עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של נסים קלדרון

    ארכיון

    "בחינה מלאת תובנות של יצירה של יוצרים שקרעו מיתר בלב". שמעון אדף כותב על "יום שני"

    0 תגובות   יום רביעי, 26/8/09, 12:30

    לפני כארבע שנים נפגשתי עם נסים קלדרון בבית קפה, היה חורף, הוא סיפר לי שהוא כותב כבר כמה שנים ספר על הקשר בין שירה ורוק בישראל ורצה לשמוע מעט על ההתנסות שלי, על מקורות ההשראה שלי, על העבודה עם מוסיקה. נסים, כדרכו, הפליא לראיין, שואל שאלות לא מחייבות לכאורה, שחייבו אותי לסלק את כל התשובות המוכנות מראש שלי, ותוך שהתשובות מתנסחות במוחי, על לשוני, כבר חוצות את מחסום השפתיים, ריחפה מעליהם מחשבה אחת, זה שנתיים איני עוסק במה שאני רוצה לעסוק בו ביותר, מוסיקה, כתיבה על מוסיקה, מסביב למוסיקה, בעזרת מוסיקה. בספרי "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", היצירה האחרונה שלי דאז, מיציתי הרבה מן הרעיונות שלי באשר לתולדות הרוק העברי, עלייתו לגדולה במהלך שנות התשעים, ובמידה מסוימת – נפילתו, אבל רעיונות לא תמיד מתואמים עם רגשות, ובשיחה עם נסים הלך והתחוור לי שאני מתגעגע, הגעגוע לא עזב אותי עם כתיבת הספר, וכל זמן שאיני עוסק בו אני לא כותב, הגרון שלי נסתם, הגוף נעלם.


    בדרך חזרה הביתה הלך הקור והתעבה סביבי, רעדתי, צנחתי על המיטה עם הגיעי. למחרת, בתום יממה של הזיות קדחת, גררתי את עצמי לרופא, דלקת גרון. בשעתו לא נתתי את דעתי על האירוע, חודשים עברו עלי במחלות בילדותי, ולמעשה, הימים המטושטשים מחום גבוה, השיוט אינאונים במחוזות מדמדמים, נתפסים לי כעונג, ומי מתעכב לחשוב על הסיבות לעונג.
    הקריאה ב"יום שני" החזירה לי את צימוד האירועים הזה, במלוא עוצמתו. ויתרה מזאת, הקריאה בספר, בפרק הדן ביצירה שלי, הבהיר לי שכל העת המפתח לצימוד היה נתון בכתיבתי. אני לא ראיתי. נסים ראה.


    את הסיפור הזה אני מספר כדי לומר שאני בעצם פסול לעדות, מן הבחינה הרגשית, אני מנוע להגיד למשל, שבמהלך הקריאה המרותקת בספר על עולמות יצירתיים שהסעירו אותי בעבר, הרגשתי שוב בן 16-17-18-19-20, עם חלומות התהילה והביבים של הרוק והשירה שוטפים בעורקים. אני מנוע להודות שקמתי ממקומי לנבור בספריית הדיסקים שלי, וגיליתי שאלבומים, שנשבעתי לעצמי שיהיו תמיד בהישג יד בצורה כלשהי – קלטת, דיסק, קובץ אודיו – נעדרים, נניח "רוצה ויהיה" של ארקדי דוכין, נניח, "חתוך תוכן" של טאטו.


    אבל איני מנוע מלספר על המהלך החשוב שהספר תופס בעיני, משרטט בתנופה, במסירות, תוך הבנה עמוקה: מתישהו במרוצת שנות השמונים התחלף בישראל האתוס הלאומי באתוס הקפיטליסטי כמסגרת המארגנת את חברת ההמונים המקומית. והחילופין הללו, שנעשו מאוחר מאוד ביחס למדינות מערב, שתרבותן כבר חלחלה ונמהלה בתרבות המקומית, יצרו תמהיל, קישורים, שלא נוצרו בשום מקום אחר: תרבות ההמון, ותחומי היצירה המיוחדים לה, היו צריכים להתחיל פה מאפס, בשעה שהמבנים וההיסטוריה העולמית שלהם כבר היו מצויים בשלב מתקדם של התפתחות. מסובך? – לא בהכרח.


    הרוק החל להיקלט בישראל לאחר שהתעצבה דמותו כאמנות המובהקת של תרבות ההמונים מחד גיסא, כמרחב של יצירה שמנסח בעבורה לשון, קודים של התנהלות, מעמיד לה דמויות מופת, דוברים של דור שלם, ומאידך גיסא כמוביל הגדול ביותר של שינוי חברתי, כקולה האותנטי ביותר של תרבות הנגד, כאמצעי הבעיטה המושלם בממסד. ואולם בישראל, שדה היצירה שהיה אמון על התפקידים הללו היה דווקא השירה, שמקומה הציבורי הלך והתמעט ככל שהתעצמו קווי האופי של חברת המונים המשועבדת לכלכלת השוק הפרוץ. כך שבאופן טבעי הלך הרוק להתלמד אצל השירה, בעוד שבמקומות אחרים, הלך הרוק לתור אחר מקורותיו בתרבות העממית, ששגשגה בתחתיות, והתבססה לא פעם על התרסה, על הגחכת הממסד, אמנותם של המנושלים והנחשלים.


    "יום שני" עומד על השלכות מהלך העניינים הלז, על הגוונים ובני הגוונים שנולדו בחיבור בין שתי האמנויות המיוחד לישראל, על השפעות הגומלין ביניהן, שמעצבות במידה רבה את דמותן של השתיים כיום; וחשוב מזה, הוא עושה כן באמצעות בחינה מלאת תובנות של יצירה של יוצרים, שרבים מהם, אני מאמין, קרעו אצל מי שמתעניין בשירה ו/או רוק עבריים לפחות מיתר אחד בלב.

     

    שמעון אדף

     

     

     


     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      נסים קלדרון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין