש חלק מן העולם הגדול שסביבנו. וכמה רצינו להרגיש חלק מן העולם הגדול שסביבנו, וכמה העיק עלינו המקום הקטן שחיינו בו, וההתעסקות שלו בעצמו, והסגירות שלו מן החוץ.


    יש לפער הזה גם צד אסתטי, אומר רגב. הזמר הארצישראלי היה מבוסס על הפרדה בין לחן, שאותו כתב מלחין, מלים, שאותם כתב פזמונאי, וביצוע, שאותו שר זמר. לכן לא היתה שום בעיה ששיר יעבור ממבצע אחד לאחר. ואילו הרוק הוא אמנות של הקלטה. הרוק בנוי על המזיגה החד-פעמית של מלחין-כותב-מבצע-עיבוד. לכן, אומר רגב, יש לקאבר אופי נחות ברוק. את הבכורה מקבל ברוק השיר המקורי- בגלל החד פעמיות של הצליל , ושל גוון הקול, של הזמר. ובעיקר חשוב ברוק החיבור בין האישיות של הזמר לבין המלים והלחן שהם ייחודיים רק לו. לכן, אומר רגב, הרוב הגדול של היוצרים הצעירים ב"עבודה עברית" מבטאים בבחירה שלהם את הגאווה באסתטיקה של הרוק, שאמנם נעשה דומיננטית כאן רק בשנות השבעים. והם לא מוכנים להשתייך לאסתיקה אחרת, קודמת.
    אבל כאן קו המחשבה של רגב מעורר אצלי שאלה: אם נחות כל כך לעשות קאבר של ערן צור או של רוקפור, למה נינט ורמי קליינשטיין נשמעים נלהבים כל כך כשהם מבצעים את הקאבר? ואם שיר מן המסורת של הזמר הארצישראלי כתוב כך שהוא כבר בא מוכן לכך שהוא יעבור בקלות מזמר אחד אל זמר אחר, למה לא בחרו זמרים במה שקל להעברה והלכו דווקא אל מה שקשה להעברה? למה יש כאן רק שיר אחד של נעמי שמר ואף לא פזמון אחד של אלתרמן?


    אבל לצד מי שחושב שיש מריבה מוחלטת בין שתי השכבות של המוסיקה הישראלית, יש גם כאלה שחושבים שיש השלמה מוחלטת. כאשר שוחחתי עם אמנון השילוני ומנחם גרנית, אנשי רשת ג', הם אמרו: נכון, יש הבדלים, אבל אלה הבדלים רגילים שיש אצל כל העמים בין תקופות שונות, וסגנונות שונים. ואולי הם צודקים? האם המתח שבין הסקס פיסטולס לבין הביטלס היה פחות קשה מן המתח שבין שושנה דמארי לבין רונה קינן? ואם כך - למה לעשות עניין מן העובדה שהמוסיקה הישראלית מתפתחת ומשתנה?

     

     

    פרק 4: לא מריבה מוחלטת ולא השלמה מוחלטת


    למה אי אפשר לקחת מן העבר של הזמר הרצישראלי, שואלת רונה קינן, אבל בזהירות? למה אי אפשר לאהוב את סשה ארגוב, שואל שלומי שבן, בלי לאהוב את החבילה האידיאולוגית השלמה? כאשר כללה רונה קינן באלבום הראשון שלה את השיר "מיהו המיילל ברוח" של יעקב אורלנד, הוא היה שם לצד שירים שלה שהיא שרה באנגלית, ולצד שירים אחרים שלה שהיא שרה בעברית. האם השיר של אורלנד על מי ש"בקולו השכול", ומי ש"מתפלל לנוח ואינו יכול", הוא שיר של פרויקט לאומי? האם הזמר הארצישראלי היה כל כולו, שואל מיכה שטרית, מפעל אידיאולוגי ובעצם מגויס?  נכון, הוא מוסיף, היתה בו הרבה אידיאולוגיה לוחצת, הרבה קולקטיביות שחנקה את הקול האישי. אבל האם "שיר ההד", ששטרית כלל בתקליט האחרון שלו , גם הוא כולו אידיאולוגי?


    ומי אמר שאנחנו חייבים לחזור אל העבר המוסיקלי שלנו כמו שהיה? יצירה אינה חניטה. אמן לא בונה מוזיאון של בובות שעווה, הוא _ כמו שלומי שבן בקאבר חדש שהכין - לוקח מן העבר הארצישראלי את העושר של סשה ארגוב ב"ככה סתם", אבל מכניס אל תוך השובבות של התרנגולים, איזו אימה, ואפילו אכזריות, שמופיעה כשילדים משחקים זה עם זה במשחקים התמימים ביותר. שבן עושה את השיר "ככה סתם" כאילו התרנגולים עברו דרך המסדרון של יונה וולך, ושל ערן צור כשהוא שר את יונה וולך.


    אבל למה בעצם לחזור אחורה? כי אין הווה בלי עבר. והזמר הארצישראלי, הוא - גם לרע וגם לטוב - העבר המוסיקלי שלנו. נכון שמשהו חדש התחיל, והתחיל בהתרסה ולא בקלות, כשפורטיס החליט להישמע לגמרי רחוק מנעמי שמר. אבל האם באמת פורטיס קיים במרחב הגלובאלי, חסר הזהות המקומית, של הרוק העולמי? לא, פורטיס הוא פורטיס רק בשביל ישראלים. ואפילו "מינימאל קומפקט", אותה הצלחה יחסית של פורטיס (משלב מסוים) וסחרוף (וסמי בירנבך) לתרום משהו לצליל הגלובאלי של הרוק, גם היא נתפסה באירופה כבעלת ארומה ישראלית, או מזרחית, או ים-תיכונית. מה עוד שהאנרגיות האדירות של פורטיס היו צריכות להסתתר כל עוד הוא שר וניגן ב"מינימל". רק בשביל ישראלים, ורק על יד נעמי שמר, הופיע במלוא עוצמתה האישיות הרוקיסטית של פורטיס. פורטיס צריך קהל שיש לו משהו מנעמי שמר באוזניים כדי שיבחינו במיוחד שבו. לכן, אולי, רק אולי, פורטיס באמת גם קצת אוהב את נעמי שמר, ולא רק שונא אותה? והבילויים בחרו, מן ההתחלה, בצליל שהוא יותר בלקני, על יד אמיר קוסטוריצה, מאשר על יד אמריקני, נניח, לו ריד. כי לו ריד צריך להישמע אמריקני מאוד כדי להיות ביקורתי כלפי אמריקה, ואילו הבילויים צריכים להישמע קרוב אל הצליל הרוסי, אם הם רוצים להיות ביקורתיים מאוד כלפי ישראל של קום המדינה, שהתבססה על שורשי התרבות הרוסית. אין רק שנאה והתרסה בתוך ביקורת בעלת ערך _ חבויה בה גם אהבה רחוקה, וחבולה, כלפי העולם המבוקר, והיא חלק חשוב ברגש שחש הרוק הישראלי אל עבר צלילי העבר.


    מיכה שטרית מוסיף לתמונה הזאת ממד נוסף. הוא מדבר על מקום. הוא חושב שמוסיקה טובה צריכה ריח של מקום מסוים: משהו משדות הכותנה של הדרום האמריקאי בבלוז שדילן כל כך אוהב, משהו מן הפיח של ליוורפול אצל החיפושיות, משהו מן הזוהמה של ניו יורק אצל לו ריד. למה שנעשה פולחן מן הגלובליזציה? רק טוב היא מביאה? למה שנזכור לנעמי שמר רק את האידיאולוגיה החונקת של "היאחזות הנחל בסיני" ונשכח לה את הצבע האותנטי החזק של "ריח המלוח על המים".


    ואפשר להוסיף לזה שלא רק שני רבדים נבדלים ועוינים יש במוסיקה הישראלית - או זמר ארצישראלי מגויס ופאתטי או רוק אישי וביקורתי. יש גם משהו באמצע: מאיר אריאל שהוא - כמו שאומר שבן - צירוף של אלתרמן ודילן; ושלום חנוך שתמיד יש ברוק שלו משהו ממאיר אריאל ומשהו מקיבוץ משמרות; ויוני רכטר שרק ברגל אחת שלו הוא רוק, אבל ברגל שניה הוא גם המורכבות והרוסיות של סשה ארגוב, והרבה השפעות של מוסיקה קלאסית; ויש גם שלמה גרוניך ומתי כספי, ושמוליק קראוס ויהודית רביץ - שכולם סירבו לחלוקה הנחרצת הזאת בין ישראלי לבין רוקיסטי. מה עוד שגם מה שדרשנים ואידיאולוגים רצו שיהיה ישראלי-מוחלט, הרי מעולם לא היה כזה. אין זמר ארצישראלי בלי הצליל הרוסי. אז החלפנו צליל רוסי בצליל אמריקאי _ האם כדאי שנמחק בגלל זה את העבר המוסיקלי שלנו?
    ועדיין נשאלת השאלה למה רבים כל כך מן הזמרים של "עבודה עברית", ושל רוב הפרויקטים האחרים העוסקים בכך, בחרו את העבר הקרוב, ולא את העבר הרחוק יותר של שנות העשרים, והשלושים והארבעים. התשובה הסבירה לשאלה הזאת היא, לדעתי, שגם אם יש רצון של אמת לחזור ולקלף את שירי ארץ ישראל מן הקליפה האידיאולוגית הנוקשה שלהם - אצלנו זו משימה קשה יותר מאשר אצל עמים אחרים. כי לעמים אחרים היה זמר עממי באמת, אנונימי, צומח מן הזיעה של תחתיות החברה, צומח מן הסלנג שלא היה מנומס ולא היה פוריטני. ואילו הזמר הארצישראלי הוא כולו מומצא, כולו נכתב בידי אנשים מוכרים מאוד; והוא הושר על ידי חלוצים שראו את עצמם אליטה, אליטה ענייה אבל אליטה; והוא ידע לשיר את מה שהיה עצוב ואת מה שהיה יפה, אבל כמעט שלא ידע לשיר את מה שהיה מכוער. והוא גם היה פוריטני. למעשה, הוא היה פוריטני הרבה יותר מן השירה העברית. ואולי גם לכן מלחינים אצלנו הרבה שירה.


    לכן, בסופו של דבר, "עבודה עברית" הוא ייצוג נאמן של המבט האפשרי אל העבר של מוסיקאים ישראלים. הם אוהבים את העבר המוסיקלי שלהם. הם מוצאים בו יופי מקומי ונוף מקומי, ולא רק דרשות אידיאולוגיות. אבל הם אוהבים בזהירות, ומוצאים בזהירות. יש להם ממה להיזהר בעבר המוסיקלי שלהם. יש להם הרבה דברים שהם חייבים לא לאהוב ולא להמשיך, בתוך מה שהם כן רוצים לאהוב ולהמשיך.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      נסים קלדרון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין