עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    זיכרון, זהות ומחאה בפלסטין - מישל חלייפי

    29 תגובות   יום שבת, 22/8/09, 12:42


    עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהווים הערבים אזרחי מדינת ישראל כ-20 אחוז מהאוכלוסיה (מיליון וחצי איש), כלומר כחמישית מתושביה. חמישית מאזרחיה של ישראל נתונים תחת פיקוח פוליטי שנע בין הבטחוני לכלכלי לתרבותי – כל זאת על מנת לוודא שלא יוכלו להשפיע על אופיה של המדינה, הן מבחינת תפיסת הגבולות שלה, הן מבחינת הטוהר האתני שלה. מדינת ישראל נולדה כמדינה שמטרתה העיקרית להוות מקלט מדיני ליהודי העולם, שיידעו כי תמיד יש להם מקום לברוח אליו כשהם נתונים תחת רדיפה פוליטית במקומות אחרים בעולם. כך למשל יכלו יהודים ארגנטינאים רבים לברוח כל עוד נפשם בם מפני משטר האימים של החונטה הצבאית בסוף שנות ה-70. הכל טוב ויפה עד שהגיעו לכאן וחלקם הבינו כי ישראל, מתוך הטענה שעליה להגן עליהם כיהודים, מנסה לטשטש את קיומם של תושביה הערבים-פלסטינים, לטשטש את זהותם, את היותם קהילה שמגדירה עצמה ככזו ואת הקשר האימננטי בינם לבין משפחותיהם השסועות מעבר לקו הירוק, שם מנהלת ישראל ממשל צבאי לא דמוקרטי בעליל כבר למעלה מארבעים שנה.  

     

     

     

     

     

       מצד שני, כוחות הדמוקרטיה הישראלית עדיין לא נשחקו כליל, והם בכל זאת מאפשרים את חשיפת העבר, את ההיסטוריה הכבושה, המנוטרלת, זו שהתעוותה בין גלגלי התעמולה של הציונות. מלבד יוצרים ישראלים-יהודים שחושפים את הצדדים האפלים יותר של התנועה הציונית, של החברה הישראלית ושל הפוליטיקה של מדינת ישראל, כמו גם את בעיות הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל (רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן, דוקי דרור ועוד) יותר ויותר יוצרים פלסטינים מציגים את בעיות הזהות שלהם ואת ההיסטוריה של העם שלהם על גבי מסכי הקולנוע והטלוויזיה. לאחרונה יצא לי לצפות בסרטיו של מישל חלייפי, שיצר בשנת 1980 את מה שנהוג לכנות כסרט הפלסטיני הראשון. הסרט "זיכרון פורה" (Fertile Memory) עוקב אחרי שתי נשים, אחת בתוך גבולות הקו הירוק, השנייה מרמאללה של תרום האינתיפדה, ומנסה לשרטט את המורכבות של הזהות שלהן, הן ביחס למדינת ישראל והן ביחס לחברה הערבית הפלסטינית המסורתית. הסרט הוא מהראשונים שדן באופן מופגן בדרך שבה המדינה נישלה את בעלי האדמות המקוריים שלה, באותה "נאכבה" שעדיין נאמרת בלחישות, ספק של הכחשה ספק של בושה, בחוגי שיח ישראליים רבים. דווקא היום כשיש רצון לעגן בחוק את האיסור על ההתעסקות ב"נאכבה" הפלסטינית, לטשטש את הזיכרון של אלה שחיו כאן ותמיד היוו סיוט עבור הפנטזיה הציונית – דווקא היום חשוב לחשוף את הציבור הישראלי לקולנוע שלא מוכן לקחת חלק בהתעלמות הזו, שלא מוכן לשתף פעולה עם ההשתקה הפוליטית שמנסה לכפות הימין היהודי על חופש הביטוי. הנאכבה עומדת כמובן במרכז סרטים נוספים של חלייפי, שנוהג לארוג אלמנטים של קולנוע פיוטי-עלילתי לתוך סרטיו התיעודיים. כזה הוא Canticle of Stones, למשל, שמביא תמונות מתקופת האינתיפאדה ומשלב אותם בסיפור אהבה תיאטרלי בין גבר שהיה אסיר פוליטי בישראל לאינטלקטואלית פלסטינית שחוזרת לירושלים מאירופה. סיפור הגירוש-בריחה של ערביי ישראל עומד גם במרכז סרטו של מוחמד בכרי "1948", שמביא את הנראטיב הפלסטיני לאותו אירוע שאנו גדלנו עליו בשם אחר: "מלחמת העצמאות". מערכת החינוך והתקשורת הישראלית תמיד חששו כי חשיפת הנרטיב הערבי תפחית מההצדקה המוסרית של מדינת ישראל, ועל כן גדלנו על שתי הנחות יסוד שלא היו עליהן עוררין: שהערבים לא קיבלו את תוכנית החלוקה (עובדה המקובלת על שני הצדדים) ושהאוכלוסיה הערבית ברחה מרצון מתוך מחשבה כי מדינת ישראל תובס ע"י צבאות ערב, ואז יוכלו לחזור לבתיהם (אמת מאוד מוגבלת בהתחשב בגמישות של המושג "מרצון"). אף אחד לא לימד אותנו על "הטריקים" שהופעלו על המשפחות הערביות, בשיתוף הבריטים, כדי שיעזבו את ביתם. אף אחד לא לימד אותנו על הפלישה האלימה לכפרים, על ההברחה המכוונת ועל החוקים שבאו אחר כך שנועדו להפקיע מהבורחים את הזכות שלהם על רכושם (חוק נכסי נפקדים התש"י-1950). אף אחד לא לימד אותנו כיצד ניסו לחזור חלק מהפליטים הפנימיים לביתם ב-1949, רק כדי לגלות שבדירותיהם שוכנו עולים ממרוקו. את מעשי הטבח (דיר יאסין) בכלל היה רצון לקבור עמוק מתחת לאדמה. לעמוס קינן, שהלך לא מזמן לעולמו, יש כמה דברים לומר בסרט זה, על המדיניות המאוד ברורה של הנהגת הישוב, זו שהפכה להיות ממשלת ישראל בה' באייר תש"ח. אגב, קינן אינו היהודי היחיד שמתראיין בסרט ומציב השקפת עולם אחרת מזו של המיין-סטרים הישראלי. בהקשר זה ראוי לצפות גם בסרטה התיעודי של דליה קרפל, "אמיל חביבי – נשארתי בחיפה", על המשורר ואיש המפלגה הקומוניסטית אמיל חביבי. אירועי הנאכבה כפי שבאה לידי ביטוי בעיר חיפה, לא פסחו גם על בית משפתו של חביבי. אלא שהוא, בניגוד לרבים אחרים, העדיף לעמוד פנים אל פנים, כמו במערבון, מול אלה שבאו לגרש אותו מביתו. מה שיפה בסרט זה שהוא מדגיש כיצד יכולה אישיות פלסטינית בעלת תודעה לאומית מפותחת, לזכור את האסון האישי, לקונן עליו, אך בו זמנית להמשיך להאמין כי על שני העמים לשאוף לשיתוף פעולה על מנת לקיים מדינה שפויה שבה יש כבוד גם למי שאינו לוקח חלק במסיבה הציונית.    

      

    הניסיון של מדינת ישראל לטשטש את זהותם הלאומית של הפלסטינים שנותרו אזרחיה מוצג בסרטה של אבתיסאם מראענה, "פראדיס, גן עדן אבוד". הבמאית, ילידת הכפר פראדיס שעל מורדות הכרמל, יוצאת למצוא בת כפר אחרת שעברה לגלות לונדון, שבשנות השבעים והשמונים ישבה בכלא הישראלי מספר פעמים כאסירה בטחונית, משום שהעיזה (גם בניגוד לרצון בני משפחתה ובני כפרה) להצהיר על זהותה באמצעות הזדהות עם הפלסטינים בשטחים הכבושים והנפת דגל אש"ף. מראענה מראה כיצד חילחלה שטיפת המוח הממסדית הזו לאלה שרק רצו להמשיך להתקיים בצילה של זכרון יעקב השכנה, לשתף פעולה עם הממסד הישראלי ולהדחיק עד כדי גלות את זו שהעזה "לעשות להם בושות". הסרט נוגע גם בזהות הפמיניסטית של היוצרת, ברצון שלה לצאת נגד המוסכמות המסורתיות והדתיות של משפחתה, במקביל להתחזקות האיסלמית של אמה עם חזרתה מממכה. נראה שנושא דיכוי הנשים בחברה הפלסטינית מעסיק את היוצרים הפלסטינים, אולי כחלק בלתי נפרד מאידיאולוגיית השחרור שמנחה אותם. ב"זיכרון פורה", נוגע חלייפי באופן מובהק במלחמתה של סהר קאליפה, סופרת גרושה החיה ברמאללה, על עצמאותה כאישה בחברה שמציבה בפניה גבולות רבים מדי. קאליפה מציגה עמדה פמיניסטית הכרוכה באידיאולוגיית השחרור הלאומי שלה. סרט נוסף של חלייפי שמתאר את הדיכוי, הן של הממסד היהודי-ציוני הן של החברה המסורתית הערבית, הוא Forbidden Marriages in the Holy Land, על זוגות מעורבים בישראל-פלסטין. הסרט מרגש בדרך שבה הוא חושף את המנגנונים המנסים לכפות אידיאולוגיה על בני אדם, עד כדי הכפפת האהבה לציווי הלאומי-חברתי. הוא מדגים כיצד רעיונות-על קהילתיים יכולים לחבל ולדרוס, לעיתים אפילו באלימות גסה,  כל ניסיון לביטוי אישי. אגב, חלייפי לא נשאר חייב גם לחברה הפלסטינית שממנה הוא יוצא ושעליה הוא מגן בחירוף נפש בעצם היותו יוצר קולנוע מגוייס. סרטיו נותנים תקווה לכך שחברה פלסטינית חופשית מסוגלת להיות פתוחה לפחות באותה מידה כמו החברה הישראלית-יהודית, ובעלת חוש ביקורת עצמית דומה. בסופו של דבר, הצופה הישראלי-חילוני-ליברלי יכול להזדהות לחלוטין עם מצוקותיו של הפלסטיני החילוני, מפני ששניהם, בדרך להגדרה עצמית, צריכים להיאבק בכוחות שמרניים ודכאניים שממשיכים להדגיש את העוינות בין יהודים לפלסטינים בארץ הזו, במקום להיאבק על פירוקה.    

     

     

     

     

     

    בהזדמנות זו הייתי רוצה להדגיש סרט תיעודי נוסף שהוא, מבחינתי מופתי למדי, מעורר השתאות והרבה מאוד מחשבות. ג'וליאנו מר ח'מיס הוא שחקן תיאטרון ישראלי, בן לאבא פלסטיני ואמא יהודייה, בוגרת הפלמ"ח, שהחליט לקבץ את החומר שצילם במהלך פעילות אמו במחנה הפליטים של העיר ג'נין. האם, ארנה, הקימה בג'נין מפעל חינוכי לילדי המחנה, זכתה על כך בפרס נובל אלטרנטיבי בשוודיה, מה שאפשר כלכלית לפתוח במקום תיאטרון קטן. ג'וליאנו נכנס לתיאטרון כמדריך הדרמה של הילדים וצילם אותם בכמה הזדמנוית במהלך שנות ה-90. כשלאחר יריית הפתיחה של אינתיפדת אל-אקצה הוא זיהה באחד מהלוחמים המתאבדים שפתח בירי במרכז העיר חדרה את אחד הילדים שהשתתף בתיאטרון, החליט ג'וליאנו להיענות להצעתה של המפיקה אסנת טרבלסי לעשות סרט על הילדים שגדלו להיות לוחמים למען מולדתם, אלה שמכונים בפני הציבור הישראלי "מחבלים". בזכות החומר המצולם, אולי היחיד שמספק הצצה לחיי הילדות של מי שעתיד להיות "מחבל מתאבד", ועוד חומרים רבים שמתארים את התהוותה של קבוצת לוחמי גרילה מהיותם בני עשר, נוצר סרט – "הילדים של ארנה" - שהופך על פניה את הגישה הפשטנית הרווחת בחברה הישראלית ביחס ללוחמים הפלסטינים. פתאום ה"מחבלים", ה"מתאבדים", ה"חמושים" וה"מבוקשים" (ביניהם אגב גם זכריה זביידי מפרשת טלי פחימה) נצפים כילדים החיים במציאות של עוני מחפיר, שבה הריסת ביתם או בתי שכניהם היא עניין של שגרה. הסרט, למעשה, מתאר את מנגנון הכיבוש ככזה שבהכרח מייצר את ההתנגדות הפלסטינית בכך שהוא הופך ילדים לפליטים בביתם, או במה שהיה ביתם והפך לגל אבנים ופסולת. 

     

     

    ועוד כמה סרטים שראוי לצפות בהם בהקשר הזה:

     

    "התערבות אלוהית" - סרטו הפיוטי-סוריאליסטי של איליה סולימאן, על קשיי האהבה של זוג הקרוע בגלל הקו הירוק. איליה סולימאן הוא בפירוש הבמאי הפלסטיני העולה שסרטיו זוכים לתשומת לב בינלאומית תדירה למדי, במיוחד במסגרת פסטיבל קאן, בו הוקרן גם סרט האחרון "הזמן שנשאר" (The time That Remains) והיה מועמד לדקל הזהב. ממליץ גם על "כרוניקה של היעלמות" שלו מ-1996.

     

    "השכן של ישו" - על המתאגרף הפלסטיני-ישראלי-אמריקאי ג'והר אבו לאשין מנצרת. סרטו של דוקי דרור.

     

    A-Nakba - דוקו היסטורי במתכונת הקלאסית (ראיונות, חומרי ארכיון, תיאור היסטורי כרונולוגי והרבה תצלומי אוויר) על השתלשלות האירועים בין 1947-1949 מפיהם של פלסטינים שחוו את הגירוש, היסטוריונים וגם מפיהם של לוחמי צה"ל הטרי.

     

    "פורד טראנזיט" של האני אבו אסאד על ההתחמקות מהמחסומים בגדה המערבית ועל חיי היומיום תחת הכיבוש

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/09 15:11:

      צטט: nicolasux 2009-08-25 12:55:56

      צטט: גיא אסל 2009-08-25 11:52:58

      צטט: nicolasux 2009-08-24 08:54:01

       

      ...בסוף הליברמנים יישתלטו פה על העסק ויראו לכולנו מה זה לא דמוקרטיה, אז אולי כדאי להתמקד בביקורת עליהם ולא על אופי הקטלוג של הסרטים של אבי מוגרבי....

      מוריד את הכובע על תשובה טובה!

      אעצור כאן לבנתיים.

       

      נ.ב.

      הם כבר השתלטו!

       

       

      לא יכולת להישאר חייב עם הנ.ב הזה, אה... :) אולי בסוף יעמידו אותו לדין והוא ייצטרך לפרוש ואז המפלגה שלו תתמוסס ואז ביבי גם ייחלש ואז הפלסטינים פשוט יכריזו על מדינה באופן חד-צדדי (שאגב היום כבר כתבו על זה בעיתון) ויעמידו את מדינת ישראל בפני עובדה וכל התקפה על הרשות תהיה התקפה ברורה על מדינה ריבונית, משהו שאני מקווה שממשלת ישראל לא תמצא לנכון לעשות. ואז כולנו נשמח ויהיה שמח. הייתי חייב לסיים בטון אופטימי, תסלח לי :)

       

      ואנחנו בסך הכל אוהבים סרטים!

      אחלה תסריט כתבת למעלה,

      מעניין אם הקרן החדשה לטלביזיה וקולנוע תרצה להשקיע בו...

        25/8/09 12:55:

      צטט: גיא אסל 2009-08-25 11:52:58

      צטט: nicolasux 2009-08-24 08:54:01

       

      ...בסוף הליברמנים יישתלטו פה על העסק ויראו לכולנו מה זה לא דמוקרטיה, אז אולי כדאי להתמקד בביקורת עליהם ולא על אופי הקטלוג של הסרטים של אבי מוגרבי....

      מוריד את הכובע על תשובה טובה!

      אעצור כאן לבנתיים.

       

      נ.ב.

      הם כבר השתלטו!

       

       

      לא יכולת להישאר חייב עם הנ.ב הזה, אה... :) אולי בסוף יעמידו אותו לדין והוא ייצטרך לפרוש ואז המפלגה שלו תתמוסס ואז ביבי גם ייחלש ואז הפלסטינים פשוט יכריזו על מדינה באופן חד-צדדי (שאגב היום כבר כתבו על זה בעיתון) ויעמידו את מדינת ישראל בפני עובדה וכל התקפה על הרשות תהיה התקפה ברורה על מדינה ריבונית, משהו שאני מקווה שממשלת ישראל לא תמצא לנכון לעשות. ואז כולנו נשמח ויהיה שמח. הייתי חייב לסיים בטון אופטימי, תסלח לי :)

        25/8/09 11:52:

      צטט: nicolasux 2009-08-24 08:54:01

       

      ...בסוף הליברמנים יישתלטו פה על העסק ויראו לכולנו מה זה לא דמוקרטיה, אז אולי כדאי להתמקד בביקורת עליהם ולא על אופי הקטלוג של הסרטים של אבי מוגרבי....

      מוריד את הכובע על תשובה טובה!

      אעצור כאן לבנתיים.

       

      נ.ב.

      הם כבר השתלטו!

       

        24/8/09 12:07:
      ברור :)
        24/8/09 11:57:

      צטט: Clair De Lune 2009-08-24 09:59:21

       

      אין ספק שישראל היא דמוקרטיה עבורנו אבל איננה דמוקרטיה "עבורם". כלומר, הקו החוצץ הוא בין שני הלאומים. לכן כינה אורן יפתחאל את הדמוקרטיה הישראלית כאתנוקרטיה - דמוקרטיה ללאום אחד ומשטר שונה ללאום האחר. אחרים מודדים את רמת הדמוקרטיה במידה שקבוצות אורגניות (לאומיות ו/או אתניות) יכולות ובפועל זוכות להשתתפות פוליטית. כלומר, להשפעה על החיים הקולקטיביים כאן. המדידה כאן היא על פני רצף ולא דיכוטומית כמו במקרה של יפתחאל.  אני מסכימה עם שתי הגדרות אלו.  אי אפשר לדבר על "איים" של הפרעה במשטר הדמוקרטי. הדבר הרבה יותר עקרוני ועמוק.

       

      אני מסכים עם דבריך. משטרים נעים על פני רצף. יש כאלה שהם דמוקרטיים במידה רבה , יש כאלה שהם דמוקרטיים במידה מוגבלת יותר, יש כאלה שהם ממש לא דמוקרטיים. אגב, באתנוקרטיה מוחלטת, לפלסטינים אזרחי ישראל לא הייתה זכות הצבעה. מכיוון שיש להם את הזכות הבסיסית לקחת חלק בהליך הדמוקרטי ובזכות לומר את דעתם, אני לא חושב שישראל היא אתנוקרטיה מוחלטת. מה שמסבך את מצבה בעיקר זה הכיבוש של השטח שמעבר לקו הירוק. שם האזרחים מנועים מלקחת חלק בהליך הדמוקראטי ובו זמנית מנועים מלהיפרד מהיישות המדינית שמדכאת אותם. שם ישראל נכשלת בדמוקרטיה שלה ולכן אנחנו פה כדי לצעוק (או במקרה שלי - להמליץ על סרטים)

       

      אני חושב שככל שאזרחי ישראל היהודיים יבינו יותר ויותר את בעיות הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל, הם יבינו שיש צורך לערב אותם יותר ויותר כאזרחים שוויי זכויות, משום שכרגע יש כשלים עמוקים מאוד בתחום הזה. לא ייתכן, למשל, שכפרים לא יהיו מחוברים למים במדינה שתופסת עצמה כדמוקרטית.

        24/8/09 09:59:

       

      אין ספק שישראל היא דמוקרטיה עבורנו אבל איננה דמוקרטיה "עבורם". כלומר, הקו החוצץ הוא בין שני הלאומים. לכן כינה אורן יפתחאל את הדמוקרטיה הישראלית כאתנוקרטיה - דמוקרטיה ללאום אחד ומשטר שונה ללאום האחר. אחרים מודדים את רמת הדמוקרטיה במידה שקבוצות אורגניות (לאומיות ו/או אתניות) יכולות ובפועל זוכות להשתתפות פוליטית. כלומר, להשפעה על החיים הקולקטיביים כאן. המדידה כאן היא על פני רצף ולא דיכוטומית כמו במקרה של יפתחאל.  אני מסכימה עם שתי הגדרות אלו.  אי אפשר לדבר על "איים" של הפרעה במשטר הדמוקרטי. הדבר הרבה יותר עקרוני ועמוק.

        24/8/09 08:54:

      צטט: גיא אסל 2009-08-24 08:16:10

      צטט: nicolasux 2009-08-23 20:05:04

       

      אה, טוב, זה ברור. אבל לצרכי קטלוג תמיד משתמשים במדינה שממנה יצאה הסרט כדי שלאנשים יהיה קל יותר להבין על מה מדובר. ברור שבמקרה הספציפי הזה (מעניין מאוד) לא מדובר במדינה קיימת אלא במדינה בהתהוות או במדינה בשאיפה להיות כזו. חוץ מזה שסרטים משקפים הרבה פעמים את החברה שבתוכה הם נוצרו ואם נוצרו סרטים מתוך החברה הפלסטינית אז למה לא לכנותם פלסטיניים? בדיוק כמו שסרטיו של אבי מוגרבי הם סרטים ישראליים למרות שאינם דוברים של מדיניות הכיבוש הישראלית אלא אפילו יוצאים כנגדה באופן מופגן. זה מתאפשר משום שישראל עדיין דמוקרטיה (בתוך גבולות הקו הירוק) ומותר להיות ישראלי ולהתנגד לשלטון (אני מחזיק אצבעות שרק נלך ונהיה יותר דמוקרטיים ולא נלך בכיוון ההפוך, שלפעמים זה מה שנראה שקורה)

       

       

       

      המושג מכפיף זהות פוליטית על יצירה קולנועית - בין אם היא פוליטית או לא... עוזר לקטלג אותה ולתחום אותה מאחורי חומה או על מדף, ובסופו של דבר מטעין אותה ברעיונות ואידיאולוגיות. נכון שזה עוזר לאנשים, בדיוק כמו שעוזר לאנשים לדעת מי הוא ערבי ומי הוא יהודי, מי הוא סטרייט ומי הוא הומוסקסואל... מדיניות של הפרדה שקולנוע חברתי אמור לשחרר אותנו מתוכה.

      במילים אחרות: 

      ישנו צורך להדגיש כי סרטיו של אבי מוגרבי הם ישראליים בכדי להדגיש שסרטים אלו חותרים מתחת למדיניות הכיבוש וכך הם מאששים לך ולצופים את תחושת האשלייה שמדינת ישראל היא עדיין דמוקרטיה. בתוך הקו הירוק, מחוץ לקו הירוק.... אין הבדל!

       

       

       

       

      גיא, אני לא חולק את האופי הבלתי מתפשר של הניתוח החברתי-רדיקלי שלך. מה לעשות. הרי גם אם אתה מסכים איתי, אתה תנסה לתפוס עמדה עוד יותר רדיקלית, וזו זכותך. אין לי בעיה עם זה. אם מדינת ישראל איננה דמוקרטיה אזי מרבית מדינות העולם אינן דמוקרטיות. למעשה הרוב הגורף. דמוקרטיה זה עניין יחסי ויש הרבה דמוקרטיות עם חורים מאוד גסים באופי הדמוקרטי שלהן. לישראל יש הרבה חורים אבל היא עדיין בגדר דמוקרטיה. מעבר לקו הירוק היא מקיימת משטר לא דמוקרטי ולכן היא נזהרת כבר ארבעים שנה לא לספח את השטח, מה שכמובן מהווה את הבעיה כולה ואתה יודע יפה מאוד שאני רואה זאת בעין לא יפה. גם בתוך הקו הירוק יש חורים - אפלייה, כירסום במערכת המשפט וכו'. אבל זו עדיין מדינה שמאפשרת לך לומר את כל הדברים שאתה מטיח כאן.

       

      מה שהכי מצחיק זה שהשמאל האולטרה-רדיקלי שאתה מייצג תמיד יבקר את האנטי-דמוקרטיות של המערב הקולוניאליסטי (כמו שיצא לך מקודם במעין פליטת פה שבה רמזת כי הקולנוענים הישראלים מייצגים את הכובש הציוני. הנה בתשובתך עכשיו אתה בעצם מאשר את זה שלזה בדיוק התכוות) ותמיד יעמוד לצידו של העולם השלישי המתפרק מעול כובשיו, גם כשאותו עולם שלישי מצטיין באלמנטים אנטי-דמוקרטיים כמו אירגוני דת פונדמנטליסטיים (שלא לדבר על ה"דמוקרטיות" העממיות של סין ובריה"מ שהשמאל הרדיקלי תמיד נהנה לעמוד לצידן). אפשר לבקר את הדמוקרטיה הישראלית ולהראות את הבקיעים שלה, להראות כמה היא מוגבלת וכו'. אבל להניף דגלים אדומים ולהגיד שישראל היא לא דמוקרטיה, זה לעשות דווקא. אם זה מסב לך עונג, תפדל. בסוף הליברמנים יישתלטו פה על העסק ויראו לכולנו מה זה לא דמוקרטיה, אז אולי כדאי להתמקד בביקורת עליהם ולא על אופי הקטלוג של הסרטים של אבי מוגרבי....

        24/8/09 08:16:

      צטט: nicolasux 2009-08-23 20:05:04

       

      אה, טוב, זה ברור. אבל לצרכי קטלוג תמיד משתמשים במדינה שממנה יצאה הסרט כדי שלאנשים יהיה קל יותר להבין על מה מדובר. ברור שבמקרה הספציפי הזה (מעניין מאוד) לא מדובר במדינה קיימת אלא במדינה בהתהוות או במדינה בשאיפה להיות כזו. חוץ מזה שסרטים משקפים הרבה פעמים את החברה שבתוכה הם נוצרו ואם נוצרו סרטים מתוך החברה הפלסטינית אז למה לא לכנותם פלסטיניים? בדיוק כמו שסרטיו של אבי מוגרבי הם סרטים ישראליים למרות שאינם דוברים של מדיניות הכיבוש הישראלית אלא אפילו יוצאים כנגדה באופן מופגן. זה מתאפשר משום שישראל עדיין דמוקרטיה (בתוך גבולות הקו הירוק) ומותר להיות ישראלי ולהתנגד לשלטון (אני מחזיק אצבעות שרק נלך ונהיה יותר דמוקרטיים ולא נלך בכיוון ההפוך, שלפעמים זה מה שנראה שקורה)

       

       

       

      המושג מכפיף זהות פוליטית על יצירה קולנועית - בין אם היא פוליטית או לא... עוזר לקטלג אותה ולתחום אותה מאחורי חומה או על מדף, ובסופו של דבר מטעין אותה ברעיונות ואידיאולוגיות. נכון שזה עוזר לאנשים, בדיוק כמו שעוזר לאנשים לדעת מי הוא ערבי ומי הוא יהודי, מי הוא סטרייט ומי הוא הומוסקסואל... מדיניות של הפרדה שקולנוע חברתי אמור לשחרר אותנו מתוכה.

      במילים אחרות: 

      ישנו צורך להדגיש כי סרטיו של אבי מוגרבי הם ישראליים בכדי להדגיש שסרטים אלו חותרים מתחת למדיניות הכיבוש וכך הם מאששים לך ולצופים את תחושת האשלייה שמדינת ישראל היא עדיין דמוקרטיה. בתוך הקו הירוק, מחוץ לקו הירוק.... אין הבדל!

       

       

        24/8/09 01:44:


      תודה על הדיון המעניין.

      והנה באותו הקשר ממש פוסט מעניין ומצמרר במיוחד לתשומת לבך :

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1184804

        23/8/09 20:11:

      צטט: shai.h 2009-08-22 21:11:03


      תודה, מאד אהבתי את הפוסט ערן. מכיר סרטים מוקדמים של חלייפי ומאד אהבתי את הסרטים של סולימאן; גם התערבות שמימיית וגם כרוניקה של היעדרות הנפלא. לשפ שינוי הכרתי כמעט את כל הסרטים שהזכרת. מה שאומר שאני סוג של שמאלני מחמד, או סתם אחד מהביצה הדוקומנטרית :-)

       

       

      מה, זאת ביצה? למה לא אמרו לי? האמת היא שאני יחסית חדש לתחום הדוקו הישראלי ואני מוכרח להודות שכבר קיבלתי כמה זבנגים והפתעות מרגשות (כמו "הילדים של ארנה" שאני לא יודע איך אף אחד לא המליץ לי עליו עדי היום)
        23/8/09 20:06:

      צטט: Clair De Lune 2009-08-23 18:51:25

      לפני כעשר שנים עמדתי לפני סיום המ"א שלי ובין יתר נושאיו חקרתי את המפקד הראשון שנערך ב 1948. המסמכים היו בידי, סיפור המפקד היה סיפור שכוסה על ידי מבחינה ארכיונית, אבל ההבנה את השלכותיו חלה בעקבות צפיה בסרט שנעשה בעקבות ספרו של מוריס על לידתה של בעיחית הפליטים הפלשתינים. מוריס, לראשנה, חושף בעבודה ארכיונית דקדקנית את פעולת התכנון של טראנסר הפלשתינים מכפריהם ומקום ישובם אבל בסרט הבנתי שהמפקד היה המכניזם שהפך טראנספר זה לליגלי.

      רוצה לומר שכל תיאור היסטורי הוא נרטיבי והתפקיד שלנו הוא להשתכנע שאכן הנרטי מבוסס על מחקר ארכיוני מקיף ככל האפשר. הסרט יצר אצלי את ההבנה הכי חשובה ביחס למסמכים שאגרתי וניתחתי בעבודה שלי.כתבתי על המפקד הזה בפוסט על נוכחים ונפקדים.

       

       

      מה הייתה התזה שלך, אפשר לשאול? :)
        23/8/09 20:05:

      צטט: גיא אסל 2009-08-23 19:22:14

      צטט: nicolasux 2009-08-22 23:26:21

      צטט:

       

      אני לא טוען שבמאים ישראלים עשו סרטים מטעם הכובש הציוני. אני בסך הכל רציתי לערער על המושג "קולנוע פלסטינאי" ואם בכלל ניתן להגדיר קולנוע כזה. אני חושב שהמושג קולנוע פלסטינאי הוא מושג מצמצם מדי.

      אשמח להפנות אותך לדיון קצרצר שהעלתי לפני מספר שנים תחת הכותרת האסתטיקה של הרעב http://cafe.themarker.com/view.php?t=154610 

      קולנוע הוא לעולם לא קולנוע של לאום אלא אם מדברים על הסרטים של לני ריפנשטייל וכיו"ב.

      קולנוע הוא תמיד קולנוע של חברה, של תרבות מסויימת ולדעתי צריך לדבר על קולנוע של קונפליקט, קולנוע של מיעוט, קולנוע כמאבק. אולם לא מאבק של לאום כזה או אחר, כי אז כמו שכתבתי, נגררים לסרטי תעמולה. אלא לקולנוע שנותן ביטוי להיותנו קורבנות למושגים כמו לאום ואידיאולוגיה. באותו הרגע שהעולם יפסיק לראות "קולנוע פלסטינאי" ויתחיל לראות קולנוע חברתי המתאר את בעיית הדו קיום במרחב המזרח תיכוני, אז הדיון יתרומם מעבר לאובייקטיבי והסובייקטיבי, כי הקולנוע יחשוף את הבעיה של כולנו. 

       

       

      אה, טוב, זה ברור. אבל לצרכי קטלוג תמיד משתמשים במדינה שממנה יצאה הסרט כדי שלאנשים יהיה קל יותר להבין על מה מדובר. ברור שבמקרה הספציפי הזה (מעניין מאוד) לא מדובר במדינה קיימת אלא במדינה בהתהוות או במדינה בשאיפה להיות כזו. חוץ מזה שסרטים משקפים הרבה פעמים את החברה שבתוכה הם נוצרו ואם נוצרו סרטים מתוך החברה הפלסטינית אז למה לא לכנותם פלסטיניים? בדיוק כמו שסרטיו של אבי מוגרבי הם סרטים ישראליים למרות שאינם דוברים של מדיניות הכיבוש הישראלית אלא אפילו יוצאים כנגדה באופן מופגן. זה מתאפשר משום שישראל עדיין דמוקרטיה (בתוך גבולות הקו הירוק) ומותר להיות ישראלי ולהתנגד לשלטון (אני מחזיק אצבעות שרק נלך ונהיה יותר דמוקרטיים ולא נלך בכיוון ההפוך, שלפעמים זה מה שנראה שקורה)

       

       

       

        23/8/09 19:22:

      צטט: nicolasux 2009-08-22 23:26:21

      צטט: גיא אסל 2009-08-22 20:59:43

      .... כמו גם את בעיות הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל (רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן, דוקי דרור ועוד) יותר ויותר יוצרים פלסטינים מציגים את בעיות הזהות שלהם ואת ההיסטוריה של העם שלהם על גבי מסכי הקולנוע והטלוויזיה....

       

      עד כמה שאני מכיר ויודע, רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן ודוקי דרור הם במאים ישראלים. להציג את הבעיה הפלסטינאית מנקודת מבט של הכובש הציוני עדיין מסלף את הנארטיב ההסטורי. מיותר לציין שמרבית הסרטים המצוטטים הם סרטים שבתוך הפקתם היו מעורבים ישראלים.  השאלה הנשאלת היא מתי סרט פלסטינאי הוא סרט פלסטינאי "נטו". סרט שנקודת המבט אינה מכילה בתוכה אינטרסים הפקתיים ושיקולים של הפצה שהופכים את הפלסטינאי ללא יותר מאשר דמות קולנועית טראגית ואת הקולנוע הפלסטינאי לקולנוע אוטנטי שהקהל האירופאי שועט אחריו? כמו הקולנוע האירני, גם כאן, אופנה חולפת.

        

       

       

      הבמאים האלה עשו סרטים מטעם עצמם ולא מטעם הכובש הציוני. תעשה לי טובה.... וסרטיו של מישל חלייפי לא נעשו במסגרות ישראליות, לפחות לא כולם. חוץ מזה שגם קולנוע פלסטיני אותנטי יכול לסלף מציאות, או לא לראות את כל התמונה. סרט אחד לא מספיק כדי לראות את כל התמונה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ככה שזה ממש לא משנה.

