עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של נסים קלדרון

    ארכיון

    הרוק הישראלי חיכה שיתייחסו אליו ברצינות זמן רב מדי. מאת: גדי טאוב

    2 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 08:55

    זמן רב מאוד, זמן רב מידי, חיכה הרוק הישראלי שיתייחסו אליו ברצינות. והוא ראוי ליחס רציני. השאלה איננה אומנות גבוהה ואומנות נמוכה. אני חושב שיש אבחנה כזאת, אבל האבחנה לא תקפה למדיומים. בתוך הרוק יש גבוה ונמוך, כמו שבתוך הטלוויזיה יש "הישרדות" שזה בידור, ויש "סופרנוס" או "אני קלאודיוס" שהם יצירות מופת. מן העובדה שלא תמיד אפשר להעביר קו ברור בין גבוה לנמוך לא נגזר שאין קטגוריות כאלה, כשם שמן העובדה שיש בין-ערביים לא ניתן להסיק שאין יום ואין לילה.
    לומר על רוק שהוא גבוה או נמוך, זה חסר שחר. יש בו מזה ויש בו מזה. איפה הגבוה ברוק? במקום שבו, כדברי הציטוט היפה משיבורסקה בספר של נסים, אדם נאחז במשהו כמו במעקה. משהו הוא משמעותי דיו בשביל אדם להאחז בו. ברגע של מצוקה, ברגע של שימחה, ברגע של שקט, הוא מרגיש שמישהו – אמן באיזה תחום שלא יהיה – ביטא משהו חזק וחשוב בשבילו. יש לילות אפלים שבהם אתה יכול להרגיש שברוס ספרינגסטין, או קייט בוש, היו בשבילך משענת, קרש צף להאחז בו.
    העובדה שלמדיום אומנותי יש גם אנרגיה ציבורית גדולה, שהוא מבטא רחשי לב שיש להם מקום לא רק מתחת למנורת קריאה של יחידים, אלא גם כדבר ציבורי היא חשובה. וכפי שנסים מעיר בצדק לא רק הפומביות של הופעות הרוק עושה את הרוק לציבורי, אלא גם העובדה שהוא נכנס לזרם הדם של קבוצה גדולה של אנשים, הופך לחלק מן השפה שלהם ומן האופן שבו הם רואים את העולם.


    מפני שיש קשר בין הקורים הדקים שמחברים יחידים לבין העורקים הראשיים שמחברים מחזור דם תרבותי של קבוצות גדולות. במלים אחרות, ההזדהות והאמפטיה על צד הרגשות, והמשמעות על הצד האינטלקטואלי אינם דברים נפרדים אלא חלק מרצף. במישור האישי ביותר ספרות עובדת על הזדהות: אדם אחר מבטא רגש שגם אני נושא, והעובדה הזאת עושה דבר ענק: היא מקלה את הבדידות. וכשההזדהות הזאת היא רחבה היא הופכת מקור דק של אמפטיה, לצמה עבה של משמעות. היא הופכת לחלק מן האמצעים המשותפים להבין את עצמנו, את העולם, את היחס בין העצמי והעולם. היא חלק מתחושה של שייכות לא רק בין שניים אלא של חברה, של תרבות.


    והרוק הישראלי כבר זמן רב עושה את זה. ולא רק בגלל שהוא ציבורי – גם "הישרדות" היא ציבורית – אלא בגלל שהוא נוגע בציבורי, במשותף, במקומות חשובים. התקליט "שבלול" נתן מקום ושפה ולגיטימציה למשהו שהרבה אנשים הרגישו, ושלא קיבל ביטוי במקום אחר. החברים של נטשה נתנו ביטוי למשהו חשוב ועמוק שלא היה במקום אחר. והוא היה חשוב מספיק בשביל שיהפוך למעקה להאחז בו – משהו לפנות אליו ברגע חשוב ומשמעותי, משהו שבעצמו הוא רגע חשוב ומשמעותי, לא לאדם אחד אלא לרבים. והיו עוד הרבה כאלה. הגיע הזמן שנדבר גם על אלה, ועוד רבים אחרים, ברצינות. את מה שביטא דברים כל כך חשובים בשביל אנשים כל כך רבים, אי אפשר לפטור במשיכת כתף בתור בידור.

     

    גדי טאוב

     

     

     

     


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/8/09 22:30:


      הייתי מוסיף צבע לנכתב על הרוק הישראלי

      בעיקר בגזרה הנשית שלו ושם הייתי מתמקד במוזיקה ובהופעה של ירונה כספי

      להבה שממשיכה וממשיכה

      פרופיל

      נסים קלדרון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין