עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    מנולוג מתוך מחזה חדש-שלי

    11 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 21:34

    השריטה \ (מבוסס על סיפור אמיתי) מונולוג מאת איילת רון

      קמתי בבוקר עם שריטה עמוקה ליד העין הימנית שלי. ישנתי לבד כבר המון זמן, הדלת הייתה נעולה תמיד ומכיוון שאין לי חלונות בחדר, לא חשבתי על אפשרות שזה בא מבחוץ. אף אחד לא היה לידי לשאול אותו והאוויר הקר שנכנס מהקירות רק הטריד את קצב החשיבה שלי יותר ויותר . זה היה בוקר שנגרר עד הצהריים, שום דבר לא הזמין אותי לצאת מהמיטה והשריטה הזאת ,שהייתה חרוטה לה כמו חתימה, החרידה את היום שהיה עוד יום חסר תועלת כמו שאר הימים . והמוח, שהיה הדבר היחיד שהייתי בטוחה שהוא שלי, ניסה קצת ללטף אותי בחלומות מתוקים , שלפעמים הוא יודע לפזר, עד שאזרתי כוח וקמתי לראות מקרוב את השריטה.

     הסתכלתי על עצמי המון זמן, אולי יותר ממה שהיה צריך, ולא ממש הייתי מרוצה איך שהיא התמקמה לה, חשבתי שגם לשרוט צריך לדעת, ואם הייתה ניתנת לי הזדמנות הייתי יכולה לשרוט את עצמי עם הרבה יותר דמיון.  עמוק בפנים כבר ידעתי שזה לא ייגמר בזה, השריטה המכוערת היא שריטה לא כמו שאר השריטות שהכרתי אצל אנשים אחרים, היה לה צבע בוער והיא נראתה  שוקקת חיים מדי , יחסית לשריטה. אחרי שחזרתי למיטה הגדולה שלי , חשבתי, שהנה עכשיו זה רגע, שבו יודעים שהחיים הולכים להשתנות, נכון זאת אמנם רק שריטה ובהתחלה זה  אפילו לא כאב, אבל זה  נראה כמו איבר חדש שלא ידעתי מה עושים אתו והייתי בטוחה שצריך לעשות עם זה משהו כמו עם כל  דבר. כל היום שהתמתח ניסיתי להיזכר ממה אנשים נשרטים בדרך כלל, ושום דבר מזה לא התאים לנסיבות של חיי. נשאר לי רק לחכות עד שאגלה איך השריטה מצליחה להיכנס  אל חיי.  ואכן, שריטות  אחרות  לא אחרו, והופיעו בהמוניהן  בזו אחר זו ובהתמדה מעוררת השתאות. שריטה אחת הקיפה לי את העין כאילו מישהו גוזר אותי מבפנים, שריטה אחרת נחרצה לי  מהסנטר לאורך הצוואר כמו אדמה שנבקעה, ואני חשבתי שיש ימים כאלה, שאתה מרגיש שבסופם  ירצחו אותך בחדר מדרגות חשוך, ונשאר לך  להיפרד  מהחיים האלה ששוחים לך בגוף. לא היה לי יותר מדי מה להגיד בזמן ההוא, רק עמדתי מול מופע האימים של פני וראיתי איך הסדר הטוב שלהם הולך ומשתבש. אח"כ הורדתי לאט את הכותונת, עמדתי מולי ערומה כשהאיברים שהיו שם פעם  נראו כמו אחרי רעידת אדמה מאוד יסודית. ברגעים כאלה שאתה יודע שהם לא קורים, אבל הם קורים לך באותו הרגע, אתה בוחר לא להגיב, כן, אולי אתה יכול לצרוח, אבל השפתיים שהופכות לגוש בשר דביק  כבר לא זוכרות איך לשתף פעולה, אתה רק ממשיך לצפות בתהליך, מנסה להבין מה זה אומר, אולי יש איזה מסר סמוי שפספסת בדרך.
    זה נמשך מעט מאוד זמן , אני חושבת , אבל עבורי זה היה כמו חיים שלמים, אותה שנייה  שבה הבנתי שבעצם אני נשרטת מעצמי,  ואי אפשר לעצור . כל רגע שהגיע  הביא אתו שריטות שהלכו והתעמקו לי בתוך העור. הרגשתי כמו חומר בידי יוצר שמאס בארכיטקטורה  של בשרי והחליט על קונספציה חדשה לתווי גופי. השריטות שכבר לא היו שריטות המשיכו לשקוע בי בזו אחר זו, כמו מסלולי כאב שחרצו בי את גורלן. אז אולי באמת  יש איזו ישות אנונימית שמתעקשת להפוך את חומר הגלם של איברי גופי ליצירה  ניסיונית עכשווית וחוצבת בי עמוק מבפנים עד העצם. והנה גם כשכל כך ברור לך, שאתה זה הפנים והגוף הנתונים שקבלת, מסתבר  שהצורה שלך מיצתה את עצמה ומישהו החליט בלי לשאול אותך  לעשות ממך כמה סקיצות חדשות. ככה הפכתי להיות סקיצה של עצמי, לא יכולתי אפילו להביע דעה, המשכתי להימחק , להתרחק. זאת הייתה תקופה קרה , נורא קרה, הרוח הייתה צורחת מבחוץ , מתפוצצת מכעס או כאב, העננים היו עושים תאונות קשות בשמיים ואני חשבתי לעצמי  כמה היה נפלא  עכשיו  לקום ולנסוע לאיים הקריביים,  לשוט לי  מסביב באחת האוניות הגדולות , ולהצליח כל הזמן לא לטבוע.  בסוף , כשהגיע הסוף, רק חיבקתי את הגוף שהלך ואזל לי,   עד שהפכתי להיות קליפת כלום. קליפת כלום, שנבקעה לאט לאט,  ומתוכה יצא  פרצוף עם גוף וצורה חדשה,  שהסתתרה  שנים על גבי שנים, עד שמצאה את הדרך החוצה אל הכאילו חיים שלה. ראיתי תווים אחרונים , שרתי קצת, הספקתי לראות את הבשר נוטף ונמס מעלי. ברגע האחרון ראיתי יד שיצאה מקליפת הפה מחזיקה אזמל גדול מגואל בדם ושאריות בשר. זה היה מקסים מכדי שאוכל להיבהל, לא כל יום קורה אירוע התפרקות כל כך דרמטי וחד פעמי. הראש המחייך שלו בקע מתוך  הלב הפרטי שלי שכמעט הפסיק לנשום, לא כעסתי עליו , הוא לפחות נלחם ואני הייתי נמסה מדי, לדעתי, מכדי לכעוס על משהו. הרגליים והגוף שלו דחפו את החתיכות האחרונות שחסמו לו את היציאה, זה היה די קל כי חוץ מעצמות כבר לא נשאר הרבה. עין אחת שלי הצליחה להתחבא ולראות כמה הזוועה היא זוועה. הקליפות האחרונות שהיו פעם איברים  חיים שלי נזלו מעליו והוא נשם ונשם עם הגוף כאילו זאת הייתה פעם ראשונה שלו. כנראה שהוא ישב אצלי המון זמן, אח"כ נהייה לו קר והוא הלך לישון. העין שלי כמעט נעצמה ונפרדה מהחיים הקודמים שלה, ואני חשבתי עם קצת המוח שעוד נשאר לי, שהנה סוף סוף אני יודעת בברור איך נראה סוף.     כל הזכויות שמורות לאיילת רון 
    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/1/10 17:41:

      יפה מאוד

      תודה על המילים שלך

        23/12/09 20:07:

      מנסה שוב לשלוח מסודר לשיר

      שלמות שרוטה/

        

      כן יש בך שלמות שרוטה/

       

      חריץ עמוק הנכנס לחיי/

       

      הופך תלמים שלי שחרשתי/

       

      שנים שהצמיחו דרכי כל ימי/

        

      ובאת שרוטה בשלמות היצירה/

       

      אישה בממלכת כאב האהבה/

       

      נערה בעולם הצבעים הקורצים/

       ילדה באוקינוס בדים מדברים/ 
        23/12/09 20:00:

      אני לא יכול לשחזר אך הגעתי לפרוזה היפה מאוד שלך, אבל כשהתחלתי לקרוא היה לי קשה להפסיק. מה גם שלפני כמה חודשים כתבתי שיר ב... דומה. ארשום קטע ממנו ואשלימו אצלי:

       

      שלמות שרוטה כן יש בך שלמות שרוטהחריץ עמוק הנכנס לחייהופך תלמים שלי שחרשתישנים שהצמיחו דרכי כל ימי ובאת שרוטה בשלמות היצירהאישה בממלכת כאב האהבהנערה בעולם הצבעים הקורציםילדה באוקינוס בדים מדברים.... ....  היטבת לתאר ובכלל את כותבת מעניין ויפה

       

       

        13/9/09 00:41:


      אוחחחחחחחחחחח

      עכשיו אני אלך ךישון מה זה רגוע!

      אין רחמים אה?

        8/9/09 19:19:

      תודה לכל השורטים והשרוטים

      תמשיכו לקפוץ לבקר

        8/9/09 17:38:


      אהבתי את השריטה הזו !!!

       

      בהצלחה בהצגה

        8/9/09 01:29:

      ברוכה הבאה.

      *

        6/9/09 19:09:

      רציתי לתת עשרה כוכבים בבת אחת. אבל אי אפשר. אז אני נותנת אחד ענק!!
        6/9/09 15:26:

      לשרוטים בלבד?
        2/9/09 18:56:
      תודה לך גברת פפק,תמשיכי לבקר,ותשמרי לא להשרט יותר מידי

      קראתי כמעט עד הסוף. אהבתי. חכי שתראי כמה שריטות לי יש :)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      תאטרונית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין