עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    איילת רון על פסטיבל עכו 2007-מתוך רבעון "תאטרון" כתב עת לתאטרון עכשווי בעריכת פרופ' גד קינר ודר' חיים נגיד

    0 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 23:13

       איילת רון על פסטיבל עכו   סוף עונת הפסטיבלים - האם היא תישאר לעד בועה אמנותית??

    עכו היא בירת התיאטרון הישראלי הניסיוני. לפחות לשבוע אחד בשנה היא הופכת למגרש משחקים תיאטרוני, והקהל שהתעייף מהבאנליה הבימתית מגיע אליה בהמוניו בצפייה לטלטלות אומנותיות, לכיוונים בלתי שגרתיים ולשבירת מוסכמות.מצוידת בתג מיוחד של הפסטיבל נכנסה איילת רון אל חצרות האביריםוכל הדלתות נפתחו בפניהוהיו לה גם כמה שאלות לאחר שצפתה בהצגות                                           

    מאמר מאת איילת רון  -

    כמדי שנה יוצאים כל "הבולימים" של עולם- התיאטרון הניסיוני לארוחת שחיתות גדולה ואקלקטית אותה יצרו שפים (וותיקים כחדשים) שזומנו על ידי הנהלת הפסטיבל למטרה אחת בלבד: להפגין אומץ יצירתי ,לפתח שפה חדשנית ולייצר מהפכות.  יש בופה עשיר והיכלים של  מזון בריאות, רק שלא נפסיק לאכול, שלרגע לא ננוח. המון פיתויים, דמיון פרוע, שנטעם

    עוד ועוד, שנאתגר את הרגלי האכילה שלנו, ואפילו דואגים שניקח צידה לדרך. אני נכנסת  אל חצרות האבירים ומהלכת לי והרחובות ממריאים לאט ואח"כ יותר מהר. האורחים מתערבבים עם המארחים, בחלקם תושבי המקום בחלקם היוצרים. המוני פריקים אומנותיים מהלכים עם עיניים בוערות וביניהם פוסעים לאיטם גם שוחרי תרבות דתיים  מכל הצבעים, מבהיר עד שחור, שבאו להתערבב עם ה"חוטאים".אני מחפשת פרצופים מוכרים, מחפשת את דניאלה מיכאלי איפה היא?והנה סמדר יערון מנהלת שיחה קצרה עם יובל מסקין. והנה עתי ציטרון מנהל הפסטיבל הקודם מתקשקש עם יענקל'ה אגמוןשמעון לוי,  והנה עוד מבקרי תיאטרון. אבל, איפה עמרי ניצן, איפה מנהלי התיאטראות של העיר הגדולה?אולי הם חושבים שמכאן לא תצמח להם הישועה. חבל... בכל מקום איים של התקהלויות לקראת עוד מופע או מיצג. קולות הקהל מתמזגים עם קולות המואזין שמזכיר לכל מי ששכח שאללה הוא אכבר. ועכו המוארת, רק שעתיים מתל אביב, מאירה פנים לכולם, מתחפשת בהצלחה לעיר ללא הפסקה.  עשרות מיצגים מעוררי תאטרון ומחשבה- אבי גיבסון-בראל ויינון צפריר מתיאטרון אורתו-דה ניהלו אומנותית את אירועי הפסטיבל.  הם החיו את הרחובות הכבישים ואפילו את חוף הים  והצליחו  לשלב עשרות מיצגים  מעוררי תאבון ומחשבה  עם התרחשויות מגוונות מהארץ ומהעולם, ולצרוף מכולם  אמירה תיאטרונית מרתקת. בחניון התיירות פגשתי את "אקווארדום"  שנוצרה בשיתוף החוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה. את המופע עיבד וביים משה מלכא והוא מציג קבוצת דמויות     "לא מאוזנות במיוחד", המנסות לשיר ביחד, למרות שצצים כל העת ארועים בלתי צפויים המסכנים את המשימה הבימתית שלהם. זה מופע ססגוני ומעוצב עם עבודת גוף מדויקת וסגנון ליצני. התרחשות שקטה יותר התקיימה בצידי הכביש שם צמחה לה שדירת עצים חיה ונושמת, בצמרות העצים - פני השחקנים, ולמרגלותיהם - כובע לאיסוף מטבעות. כל עובר ושב שהעשיר את הכובע במעות זכה בהשתחוויה אפיים ארצה של העץ. התנועה והעיצוב המדויק של השדירה הולידה פלא ויזואלי. והנה עוד שלוש נשים גבוהות. הולכות על קביים שהגיעו מהולנד ויצרו תהלוכה צבעונית גבוהה מהחיים. תלבושות מרהיבות ומראה מוקצן המתכתב עם מופעי דראג רווי צבע. האנרגיה הייתה קסומה אך מרוחקת, התנועה היתה מסוגננת ואלגנטית, אבל, שלא כמו הדמויות האחרות שהופיעו ברחובות הן נראו מורמות מעם נושאי ניחוחות של עולם חיצון. המבע היה קפוא ולרגע או שניים היה קשה לזהות אם מדובר באיפור או במסכה.  ואז בדרכי לאולמות האבירים נתקלתי בהתקהלות ליד המזרקה בגני הפסטיבל.מיהרתי להצטרף לצופים המבודחים ופילסתי את דרכי לקידמת הקהל. לעיני התגלה ברווז אמיתי שהתמקם בתוך המזרקה, רקד וטבל את עצמו תוך כדי נסיונות משעשעים ללגום מהמים. אין ספק שהוא נהנה מהקהל שלו, והמשיך לפתח את הסגנון התנועתי, כנראה כמחווה לבאי הפסטיבל. הוא עדיין מקווה שיוסיפו לו קרדיט בתכנייה. קירות ספוגי טקסטים-עוד רגע מתחילה באבירים א' ההצגה  "טרנקילה". אני מביטה בחלל ההיסטורי,בקירות האבן שספוגים ב-27 שנים של טקסטים, תאורה סאונד,דרמות מאחורי הקלעים והמון מחיאות כפיים. הטקסטים והדמויות של שנה שעברה מתרחקים  ומפנים את מקומם לפנים חדשות של שנת 2007. והמחשבות נודדות אל הבמה. מיטת בית חולים ועליה דמות אישה צעירה, עינייה עצומות, היא חיה ? כן, המוניטור משמיע את צפצופיו, אני עוקבת אחר הנשימות שלה, מחכה לראות את המבט.האור באולם מתעמעם, יוצאים לעוד מסע המבוסס על סיפור אמיתי.  הדמות מאושפזת במצב קריטי, בין חיים למוות, בארץ זרה בה אין דוברים אנגלית. זו סיטואציה מסוייטת המטשטשת את הגבולות בין אשליה למציאות, והתמונות הבימתיות מלאות הדמיון והקסם ממחישות את המצוקה ואת התקווה של הדמות. הניסיון של הצוות הרפואי להקל על שהותה של החולה ועל חוסר התקשורת איתה  מוביל לשימוש בשפה חדשה. זוהי נקודת מוצא לחגיגת תיאטרון ויזואלי עשיר מטובל בקטעי ליצנות, בובות, המון ג'יבריש והמון המצאות בימתיות השזורות זו בזו. בין מפגש אחד למשנהו עם האחות או עם הרופא עולים לבמה בזה אחר זה דימויים מעולמה הפנימי של הדמות. מלאך המוות המאיים עושה אצלה ביקור בית, אך, ציפור שיר קטנה מבריחה אותו. כשהוא מופיע שוב ברגע אחר, יוצא להגנתה אביר מושיע וטוב לב. ומלאך תלוי גבוה מתנדנד על חישוק, ספק מרגיע ספק מבטיח שבמותה תפגוש אותו בגן עדן. והמצב הפיסי שלה הולך ומדרדר, היא נכנסת לתרדמת והופכת תרתי-משמע לצמח. הגוף שלה מתגלה כגזע עץ המצמיח עלים. רעיון המתכתב  עם הסרט "דבר אליה" של אלמודבר. "דרמת בית החולים" הזו  מלווה בגיחות של דמות המרצה האורחת השוטחת בפני הקהל בליווי שקופיות הרהורים על המוח והמוות ומביאה הוכחות מדעיות לחיי הנשמה מחוץ לגוף. האישה  נכנסת למוות קליני ושלושה רופאים (שילוב של שחקן אחד שמפעיל שתי בובות משני צידיו) מנסים להחיות אותה. הם מוציאים מגוף העץ את העורק הראשי המעוצב כצינורית שקופה בה מהבהבות נורות חג אדומות. הם מאיצים את זרימת הדם... המוניטור משמיע צפצוף ארוך ומבשר על מותה. ברגע המכונן הזה הדמות נאחזת בחבל שהשתלשל מהתקרה  ומטפסת מעלה, מרחפת מעל גופה בהדגמה חיה של נשמה היוצאת מהגוף. היא צופה ברופאים הממשיכים להיאבק על חייה, ותוך ביצוע תרגילי אקרובטיקה מרשימים ומפגשים אוויריים עם המלאך התלוי על חישוק הירח, היא ממחישה באפן מצמרר את פרידת הנשמה מהגוף. מטאפורה זו מגיעה לשיא כאשר המוניטור מבשר שפעולת ההחייאה הצליחה, והדמות שחזרה לחיים יורדת באמצעות החבל ומתמזגת עם גופה.  ההצגה היא תיבת הפתעות המצטיינת בתנופה עיצובית. אולם, העושר רק מחדד את הפער בין התוכן לצורה. נקודת המוצא המצוינת לא התפתחה רעיונית, העולם הרגשי נשאר דל ושטוח, והקריצה לאלמודבר רק מבליטה את החד מימדיות בהצגה. המופע לא הצטבר לאמירה מעמיקה ומשמעותית, המטפלת בחוויה המורכבת של פרידה מהחיים ורצף התמונות המרהיבות נשאר תלוש ואילוסטרטיבי. אין ספק שאביטל דרורי היא יוצרת ויזואלית מסקרנת ומפתיעה.ולמרות שהציגה מופע לא שלם, יש כאן ניצנים של כשרון מיוחד. מרתף עינויים של מר עולם-מהאולם יצאתי לאוויר העולם. לא הספקתי אפילו לנשום וישר נחתתי במרתף העינויים החללי של מר עולם, שם אני פוגשת את מרדכי, ספק על במת זירה, ספק אולפן טלויזיה, יושב על כיסא חשמלי ונחקר על ידי פסוטה-בתו של מר עולם פפא רמון. היא לבושה מין רעלה ומובילה חקירה ביזארית ונוקבת שלא ממש מובילה לשום מקום. מרדכי, בדיוק כמו הקהל, לא ממש מבין מה ואיך הוא הגיע לשם. הוא מנסה להבין את החוקים ואת הנפשות הפועלות. תופיק בתפקיד נחש, שהוא גם רופא גניקולוג ופסיכיאטר, ומוסמוס בתו השנייה החושנית והמאיימת של מר רמון מספרת למרדכי שהיא נכנסה ממנו להריון עוד לפני שקיימו יחסי מין, והוא מופתע לגלות גם שאצלה הטוסיק מקדימה והמפשעה מאחור.מר רמון מעוות הפנים מצווה לכרות את הזרוע של בתו מוסמוס לאחר שגילה את הריונה הלא רצוי מתופיק.בהמשך יש רצח ,גניבת כסף, קנאה.ז'אנר חדש נולד-טלנובלה בחלל. וברקע שלוש דמויות המחממות מים בקומקום חשמלי וליווי מוסיקלי חי.ההגיון הלא הגיוני המתקיים על גג העולם- בחלל, מהווה מקפצה לדמיון הפרוע  והלא שגרתי של היוצרים יונתן לוי וליאור ווטרמן.למרות הכוונות הטובות המופע השאיר תחושת פספוס ולא התגבש לעבודת נונסנס מקצועית. להצגה יש שפה משלה ,המון בדיחות פרטיות, הם נורא נהנו אך לא הייתי בטוחה אם הם רוצים שאצטרף למסיבה. דווקא גישה בימתית מהודקת ועשויה היטב היתה מבליטה את הכוח והניצנים המוטרפים של העבודה. דימויים סוחפים-אחרי סיור טעים ומשובח בשדרת הלבנה והחומוס, חיכיתי שבעה וטובת לב בתור להצגה "זה כמו להרוס אבל הפוך". שם הדמויות עומדות בתור לחנות חשמלבמטרה למסור לתיקון מכשירים מקולקלים. היא בחורה עם קלטת תקועה במכשיר וידאו והוא במאי אזוטרי עם פנס תיאטרון שלא מפסיק להאיר גם כשהוא מנותק מהחשמל.לאחר שהחנות נסגרת להפסקת צהריים ומשאירה אותם בחוץ עם המכשירים הפגומים, הם יוצאים יחד למסע סוריאליסטי שמטרתו לתקן את חייהם המקולקלים. הוא מציע לה ללכת לראות איתו את השקיעה. זה נשמע רומנטי, עד שמגלים שהשקיעה זה סרט המוקרן כל יום באותה שעה. יש קטעים בסרט שהפכו לקאלט, כמו הרגע שבו עוברת הציפור. הם צופים בשקיעה המוקרנת על גבי מסך וידאו גדול, עד שמופיעות כתוביות הסיום.הבמאי שי פיטובסקי עושה שימוש מופלא בוידיאו-ארט שמלווה את ההצגה.בקטע אחר הם שוכבים, גבם על הבמה ורגליהם בתנועה, צופים במסך המקרין תמונה אנכית, נעה, של כביש, וכך נוצרת אשליה נהדרת של התקדמות בהליכה.הרגע הפותח את ההצגה, לא השאיר לי ברירה, אלא, להיסחף עם הדימויים המולידים עולם שבור ומפורק רגשית, עולם שבו לתמונות יש תפקיד חשוב לא פחות מלמילים.אז רגע לפני שאני נסחפת אני חוזרת לפתיחה.על המסך מופיעות בתקריב ידי אישה עדינות הגוזרות שתי דמויות מוקטנות מנייר. הן בונות מין קופסא קטנה עם שלוש דפנות מקלקר, מפזרות חתיכות קלקר קטנות ולאחר שהן מניחות את הדמויות ביניהם, מתברר שזה המקט של במת ההצגה.עוד רגע יכנסו בין שברי קלקר המפוזרים על הבמה באולם הקריפטה שתי דמויות אמיתיות, בחור ובחורה, ויפיחו חיים בדגם המוקטן של ההצגה.עוד רגע חלקי הקלקר יהיו רב שימושיים ויתחלפו בהתאם לאפיזודות ההצגה. בעזרת תאורה ומיקום הקלקר, יווצרו רחובות, מקומות ואביזרים שונים.ובעזרת שברי הטקסט, והדיאלוג האבסורדי הדו משמעי יתהווה עולם מכני וקר, הסובל מחוסר תקשורת, בדידות וריקנות. דמות הבמאי האיזוטרי תנסה לביים את היחסים בינו לבין הבחורה. הוא יצא לחפש את מכשיר הוידיאו שנעלם עם הרכב שלו לאחר שעבר תאונה.היא תנסה לפתח רגשות ואינטימיות בעזרת זיכרונות הילדות שלה עם אמה המתה המתועדת  בקלטת הוידיאו. וכך הקהל ימשיך לקוות שאולי יהיה כאן הפי-אנד. הוא יספר לה על סוף ההצגה שהוא ביים, "הכסא", הצגת יחיד דלת תקציב כמחווה ל"כסאות" של יונסקו.ואחרי שהיא תעזוב, ותלך לדרכה, במקום ההפי-אנד שכל כך חיכינו לו הוא יבצע את קטע הסיום של ההצגה שלו, ובכך תגיע לסיומה גם ההצגה "זה כמו להרוס אבל הפוך". הגבולות המטושטשים בין המדיומים השונים שואבים את הצופה לחוויה תיאטרלית סוחפת.השחקנים מבינים את הסגנון ומצליחים להעביר את הניואנסים הרגשיים.זהו מופע מרגש ופיוטי, מלא קסם היוצר חוויה שלמה ומעוררת מחשבה.  אייר וולפה מחממת מים בכוס זכוכית שקופה עם מזלג חשמלי, היא מחכה שירתחו, הקהל מחכה איתה.ואז היא טובלת תיון של ויסוצקי ועושה לעצמה תה. עוד מעט היא תתחיל לדבר, לדבר הרבה.כי ההצגה הזאת היא הצגה ללא ויזואליה יוצאת דופן. תפאורה נזירית של שלושה שולחנות כתיבה, שלושה שחקנים, נורות ופנסי תיאטרון בתוך קופסא עם קירות לבנים.ההצגה נועדה למי שמתגעגע למילים, במיוחד למילים של דוד אבידן.אז עכשיו אני ב-"מאה  ה- 30" מופע של תיאטרון ושירה. מילים. להטוטי מילים המוגשים בקול מדויק ועשיר ומצליחים לברוא רגשות דמויות ומצביםמתוך ספרי השירה של הגאון דוד אבידן.והמילים מעלות באוב את דמות המשורר, כנביא זעם.הקהל קשוב, מנסה ללכוד את השפה ולהשלים את פאזל המילים.השירים הופכים לנאומים ודיאלוגים אסוציאטיביים אשר מהדהדים אצל הדמויות.המילים מתפרקות מהמשמעות שלהם ונוצרים הקשרים חדשים המעשירים את הטקסט.וכך מילה ועוד מילה  והמשורר מתגלה במלוא הדרו, ורוחו מצטרפת לנשמתו המרחפת באולם.