       

      אגב, ממש לא מוצאת חן בעיני ההכללה הזו שאם מישהו הוא בעל לאום מסויים (רק בגלל ששמו עברי, נגיד) הוא מגוייס לטובת הנרטיב הרווח במסגרת הלאומית שממנה הוא יצא. מן הסתם, הוא מושפע מהמקום שממנו הוא בא , אבל הוא גם יכול לחתור תחתיו וזה לגמרי לגיטימי. ויש יוצרים פלסטינים שהם יותר עצמאים בשטח ויש את האני אבו אסאד שלמשל בסרט "גן עדן עכשיו" בהחלט מתפשר מתוך אינטרסים של הפצה והסרט מרגיש קצת מזוייף, כזה שמתחנף למי שזקוק לפורמט ההוליוודי הקלאסי. לעומת זאת, "פורד טרנזיט" של אותו הבמאי בדיוק, נותן תמונה הרבה יותר אותנטית. ככה זה, אלה החיים.

       

      אני לא טוען שבמאים ישראלים עשו סרטים מטעם הכובש הציוני. אני בסך הכל רציתי לערער על המושג "קולנוע פלסטינאי" ואם בכלל ניתן להגדיר קולנוע כזה. אני חושב שהמושג קולנוע פלסטינאי הוא מושג מצמצם מדי.

      אשמח להפנות אותך לדיון קצרצר שהעלתי לפני מספר שנים תחת הכותרת האסתטיקה של הרעב http://cafe.themarker.com/view.php?t=154610 

      קולנוע הוא לעולם לא קולנוע של לאום אלא אם מדברים על הסרטים של לני ריפנשטייל וכיו"ב.

      קולנוע הוא תמיד קולנוע של חברה, של תרבות מסויימת ולדעתי צריך לדבר על קולנוע של קונפליקט, קולנוע של מיעוט, קולנוע כמאבק. אולם לא מאבק של לאום כזה או אחר, כי אז כמו שכתבתי, נגררים לסרטי תעמולה. אלא לקולנוע שנותן ביטוי להיותנו קורבנות למושגים כמו לאום ואידיאולוגיה. באותו הרגע שהעולם יפסיק לראות "קולנוע פלסטינאי" ויתחיל לראות קולנוע חברתי המתאר את בעיית הדו קיום במרחב המזרח תיכוני, אז הדיון יתרומם מעבר לאובייקטיבי והסובייקטיבי, כי הקולנוע יחשוף את הבעיה של כולנו. 

       

        23/8/09 18:51:

      לפני כעשר שנים עמדתי לפני סיום המ"א שלי ובין יתר נושאיו חקרתי את המפקד הראשון שנערך ב 1948. המסמכים היו בידי, סיפור המפקד היה סיפור שכוסה על ידי מבחינה ארכיונית, אבל ההבנה את השלכותיו חלה בעקבות צפיה בסרט שנעשה בעקבות ספרו של מוריס על לידתה של בעיחית הפליטים הפלשתינים. מוריס, לראשנה, חושף בעבודה ארכיונית דקדקנית את פעולת התכנון של טראנסר הפלשתינים מכפריהם ומקום ישובם אבל בסרט הבנתי שהמפקד היה המכניזם שהפך טראנספר זה לליגלי.

      רוצה לומר שכל תיאור היסטורי הוא נרטיבי והתפקיד שלנו הוא להשתכנע שאכן הנרטי מבוסס על מחקר ארכיוני מקיף ככל האפשר. הסרט יצר אצלי את ההבנה הכי חשובה ביחס למסמכים שאגרתי וניתחתי בעבודה שלי.כתבתי על המפקד הזה בפוסט על נוכחים ונפקדים.

        23/8/09 18:02:

      צטט: אמן החלומות 2009-08-23 16:11:09

      אלה אכן שאלות קשות. אינני יודע כיצד להשיב עליהן, אבל נראה לי שכדאי להתחיל בשאלה האחרונה אודות טיבה של הציונות. אבל זה כבר דיון לאכסניה אחרת, כי אנחנו עלולים לשעמם כאן את ציבור חובבי הקולנוע :)

       

       

      יש מצב שאנחנו משעממים אותם, אבל זה מה שטוב באינטרנט. לא חייבים לקרוא הכל  :)  בלי שום קשר, אגב, כדאי לצפות בסרטים מתוך עניין וסקרנות, בלי קשר לנטיות פוליטיות. לא חייבים להסכים להכל. והסרטים, רובם, עוסקים באנשים הקטנים, לא בפוליטיקאים.
        23/8/09 16:11:
      אלה אכן שאלות קשות. אינני יודע כיצד להשיב עליהן, אבל נראה לי שכדאי להתחיל בשאלה האחרונה אודות טיבה של הציונות. אבל זה כבר דיון לאכסניה אחרת, כי אנחנו עלולים לשעמם כאן את ציבור חובבי הקולנוע :)
        23/8/09 14:54:

      צטט: אמן החלומות 2009-08-23 09:01:30

      צטט: nicolasux 2009-08-22 23:17:53

      צטט: אמן החלומות 2009-08-22 22:03:32

      כדי לברר מה קרה או לא קרה ב 48, מוטב לעיין במחקרים הסטורים מהימנים דוגמת אלה של בני מוריס, ולא בסרטים תיעודיים מגמתיים של שום צד. ובמקום להשתמש במינוח נראטיב - בין אם יהודי או מוסלמי - מוטב לאמר בפשטות: סיפורי מעשיות.

       

      בני מוריס הוא ההיסטוריון שהיה מעורב בסרט Al Nakba שציינתי למטה. גם ייעץ וגם מרואיין ראשי. הסרט הרבה פחות מגמתי ממה שאתה חושב. קודם רואים אחר כך מגיבים, לא? :)  והסיפורים הם לא סיפורי מעשיות, הם אינטרפרטציות של מציאות, מכאן - נרטיב. והויכוח הוא לא בין יהודי למוסלמי אלא בין ישראלי לפלסטיני. חוץ מזה שאין הרבה ויכוח. מעדויות של אנשי הגנה שהיו בשטח (ואחר כך כחלק מצה"ל) אפשר להסיק ש"סיפורי המעשיות" הפלסטיניים קרובים מאוד למה שהיה שם כפי שנתפס ע"י אותם אנשי הגנה. כשאצלנו היו אומרים "הם ברחו, זבש"ם" אצלם אומרים "ברחנו משום ש-" יש סיבות לכל דבר. חוץ מזה שכשיורים לאוויר תוך כדי פלישה לכפר, ברור שמעוניינים בבריחה של התושבים המקומיים.  
      עכשיו שאני יודע שבני מוריס היה מעורב בסרט, אז בטוח יש לי עניין לראות :) ... אבל תרשה לי עוד סיבוב בפינג פונג. אין לנו מחלוקת על כך שראוי להציג את העובדות, כולל תיאורי הערבים וכולל סיפורים אישיים. אבל המחלוקת הפוליטית היא בדיוק על מה שלך הוא מובן מאליו: האם זהו סכסוך בין יהודים למוסלמים או בין ישראלים לפלסטינאים? וזה לא ויכוח בין פרשנויות, אלא בין השקפות עולם. אם זאת מחלוקת לאומית - כפי שאתה ואני חושבים - אז ניתן לפתור אותה, למשל על ידי הכרה הדדית. אבל כל עוד לא תהיה הכרה ערבית בתנועה הציונית כתנועה לאומית לגיטימית, גם נכדי נכדינו ימשיכו לעשות מילואים.

       


      ומה זה הכרה ערבית? מי אלה "הערבים" הללו? הרי הם לא מקשה אחת.... זאת הבעיה עם הדרישות האלה שהן לא ישימות. מבחינת מדינות ערב ירדן ומצרים למשל, יש הכרה כזו. גם מבחינת חלק נכבד מהציבור הערבי של אזרחי ישראל, וגם מבחינת חלק נכבד מהפלג המתון של ההנהגה הפלסטינית. אז מה, לא יהיה הסדר עד שאל-קעידה יכירו בציונות? לא יהיה הסדר עד שהחמאס והג'יהאד האיסלמי יכירו בציונות? תמיד יהיו קיצוניים וגם אצלנו יש פלח נכבד של מי שלא מכיר בזכותם של הפלסטינים על הארץ הזו (כולל כמה נציגים בממשלה הנוכחית). אז מה, בגללם לא יהיה הסדר לעולם?

       

      ואז אשאל אותך עוד שאלה - למה תמיד באים אליהם בדרישה להכיר בציונות כשמדינת ישראל לא באמת מכירה בתנועה הלאומית שלהם? אם הייתה מכירה בה באמת ובתמים, הייתה מפנה את התנחלויותיה הלא חוקיות מהשטח שנכבש ואף פעם לא סופח לישראל. ככה שזו לא חכמה להגיד תמיד - הם אשמים, זה הכל בגללם. הרי זה בדיוק האבסורד, שהשיח הישראלי היה תמיד של "אנחנו רוצים שלום עליכם ועל כל ישראל והם תמיד הורסים את השאיפה הזו" כשבמקביל, המדיניות בשטח של ממשלות ישראל לא רק שלא מקדמות את תהליך השלום אלא רק פוגעות בו שתי וערב.

       

      ועוד דבר - מה "ציונות"? גם הציונות איננה מקשה אחת והפילוג בה קיים מהיום שבו נולדה. כידוע לך, ההסתדרות הציונית אימצה את גישתו של אחד העם שראה חובה בקיום קשר הדוק בין השאיפות הלאומיות של היהודים לארץ ישראל. אבל גישתו של הרצל הייתה שונה. הוא האמין שאפשר לקיים לאומיות יהודית גם לא בארץ ישראל. אחר כך באה מחלוקת בין הציונות הסוציאליסטית לציונות הבית"ריסטית, ועוד ועוד השקפות עולם מנוגדות, פנים-ציוניות. ככה ש"הציונות" כמושג גם כן איננה דבר אחד. יש למשל את הגישה שטוענת כי צריכה להיות פה מדינת כל אזרחיה שמקיימת מקלט מדיני עבור העם היהודי במסגרתה, אבל שלא תהיה מוגדרת כמדינה יהודית. אפשר לפרש עמדה זו כעמדה ציונית גם כן. כי מי קבע מהי הציונות? יש אינטרפרטציות רבות לעצם המושג הזה.

        23/8/09 09:01:

      צטט: nicolasux 2009-08-22 23:17:53

      צטט: אמן החלומות 2009-08-22 22:03:32

      כדי לברר מה קרה או לא קרה ב 48, מוטב לעיין במחקרים הסטורים מהימנים דוגמת אלה של בני מוריס, ולא בסרטים תיעודיים מגמתיים של שום צד. ובמקום להשתמש במינוח נראטיב - בין אם יהודי או מוסלמי - מוטב לאמר בפשטות: סיפורי מעשיות.

       

      בני מוריס הוא ההיסטוריון שהיה מעורב בסרט Al Nakba שציינתי למטה. גם ייעץ וגם מרואיין ראשי. הסרט הרבה פחות מגמתי ממה שאתה חושב. קודם רואים אחר כך מגיבים, לא? :)  והסיפורים הם לא סיפורי מעשיות, הם אינטרפרטציות של מציאות, מכאן - נרטיב. והויכוח הוא לא בין יהודי למוסלמי אלא בין ישראלי לפלסטיני. חוץ מזה שאין הרבה ויכוח. מעדויות של אנשי הגנה שהיו בשטח (ואחר כך כחלק מצה"ל) אפשר להסיק ש"סיפורי המעשיות" הפלסטיניים קרובים מאוד למה שהיה שם כפי שנתפס ע"י אותם אנשי הגנה. כשאצלנו היו אומרים "הם ברחו, זבש"ם" אצלם אומרים "ברחנו משום ש-" יש סיבות לכל דבר. חוץ מזה שכשיורים לאוויר תוך כדי פלישה לכפר, ברור שמעוניינים בבריחה של התושבים המקומיים.  
      עכשיו שאני יודע שבני מוריס היה מעורב בסרט, אז בטוח יש לי עניין לראות :) ... אבל תרשה לי עוד סיבוב בפינג פונג. אין לנו מחלוקת על כך שראוי להציג את העובדות, כולל תיאורי הערבים וכולל סיפורים אישיים. אבל המחלוקת הפוליטית היא בדיוק על מה שלך הוא מובן מאליו: האם זהו סכסוך בין יהודים למוסלמים או בין ישראלים לפלסטינאים? וזה לא ויכוח בין פרשנויות, אלא בין השקפות עולם. אם זאת מחלוקת לאומית - כפי שאתה ואני חושבים - אז ניתן לפתור אותה, למשל על ידי הכרה הדדית. אבל כל עוד לא תהיה הכרה ערבית בתנועה הציונית כתנועה לאומית לגיטימית, גם נכדי נכדינו ימשיכו לעשות מילואים.

       

        22/8/09 23:26:

      צטט: גיא אסל 2009-08-22 20:59:43

      .... כמו גם את בעיות הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל (רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן, דוקי דרור ועוד) יותר ויותר יוצרים פלסטינים מציגים את בעיות הזהות שלהם ואת ההיסטוריה של העם שלהם על גבי מסכי הקולנוע והטלוויזיה....

       

      עד כמה שאני מכיר ויודע, רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן ודוקי דרור הם במאים ישראלים. להציג את הבעיה הפלסטינאית מנקודת מבט של הכובש הציוני עדיין מסלף את הנארטיב ההסטורי. מיותר לציין שמרבית הסרטים המצוטטים הם סרטים שבתוך הפקתם היו מעורבים ישראלים.  השאלה הנשאלת היא מתי סרט פלסטינאי הוא סרט פלסטינאי "נטו". סרט שנקודת המבט אינה מכילה בתוכה אינטרסים הפקתיים ושיקולים של הפצה שהופכים את הפלסטינאי ללא יותר מאשר דמות קולנועית טראגית ואת הקולנוע הפלסטינאי לקולנוע אוטנטי שהקהל האירופאי שועט אחריו? כמו הקולנוע האירני, גם כאן, אופנה חולפת.

        

       

       

      הבמאים האלה עשו סרטים מטעם עצמם ולא מטעם הכובש הציוני. תעשה לי טובה.... וסרטיו של מישל חלייפי לא נעשו במסגרות ישראליות, לפחות לא כולם. חוץ מזה שגם קולנוע פלסטיני אותנטי יכול לסלף מציאות, או לא לראות את כל התמונה. סרט אחד לא מספיק כדי לראות את כל התמונה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ככה שזה ממש לא משנה.

       

      אגב, ממש לא מוצאת חן בעיני ההכללה הזו שאם מישהו הוא בעל לאום מסויים (רק בגלל ששמו עברי, נגיד) הוא מגוייס לטובת הנרטיב הרווח במסגרת הלאומית שממנה הוא יצא. מן הסתם, הוא מושפע מהמקום שממנו הוא בא , אבל הוא גם יכול לחתור תחתיו וזה לגמרי לגיטימי. ויש יוצרים פלסטינים שהם יותר עצמאים בשטח ויש את האני אבו אסאד שלמשל בסרט "גן עדן עכשיו" בהחלט מתפשר מתוך אינטרסים של הפצה והסרט מרגיש קצת מזוייף, כזה שמתחנף למי שזקוק לפורמט ההוליוודי הקלאסי. לעומת זאת, "פורד טרנזיט" של אותו הבמאי בדיוק, נותן תמונה הרבה יותר אותנטית. ככה זה, אלה החיים.

        22/8/09 23:17:

      צטט: אמן החלומות 2009-08-22 22:03:32

      כדי לברר מה קרה או לא קרה ב 48, מוטב לעיין במחקרים הסטורים מהימנים דוגמת אלה של בני מוריס, ולא בסרטים תיעודיים מגמתיים של שום צד. ובמקום להשתמש במינוח נראטיב - בין אם יהודי או מוסלמי - מוטב לאמר בפשטות: סיפורי מעשיות.

       

       


      בני מוריס הוא ההיסטוריון שהיה מעורב בסרט Al Nakba שציינתי למטה. גם ייעץ וגם מרואיין ראשי. הסרט הרבה פחות מגמתי ממה שאתה חושב. קודם רואים אחר כך מגיבים, לא? :)  והסיפורים הם לא סיפורי מעשיות, הם אינטרפרטציות של מציאות, מכאן - נרטיב. והויכוח הוא לא בין יהודי למוסלמי אלא בין ישראלי לפלסטיני. חוץ מזה שאין הרבה ויכוח. מעדויות של אנשי הגנה שהיו בשטח (ואחר כך כחלק מצה"ל) אפשר להסיק ש"סיפורי המעשיות" הפלסטיניים קרובים מאוד למה שהיה שם כפי שנתפס ע"י אותם אנשי הגנה. כשאצלנו היו אומרים "הם ברחו, זבש"ם" אצלם אומרים "ברחנו משום ש-" יש סיבות לכל דבר. חוץ מזה שכשיורים לאוויר תוך כדי פלישה לכפר, ברור שמעוניינים בבריחה של התושבים המקומיים.  
        22/8/09 22:59:

      צטט: אמן החלומות 2009-08-22 22:03:32

      כדי לברר מה קרה או לא קרה ב 48, מוטב לעיין במחקרים הסטורים מהימנים דוגמת אלה של בני מוריס, ולא בסרטים תיעודיים מגמתיים של שום צד. ובמקום להשתמש במינוח נראטיב - בין אם יהודי או מוסלמי - מוטב לאמר בפשטות: סיפורי מעשיות.

       

      סתם כהערת אגב:

       

      מחקרים הסטורים הם בעצמם נארטיב.

      השאלה היא במה שונה סרט מגמתי ממחקר מגמתי?

      או במילים אחרות מה הופך מחקר למהימן יותר מסרט?????? 

      ההיסטוריה היא לא יותר מאשר אוסף של סיפורי מעשיות שבדו מלבם המנצחים (שלהם מונופל על המחקר) 

        22/8/09 22:03:
      כדי לברר מה קרה או לא קרה ב 48, מוטב לעיין במחקרים הסטורים מהימנים דוגמת אלה של בני מוריס, ולא בסרטים תיעודיים מגמתיים של שום צד. ובמקום להשתמש במינוח נראטיב - בין אם יהודי או מוסלמי - מוטב לאמר בפשטות: סיפורי מעשיות.
        22/8/09 21:11:

      תודה, מאד אהבתי את הפוסט ערן. מכיר סרטים מוקדמים של חלייפי ומאד אהבתי את הסרטים של סולימאן; גם התערבות שמימיית וגם כרוניקה של היעדרות הנפלא. לשפ שינוי הכרתי כמעט את כל הסרטים שהזכרת. מה שאומר שאני סוג של שמאלני מחמד, או סתם אחד מהביצה הדוקומנטרית :-)
        22/8/09 20:59:

      .... כמו גם את בעיות הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל (רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן, דוקי דרור ועוד) יותר ויותר יוצרים פלסטינים מציגים את בעיות הזהות שלהם ואת ההיסטוריה של העם שלהם על גבי מסכי הקולנוע והטלוויזיה....

       

      עד כמה שאני מכיר ויודע, רם לוי, אבי מוגרבי, ענת אבן ודוקי דרור הם במאים ישראלים. להציג את הבעיה הפלסטינאית מנקודת מבט של הכובש הציוני עדיין מסלף את הנארטיב ההסטורי. מיותר לציין שמרבית הסרטים המצוטטים הם סרטים שבתוך הפקתם היו מעורבים ישראלים.  השאלה הנשאלת היא מתי סרט פלסטינאי הוא סרט פלסטינאי "נטו". סרט שנקודת המבט אינה מכילה בתוכה אינטרסים הפקתיים ושיקולים של הפצה שהופכים את הפלסטינאי ללא יותר מאשר דמות קולנועית טראגית ואת הקולנוע הפלסטינאי לקולנוע אוטנטי שהקהל האירופאי שועט אחריו? כמו הקולנוע האירני, גם כאן, אופנה חולפת.

        

        22/8/09 19:55:


      חלק קטן מזה ראיתי.

      את פורד טרנזיט לא הצלחתי למצוא. ואני דווקא סקרנית נורא. שמעתי מחברים, סטודנטים בא-נאג'ח בשכם, על התחמקות ממחסומים. יש אינסוף דרכים. אולי זה מה שהכי מעניין להגיד על מחסומים - אין בעיה לעקוף אותם. מי שחושב שהמחסום הוא סיפור על בטחון - לגמרי טועה. אם אני יודעת כמה קל להתחמק ממחסום, בטח יודעים חיילים בשטח וקצינים בכירים. וחוצמזה - איפה כתוב שפלסטיני חייב לעבור דרך מחסום? אין שום חוק כזה.

        22/8/09 19:33:

      צטט: lexis 2009-08-22 14:34:04

      תודה על הליקוט. למרות שבטח את רוב הסרטים האלה כבר אי אפשר להשיג בספריות.

       

       

      את חלקם יש באוזן השלישית בתל אביב בדי וי די ואת חלקם בוידיאו. "חתונה בגליל" ו-Fertile Memory ואת "הילדים של ארנה" יש בדי וי די

       

        22/8/09 14:34:
      תודה על הליקוט. למרות שבטח את רוב הסרטים האלה כבר אי אפשר להשיג בספריות.
        22/8/09 14:30:

      צטט: מלכוד22 2009-08-22 13:14:39


      זה תמיד נשמע מעניין כשאתה כותבעל זה.

       

       


      זה מעניין גם בלי, אבל תודה :)
        22/8/09 13:14:

      זה תמיד נשמע מעניין כשאתה כותבעל זה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין