עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סיפורים מהמגירה

    סיפורים קצרים מאת אלעד פרימו

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    "חריצים"

    0 תגובות   יום שני, 7/9/09, 03:48
                                            "חריצים" מאת אלעד פרימו

    נקשתי על הדלת בשארית כוחותיי, אפילו כפות ידיי כאבו, היא נפתחה ובהססנות הוא הכניס אותי.
    הוא לא דיבר, רק הסתכל עליי כשאני לבושה בסחבות מגואלות בדם.
    סלון הבית היה גדול, הוא סגר את הווילונות ונעל את הדלת, "אין לנו הרבה זמן" אמר.
    הוא היה לבדו, הדליק סיגריה והתיישב על הספה כשהוא בוהה בי.
    ביקשתי מחסה בביתו, הוא לא השיב וניגש לפטיפון, שם הניח את המחט על קולה של אדית
    פיאף ונעלם אל תוך אחד מחדרי הבית.
     לא ידעתי כלום על האדם הזה שאני נתונה לחסדיו, רק שהוא גבר צעיר,
    בשנות השלושים לחייו ולפי  גודל ביתו, כנראה איש משפחה.
    הוא היה לבוש מקטורן ארוך סגור אשר בצווארו מבצבצת עניבה.
    הסלון היה חמים, גופי הגרום משך אותי אל האח הבוער על מנת להחזיר לעצמו מעט מחום גופו.  
    הוא חזר עם בלוק נייר, לא גדול במיוחד ואמר לי להתיישב, עשיתי כדבריו.
     הרעב החל לשרוף את בטני וביקשתי שוב לעזרתו, הוא רק השיב "יהיה בסדר, אני רק צריך שלא תזוזי."
           הוא תלה את המקטורן על וו בכניסה לבית וכשהסתובב הסיכה בדש חליפתו נחשפה לנגד עייני,
     נחרדתי, אך נשארתי לשבת. הוא צייר אותי בעפרון, לא היה בי משהו שדרש צבע באותה העת.
    הוא בחן את פניי החיוורות והרזות, הביט מטה על קרסוליי השרוטות ועל ידי המלאות כוויות אדים.                
    דקות ארוכות של שתיקה עברו ואז שאל: "מאיזה מחנה ברחת?", שפתיי הסדוקות נמנעו מלהשיב,
    הוא הביט באורלוגין והחל לקפל את מחברתו בסבלנות יתרה.
    "קומי, היא צריכה להגיע, אמר כשהוא מושך בזרועי אל כיוון היציאה.
    דמעות החלו להטביע את עייני, התחננתי אליו שאני אעבוד, אכבס, אבשל אעשה הכל.
    אך מבטו היה קר, הוא אמר שאין לי מקום בביתם ושאשתו לא תאפשר לנערה מטונפת לנהל את משק ביתה.
    הוא צעד במהירות למטבח וחזר כשכיכר לחם בידו "עכשיו, בבקשה לכי".  
    ידית הדלת החלה להסתובב לפתע על צירה ומיד התלוו גם נקישות מהירות אשר גרמו לפניו להחוויר.
    הוא הסתכל עליי לשנייה אחת של התלבטות ואז הפציר בי לעלות איתו אל עליית הגג.
    החלל היה ענק, מערומים גבוהים של ארגזי יינות יצרו בשבילי מבוך אפלולי להיעלם בתוכו.
    הדלת ננעלה מבחוץ, קרני אור מאובקות חדרו מבטן הבית אל חלל הגג, דרך החריצים ברצפה.
    יכולתי להציץ ולראות את המתרחש ברוב חדרים.
    אך כעת העדפתי לא לנוע, לא לעשות רעש.
    בקול עמום שמעתי אותה מתחקרת אותו: על פשר המוזיקה ובעיקר על כתמי הבוץ בשטיח.
    הדלת נטרקה, הוא כנראה התחמק ויצא, המנגינה נקטעה בצרימה חדה ודממה קרה שלטה ברחבי הבית.
    בצעתי את הלחם שקיבלתי ושאפתי לתוכי את הריח הביתי שלו, אכלתי פיסה אחת כמעט בחנק  
    ואת שארית הלחם הנחתי רחוק ממני בקצה השני של עליית הגג.
    בלילה נפקחו עייני אל תוך האפלה, רעשים שקטים שנשמעו מהדלת כשהיא נפתחה, לא ראיתי כלום,
    שמעתי רק את חריקות העץ הולכות ומתגברות ככל שהדמות התקרבה אליי באיטיות.
    זחלתי אחורה נפחדת, נצמדתי לארגזים.  עייני החלו להסתגל לחושך והצלחתי לראות יותר בבירור. 
     הדמות החזיקה משהו בידה: זו הייתה קערית ועל פי ריח הבישול הבנתי מיד שזהו מרק.
    הרגשתי חום בבטני ועייני החלו לדמוע מהתרגשות פנימית! הוא הזהיר אותי שהמרק רותח.
    אך ברעבתנות התחלתי לבלוע את המרק הסמיך.הוא התיישב מולי ושאל לשמי.
    החלקתי במהירות את המרק בגרוני והשבתי לו "חיה". לאחר מכן הכנסתי במהירות עוד כף רותחת לפי.
     כששאלתי גם אני לשמו, לא השיב, רק נאנח ואמר שאין ביכולתו לעזור לי מהסיבה שהוא
    ואשתו עובדים למען שלטונות המשטר בעיר ואם זהותי תיחשף יואשמו בבגידה.
    ידעתי שתחנונים לא יעזרו, הוא ואשתו היו קרוצים מאותו החומר שרצח את הוריי ואחיי הקטנים.
     סיימתי את המרק ואמרתי לו תודה על עזרתו.
    בתנועות איטיות לקח את הקערה מידיי ולסיום אמר שעם שחר יקח אותי למקום רחוק מהעיר ומשם אמשיך לבדי.
    הוא עזב ובאיטיות נעלם בחשכה, קול ההד המתכתי של סיבוב המנעול חתם עוד יום שנשארתי בחיים. 
    בוקר, צווחות התרנגולים העירו אותי משנתי ואור חמה בוהק מילא את חלל הגג, כתפי הימנית כאבה  מהשינה.
    עייני קלטו לפתע סמוך לדלת, מזרן ומימייה צבאית ישנה,
    גרוני היבש אסר עליי מלהפסיק לשתות וכל הנוזלים במימיה נעלמו כלא היו.
    איתם היה גוש חמאה אשר אותו עטפתי עם שארית הלחם של אתמול.                       
            שבועות עברו כשאני עדיין מסתתרת בגג, הוא דאג לי למים, לאוכל וגם לשמיכה עבה על מנת שאשרוד את הקור.
    את כל אלו הצליח לבצע מתחת לאפה הסולד של אשתו, הייתי צופה בה דרך חריצי רצפת הגג:
    היא הייתה אישה יפיפייה, שערה זהב טהור ושמלותיה המרהיבות החמיאו למחשופה מעורר הקנאה.
    היא שנאה אותי, על אף שבחייה לא פגשה אותי, שמעתי אותה מדברת על זה בארוחות הפאר שארגנה.                                       הוא לרוב עבד בבית, זה היה נוח, כשאשתו נעדרה היה נועל את הדלתות ומאפשר לי לצאת לעשות את צרכיי ולהתקלח.
    הוא נתן לי ללבוש בגדים ישנים שאשתו אכסנה ומאז לא הפסיק לכנותי הפרינסזשיין שלו.
    הוא המשיך לצייר אותי, הייתי יכולה לראות את הדמעות זולגות לעיתים על לחייו כשהביט בעייני.
    לא היו לו ילדים וכשעזרתי אומץ לשאול מדוע, הוא רק צחק ואמר שיהודיה מפונקת  אחת זה דיי ויותר בחייו.
    הוא הכריח אותי לקרוא ספרים, מחזות ואת האופרות של וואגנר נהג להגביר על מנת שכל תו ישמע בבירור דרך תקרת העץ.
    שעות ארוכות הייתי בוהה בו בהערצה, תנועותיו הכריזמטיות דקרו בסיכות את בטני.
    כמעט חודשיים עברו ואשתו החלה לחשוד.
    היא אמרה לו שיש לה הרגשה חזקה שמישהו צופה בה ומזה זמן רב שהיא שומעת רעשים מהגג.
    הוא תירץ זאת בהשרצה של עכברושים שהוא בקרוב ידאג להשמידם. 
    כל צעד שעשיתי גרם לעץ לחרוק, אמרתי לו שברצוני לעזוב על מנת להפחית את הסיכון מכתפיו. 
     אך הוא גער בי ואמר שאם אמות, כל מאמציו והסיכון שלקח על עצמו יהיו לשווא, "פשוט צריך להיזהר". 
    עוד לא עבר שבוע מהשיחה והנה תקף אותי שוב הסיוט המציאותי הנורא בו הוריי נרצחים לנגד עיניי. 
    קמתי בבהלה כשבגדיי ספוגים זעה, אור פרץ מחדר השינה ומיד הצצתי פנימה, המיטה הזוגית הייתה ריקה.
     הד צעקותיה נשמע לפתע בכל הבית וגופי החל לרתוח מפחד, כנראה דיברתי מתוך שינה והיא שמעה אותי.
    הדלת נפתחה וננעלה מיד מבפנים, ראיתי צללית מתקרבת אליי במהירות והתחלתי לברוח אל הארגזים,
    יד תפסה את זרועי והוא אמר לי להירגע. יללות צופרים הרעידו לפתע את העיר ואנשים החלו צועקים ברחובות.
    הוא התכופף להביט בעייני ואמר לי שהוא חייב לברוח, כמו כולם, כי אם יישאר יהרגו אותו.
    הוא הוציא מכיס חולצתו מפתח לחדר מוגן יותר בבית ואמר לי לנעול עצמי שם עד שבעלות הברית יגיעו.
    בכיתי לו שאין לי אף אחד חוץ ממנו, הוא נישק את לחיי ואמר לי שהוא מצטער על כל מה שעולל בעברו. 
    הוא התרחק אל עבר הדלת ונעלם בחשכה. נשארתי בחיים. 
     
    כל הזכויות שמורות לאלעד פרימו (c) 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      E.Primo
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      הארץ - דף הבית