כמו בסיאנס הוא משתמש בנציגיו שימסרו לקהל את משנתו.והשחקנים כמו חיילים ממושמעים בצבא המילים האבידני עושים את עבודתם נאמנה. הם צועקים על אוזלת ידם של החיים, על חוסר התקווה.לרגע אחד אנחנו במטס אווירי של מילים, וברגע אחר הבמה היא מטווח כשהקהל הופך למטרה.לפעמים המילים גם מרפאות, מנחמות.    "המאה ה-30" היא אירוע העושה הומאז' למילים. לשפה לתקשורת לדיבור.אין כאן עלילה ,קונפליקט, יחסים. הדרמה נמצאת במילים שלא מתכוונות להיות מובנות בכל מחיר. המחויבות היחידה של היוצר, ארי רמז, ושחקניו היא להשמיע את קולו של המשורר דוד אבידן, ולתת במה להגיון הפנימי שלו ולעולמו."בסיום המסע אולי תחוש שאתה יודע יותר על מילים מאשר ידעת קודם לכן. מילים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע או אי-פעם תדע עליהן." שבלונה או פרודיה?בשכנות – ממש דלת מול דלת מתקיים אירוע מילולי לא פחות עם השם המזמין "גם טריאקי זה כואב".המופע מתארח בפסטיבל והוא חלק ממרכז תיאטרון עכו.על הבמה כסאות בר שחורים עליהם יושבים, מראיין ייצוגי ורהוט עם חליפה לבנה, ואורחת התכנית -  מרואיינת עם שמלה באותו הצבע.הראיון מתחיל בנגינת מפוחית של המרואיינת - המבצעת ברגישות את צלילי  השיר "ארץ שיושביה היא אוכלת".והרי לנו שבלונה של ראיון מכובד, או פרודיה מוצלחת הנפתחת בשאלות מוכרות ומשומשות לעייפה.אחרי השאלות הראשונות, מגיעות השאלות הבאות, ונוצרת פטפטת חסרת תוחלת המתפתחת לראיון מפוהק. ההצגה מפנה זרקור לתרבות הראיונות ותכניות האירוח  האמורה לספק את רעבונו של הקהל, ומעלה שאלות עקרוניות על מהי "תרבות", מה מקומה בחברה הישראלית, ומהי החברה הישראלית.האורחת והמארח משתפים פעולה עם משחק תפקידים ידוע מראש, אותן שאלות, אותן ג'סטות ,הנהונים, והבעות פנים, רק השמות מתחלפים כל פעם. השיחה מאבדת לאיטה את הקוהרנטיות ומתפרקת לקלישאות וצירופי מילים חסרי משמעות. המופע צובר איכות אבסורדית בעיקר כי שפת הגוף וטון הדיבור נשארים יצוגיים להפליא. כשהוא שואל: "חשוב לך להיות בסדר?" היא עונה: "חשוב לי קודם כל להיות". ולשאלה: "יש חרטה?", מגיעה התשובה: "כולנו חרטים".המרואיינת מספרת על הצעות שהגיעו מעבר לים, איך? באוניית מעפילים.כך משפט מוליד משפט שמצליח להיות בו זמנית מגוחך ובעל אמירה.וככל שהראיון מתקדם נחשף גם תסכולו של המראיין אשר, למעשה, מעדיף את עמדת המרואיין, מרואיין חשוב, נחשב ובעל חשיבות.הוא משתלט על השיחה ומבליט את ייחודו וכישוריו. המחוות שלו וגם שלה מאבדות את העידון ויוצרות דיסוננס חריף בין הטקסט לתנועה עד שהראיון יוצא משליטה.הטוק-שואו הבימתי של נתי והילה חושף את הצורך האובססיבי שלנו להראות יפים, מוצלחים וחכמים יותר ממה שאנחנו באמת, עד הרגע שבו נשברת הפוזה והדימוי התקשורתי. היבט אחר בהצגה הינו עיסוק בשפה והניסיון הבלתי פוסק ליצור אותה בכל פעם מחדש. נתי אורנן הוא רב פעלים ועל גולגלתו המגולחת מתחלפים המון כובעים. הוא עיתונאי מראיין בעכבר העיר, הוא כוכב רוק בהתהוות, הוא שחקן, הוא פרפורמר. יחד עם הילה גולן שותפתו ליצירה, הוא מצליח להביא את כל כישוריו אל הבמה.יחד הם הופכים את הבמה לזירת רוק מילולי. הם משחקים פינג פונג אינטליגנטי ושנון המצליח ליצור אמירה נוקבת על המופרכות, השטחיות והסתמיות של עולם הראיונות. התכנית מסתיימת האור יורד ובחושך נשמעת שוב המפוחית בצליליהפתיחה. "ארץ שיושביה היא אוכלת". האישה כנוכחות יולדת-בתערוכת הצילומים 'תלחצי עוד פעם' של כנרת ישורון, המוצגת באולם החלונות   נזכרתי בסימון דה בובאר שכתבה  "אישה לא נולדת אישה אלא נעשית אישה".והנה האישה  הזו ,שנעשית אישה ,עומדת ללדת. בתערוכה שנראית כמו חדר יולדות מוקפא בזמן, נשים בתוך מסגרת  מדגמנות הריון פוטוגני במטבח בסלון במרפסת ובחדר השינה, דוגמניות בפס הייצור של אמהות. לתפארת מפעל הילודה, מודל בראשיתי שכל הוריאציות זורמות אליו וממנו ולכאורה אין עליו עוררין.האישה כנוכחות יולדת. כדמות מיתולוגית המממשת את תפקידה הביולוגי.גוף האישה כמיכל הנושא עימו חיים חדשים. כנרת בחרה לבודד את הנשיות ומיקדה את תשומת הלב למרכיב הביולוגי.האישה שנבראה מצלמו של הגבר בוראת בתוכה רקמה אנושית. במשך שלושה חודשים פגשה כנרת נשים מתרבויות שונות ומרקעים שונים (יהודיות, ערביות, ותיקות ועולות חדשות), כולן - בסוף הריונן.היא תיעדה את הנשים באזורים הפרטיים של חייהם. אפשר לשמוע את הסיפור האישי שלהן דרך תנוחת הגוף, המבט, הרקע, התאורה ותפאורת היומיום. מה הם הצבעים שמקיפים את עולמם? מה אומרים המיקום והקומפוזיציה שלהם בתמונה? מה אומרת הבטן החשופה בחלק מהצילומים או הפנים המוסתרות היטב? לכאורה זה פרויקט הנוגע במכנה משותף אנושי בסיסי, אך, בצילום מתגלים פערים וחושפים רבדים של מסורת והעדפות אישיות. כנרת "מהרהרת בתמונה" על הרגע לפני שאישה נעשית אם. היא מקפיאה בזמן את רגע השינוי, רגע ההתהוות, רגע לפני שהחיים שהיו ייעלמו ויפנו מקומם לזהות נשית אימהית חדשה. היא יוצרת בכך הקבלה בין מעשה היצירה האומנותי למעשה ההולדה. חלקת אלוהים קטנה גדולה-בדצמבר 2006 ישבו בביתם אומנים נרגשים מלאי תפילה לאחר שהעבירו לוועדה האומנותית בעכו את התוצרת שלהם. כמה חודשים לאחר מכן חלקם - צהלו משמחה וחלקם - לא. החלק המאושר פצח בתהליך חזרות אינטנסיבי מאתגר ולעיתים מתסכל. ואז הגיע היום הגדול. חזרות גנרליות, אוטוטו שערי הפסטיבל יפתחו.זהו, אין דרך חזרה. עכו מארחת את הקהל השוקק והמשתוקק.עכו יוצרת חלקת אלוהים קטנה וגדולה, מנותקת מהיומיום של ישראל 2007.כאן לשבוע אחד זה מרכז העולם, כאן עושים ניסיונות, בודקים גבולות.כאן גיבור ההצגה הוא השפה הבימתית לא פחות מהתכנים.כאן מוצג עולם מטאפורות לא שגרתי, מגוון וחסר פשרות. בדרך לתל אביב דימיתי את עכו לחיה אקזוטית בתוך כלוב, כולנו נהנים ואחר כך חוזרים הביתה לישן ולמוכר. האם תשאר עכו בועה ייחודית בצפון הארץ. מין גטו אומנותי.? האם תהיה לעד ניסיון חינני ותמים לשנות דברים.? האם הפירות היצירתיים של עכו יחלחלו בסופו של דבר לתיאטרון ולתרבות הישראלית הרוויה מפעלי מינויים ותעשייה בידורית.או שכוחה יעלם מול תופת הרייטינג?

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      תאטרונית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין