עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של נסים קלדרון

    ארכיון

    קריאה לשבת: "נטאשה - האישה במרחקים". קטע מהפרק על יצירתם של "החברים של נטאשה"

    0 תגובות   יום שישי , 28/8/09, 16:37

    במהלך השבועות הקרובים נפרסם כאן קטעים נבחרים מפרקי הספר. נתחיל עם הפרק "נטאשה – אישה במרחקים": על עולם הדמיון של 'החברים של נטאשה'.
    .



    בעולם הדמיון של "החברים של נטאשה" מלנכולי אחד רוקד על הגג, למעלה, מטיל מטבע כדי להחליט אם לקפוץ למטה או להישאר גבוה, מעל העיר. ושם למטה הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם. במרחק בין הגג לבין הזונות קורה השיר. מרחק, הרבה מרחקים, יש בשירים של "נטאשה".

     

    יש מרחק בין הנגיעה הרוסית שהביא איתו ארקדי דוכין מילדותו בבוברויסק לבין הנגיעה הערבית שהביא מיכה שטרית מהמוזיקה ששמעו הוריו ביקנעם. יש מרחק אחר בין יקנעם וקרית ים של 1989, מהן ברחו שניהם, לבין תל אביב, אליה הגיעו. יש מרחק בין תל אביב של "נטאשה" ב-1989, לבין הרוק של "נטאשה" ב-1989: בין תל אביב שהאבנים של האינתיפאדה הראשונה כבר השאירו בה איזו קללה, לבין  הרוק שהצליל שלו בא בעיקר מארצות הברית ומאנגליה. יש מרחקים גדולים, גדולים הרבה יותר מאשר אצל להקות אחרות, בין שלושת האלבומים העיקריים של "נטאשה" – כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. יש מרחק בולט בין רגע לרגע בסגנון השירה של ארקדי דוכין: הקצב אף פעם לא יציב, אלא נע תמיד בין רגע איטי-במיוחד לרגע מהיר-במיוחד; הוא אף פעם לא שר כמי שנמצא "בדקה אחת שפויה", הוא שר כמי שהדקות שלו איטיות עד ייאוש, או ממהרות מאוד לחגוג משהו שעומד להיעלם. מיכה שטרית, לעומת זאת,  מביא אל השירים "דקה אחת שפויה" – לא רק במלים שלו אלא גם בסגנון ההגשה. אפשר לשמוע בו צורך למסור את הסערה מתוך פרספקטיבה – שהיא המרחק החשוב ביותר – ואפילו(החל מן התקליט השני של הלהקה) מתוך חיוך, כדי "שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". כך יש בשירים של "נטאשה" מרחק בין הנוכחות הקדחתנית של דוכין לבין הנוכחות המהורהרת של שטרית.  תבונת-מרחקים דקה היא, לדעתי, שעשתה את הצליל המיוחד של "נטאשה", ואת התרומה המיוחדת של "נטאשה" לתרבות הישראלית.


    האם "נטאשה" סיפרה לישראלים את סיפור יקנעם של עולי מרוקו, את סיפור הבלוקים האפורים והעבודה הדפוקה? כן, אבל ממרחק. מרחק גדול מספיק כדי שהמילה יקנעם לא תופיע בשיר, והמילה ומרוקאים לא תופיע. ממרחק גדול מספיק כדי שהעובדות לא יימחקו. אין בשירים של "נטאשה" שום אלינור ריגבי שמביאה איתה אל השיר את הריח של ליברפול הממשית מאוד של הביטלס , ואין שום "גיבור מעמד הפועלים". "נטאשה" חיה במקום שהוא קרוב מספיק למציאות כדי לתת בצליל שלה צעקה של מציאות, אבל גם רחוק מספיק "מן העוגן הכבד של מציאות כנתינתה", כפי שכתבה דליה הרץ. רק מן העוגן הכבד, המקרקע, של המציאות רצו השירים של "נטאשה" להשתחרר, לא מהמציאות עצמה.

     



    "מנסה להשתחרר אך המציאות דורסת", שר ארקדי דוכין, "אמא חולה ואבא חסר אונים". אבל בהמשך משתחרר השיר מהאם והאב וצועק את הצורך – השפוי, הארוטי, הלא- חולה – באישה: "תני לי סימן לרגע/ או רק את כף היד/ הולך וממלמל איך זה מבלבל/ אני זקוק לך". בשירים רבים של הלהקה מופיעה אותה ערגה, אותו "אני זקוק לך". חוסר הוויתור על הרעב הופך כאן לסוג של יופי. הם מסרבים להוציא את הכיעור (ואת הסכנה שאיש רעב יהפוך לאיש כבוי) מחשבון היופי שהם עורכים. אותו מלנכולי על הגג גם הוא איש רעב. הוא מהמר אם לקפוץ לא משום שהחושים כבו בו, אלא משום שהחושים לא כבו בו. משום שהוא יודע שמתחת לגג מחכים לו גם השפע וגם הרשע – גם "נשים רכות על מיטות חורקות מפושקות[לנקד וו בשורוק] עכשיו" וגם "אתם נועצים עיניים/ מחכים לזה שייפול/ הכלבים ינעצו שיניים/ בעורו בבשרו, בדמו, בעצמות". מיכה שטרית הביא ל"נטאשה" גם את מה שחנוך לוין ראה בעולם הטורפים והנטרפים שליד הירקון הישראלי. אבל לוין לא הביא אל המחזות שלו את היופי של המלנכולי הזה, שדווקא הוא, "חפץ" שכמוהו, חולם לחלוף על העיר כמו ציפור גדולה.


     בין הרבה מיני רעב אצל "נטאשה" היה גם הרעב לדרמה. גם הרעב הזה נשא איתו תבונת מרחקים – התבונה להתרחק, ואחר כך התבונה לחזור מן המרחק. "נטאשה" היו במידה רבה נסים אלוני של הרוק הישראלי. הם רצו מלכים ושוטים (ועדיף מלך שהוא גם שוטה. כמו "מלך הדיפרסיה") . הם רצו שיקרה הרבה בשיר, ושישתנה, ושיתהפך. הם רצו דמויות רבות שמתנגשות זו בזו (מול דמות אחת שכל הדמויות האחרות חולמות עליה אבל היא לא מופיעה לעולם: נטאשה). הם רצו אקדח במערכה  הראשונה של השיר, והפוגה קומית בשנייה, וצעקה נואשת של פחד ורחמים בשלישית, ו"להיות או להיות" ברביעית, ואיזה רבע חיוך צ'כובי בשורה האחרונה. אבל נסים אלוני היה במיטבו כאשר רצה  שהמלאכותיות של כתר-הקרטון תיראה היטב, וכאשר הבליט את האופי הארטיסטי-במופגן של המלכים והשוטים. ואילו "נטאשה" היו במיטבם כאשר רצו שהדרמה שלהם תיראה לא-ארטיסטית, לא-גרנדיוזית: "השיר הזה הוא מים, השיר הזה הוא צחוק, השיר הזה הוא די בנאלי". התוצאה היא יכולת להיות אמנותי מאוד בלי להיות Arty (שירי עם רבים ידעו להיות מסוגננים ומורכבים, בלי להיות Arty). התוצאה היא יכולת להפליג בדמיון אל הרחוק והמופלא, ולחזור מן ההפלגה הזאת אל הקטן ואל היומיומי; יכולת לבנות דמויות גדולות, שהופכות לפתע קטנות, ונעשות שוב גדולות, וחוזר חלילה.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      נסים קלדרון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין