עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    מעשה שיהיה כך יהיה - מתוך רבעון "תאטרון" כתב עת לתאטרון עכשווי בעריכת פרופ' גד קינר ודר' חיים נגיד

    0 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 23:00
    [משנה] איילת רון מדמיינת מציאות עתידנית (בשנת 2011, ליתר דיוק) שבה זוכה הפרינג' לגב כלכלי, ומזוהה עם שפע והצלחה. בו-בזמן, היא מנהלת דיאלוגים עם דמויות מובילות בזרם המרכזי על מקומו ואופיו של הפרינג'. מול הנימוקים המצדדים בתיאטרון הקונבנציונלי העולה על במותינו, היא שבה ומזכירה את המובן מאליו: יצירה טובה היא יצירה בימתית מאתגרת, שמצליחה להיות סוכן של חוסר יצירתיות ושינוי. היא זו שמצליחה לנפץ חוקים שחוקקנו בעצמנו שוב ושוב, זה מה שקורה כשיוצרים בעלי סגנון ואמירה יוצאים לתקוף מוסכמות וקובעים מהלכים בעולם  מאת איילת רון  בשבת, 1 בינואר 2011, תשתה יפה רוזן תה נענע עם 4 סוכרזית. יפה אוהבת מתוק. היא יושבת בחדר ההלבשה, בוחנת את פניה המאופרות במראה, ובין לגימה ללגימה עושה ליטושים אחרונים למסכת פניה. השחקן נאור עונד שרשרת זהב ומבקש שתעזור לו לרכוס את הרוכסן האחורי בשמלה. טובה, הבמאית הפראית עומדת בפתח, ופורצת בצחוק גדול מעוד בדיחה שמספר לה תומר, התאורן המסוקס שבחרה. עוד רגע זה מתחיל. הצגת הבכורה. בשבת, 1 בינואר 2011, יתפזרו בחלל האוויר חיוכים מפה לפה. מפה לאוזן. הלב יפעם כאילו זאת הפעם הראשונה שלו, יפרוץ מתוך הגוף וישקיף בהשתאות על הכול מלמעלה. הצלמים מסביב יצלמו את הנס הגדול שיהיה פה. קהל רב יחכה לאות. ואחר כך ידהר דרך השערים שייפתחו. שעריו של תיאטרון רפרטוארי ניסיוני אלטרנטיבי.נאור מסניף נשימות אחרונות, נפרד מיפה שעסוקה בתנוחות יוגה הנושאות תפילה לשמש ומתקדם אל הבמה. עוד רגע יפתח את הדלת. עוד רגע ייכנס להיסטוריה. עוד רגע אחד.צלצול ראשון. צלצול שני. צלצול שלישי. חושך. מתחילים.***אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. אז הנה אני מנסה. באמת מנסה. אומרים שהמציאות היא תוצאה של תכנון מושלם. רק תכנון מושלם במחשבה שהתגשם במציאות.אז השאלתי את המנטרות הכי חיוביות וחזקות שיש, ממהות החיים ועד תורות הסוד. הפכתי לתלמידה שקדנית. חרוצה למופת. לדוגמה. והרי הוראות השימוש של כל התורה כולה (כולם מוזמנים להצטרף למאמץ הלאומי):1. בקשו - עצמו את עיניכם והתמקדו בדבר שאתם רוצים. הרגישו כאילו הוא כבר קיים, שהוא כבר חלק מחייכם. תאמו בין המחשבה להרגשה, צרו את הבקשה בראשכם ושילחו אותה ליקום.2. האמינו - לרגע אחד אל תפקפקו באמונתכם בסוד. חיו כאילו הדבר שאתם רוצים, הוא כבר שלכם. רגשות של פחד, כעס או עצב, עלולים לשבור את אמונתכם ובכך למנוע את קיום הבקשה.3. קבלו - בתוך זמן מסוים, הדבר שביקשתם יגיע אל חייכם. הוא לא יהיה בהכרח תואם לבקשה ההתחלתית (למרות שקרו מקרים רבים שכן), אך ללא ספק ישביע את רצונכם. ***המובן מאליו: יצירה טובה היא יצירה בימתית מאתגרת, שמצליחה להיות סוכן של חוסר יציבות ושינוי. היא זו שמצליחה לנפץ חוקים שחוקקנו בעצמנו שוב ושוב, כשיוצרים אמיתיים בעלי סגנון ואמירה יוצאים לתקוף מוסכמות וקובעים מהלכים בעולם הבמה. [כותרת ביניים] גישות מרכזיות  [כותרת ביניים יותר קטנה] הגישה התיאטרלית הקונבנציונלית:חיקוי המציאות. נקודת המוצא שלה היא הטקסט, המחזה, והמלים הן המרכז שהכל סובב סביבו. בדרך כלל, היא לינארית, עלילתית, בעלת אופי פסיכולוגיסטי, ויש בה התפתחות סיפורית של הדמויות. הבימוי, התפאורה והמרכיבים החזותיים, כמו גם השחקנים, משרתים ומשועבדים לטקסט.

    [כותרת ביניים יותר קטנה] הגישה החדשנית הניסיונית:מחפשת אחר שפות תיאטרוניות חדשות. מנסה ליצור מציאות בימתית אלטרנטיבית: דימוי של המציאות; איתגור האמצעים הבימתיים; המילה חשובה, אך היא שוות ערך לצד הוויזואלי- התנועתי.הרצון הוא לטלטל קונוונציות תיאטרוניות קיימות. הצגה יכולה להיוולד גם מדימוי בימתי, תנועתי או צורני. הטקסט אמנם אינו לינארי-עלילתי, אך הוא לינארי מבחינת ההתפתחות הנפשית של הדמויות, ומתפתח דרך הגיון של שיר או חלום.

    כיום, הקהל נחשף בעיקר לתיאטרון קונבנציונלי, שבו העלילה והטקסטים הם המובילים העיקריים (בתיאטרון הממסדי, כמו גם בתיאטרוני הפרינג'). זמן היצירה, הקצר בדרך כלל בתעשיית התיאטרון, מכתיב שימוש בנוסחאות שהוכיחו את עצמן. ואכן, רוב הזמן הנוסחאות מנצחות ומונצחות. לפעמים זה מצליח להיות מופלא, ולפעמים ממש לא.התיאטרון האלטרנטיבי- החקרני מתקיים לאורך זמן בעיקר במסגרות עצמאיות חוץ ממסדיות, (רות קנר ורינה ירושלמי או תיאטרון עכו ותיאטרון קליפה) ולא תמיד במסגרות הפרינג' הקיימות.יוצר עצמאי מגלה שאין מסגרת שבה יוכל להתפתח ולפתח את דרכו האמנותית באופן ראוי. בתנאים הקיימים, יוצרים ניסיוניים, ללא מסגרת קבועה ותקציביים מכובדים, ייאלצו לצמצם את קולם הייחודי. ***
    [כותרת ביניים] לילך הדלתות נפתחות והקהל המרוגש מחפש את מושבו. אבישי, מנהל התיאטרון, מחבק את לילך וצועק: "הכל זה היא! היא! תודה". והיא, לילך, מהסה אותו. צנועה. היא זו שקמה להילחם על זכותו של היוצר להפסיק להילחם על מקומה של היצירה הניסיונית. היא זו שלא נכנעה לתירוצים המנוסחים והמחוכמים שמנציחים את הנוסחה. היא זו שידעה שהגיע הזמן לשנות את הקיבעון המחשבתי, לשנות את גישת הממסד כלפי יוצרים עצמאיים עם ארומה ניסיונית. ואט אט זה התחיל לחלחל. המחשבה הפכה למציאות. ההיכל התיאטרוני נבנה, ותוך זמן קצר הגיע מבול של מכתבי פיטורין להמוני מסעדות, תחנות דלק, אגף המכירות של הוט, יס, וחברות סקרים למיניהם מעובדיהם הזמניים, שפרצו בשאגות שמחה: לא עוד עוגמת גוף ונפש. לא עוד מלצרות,  ניקוי בתים ושליחויות פיצה, הגיע זמנם של היוצרים לבצע שליחות אמיתית,לבם וזמנם יוקדשו אך ורק לעשייה תיאטרונית ניסיונית, באותם תנאי עבודה שבתיאטרון הממסדי. מעכשיו יזכו בשכר הולם, ואפילו יקבלו פנסיה. סוף סוף אפשר לנשום. לילך זכרה את הימים ההם, כשההצגה וקול היוצר נמוגו, לא מפני שהיצירה כשלה, אלא מפני שנבלעה בתחרות לא הוגנת, מתכווצת מול מנגנוני ההפקה והשיווק של המיינסטרים הרפרטוארי. הקרנות המבורכות אמנם תמיד היו שם בשבילה ונתנו מענה חשוב, אך חלקי ולא מספק.תם עידן, לא  עוד החיזור הנצחי על הפתחים אחרי כסף. לילך אמנם מאוד אהבה לחזר ולהיות מחוזרת, אך מעולם לא הבינה איך נולד המשפט "לחזר על הפתחים". איך לוקחים משמעות כל כך רומנטית ומעוותים לה את הצורה. איך משאילים את המילה הכל כך חיובית והמבטיחה הזאת, ומטיחים אותה בדלתות סגורות. ב-1 בינואר 2011,  אני אראה את היוצרת נעמי יואלי מחייכת אל לילך. יואלי, שאמרה לי ב-2008 כי לפרינג' חדשני אין סיכוי להתקיים ללא גב חזק, כי רק כך יוצרים לא יעזבו את הפריפריה האמנותית. בפרינג' מנסים להמציא את הגלגל, לשחק עם מרכיבי ההצגה ולארגן אותם בסדר שונה, כדי שרעיונות אמורפיים יהפכו למשהו קונקרטי. צריך מנגנון שמחבק אותך ונותן לך לטעות, רק כדי שלא תשחזר את הקיים, את הישיבה הנינוחה מול הקיר הרביעי, ואת התחושה שמוכרים לקהל מוצר, בונוסים ומבצעים.
     
    יואלי: "בפרינג' לא צריכה להיות אידיאולוגיה של עוני וחיזור על הפתחים. לא מספיק לשים כותרת של פרינג' - כדי למצות את המנדט הפרינג'י, צריך להרוויח את זה. מרכזי הפרינג' צריכים להיות בדיאלוג עם העבודות שהם מאמצים. יותר עבודת טיפוח, חקירה וחיפוש; תחושת יחד והשראה בין קבוצות  ושחקנים. איפה שאין מחקר, יש קפיאה על השמרים. אבל זה לא יקרה אם אין תנאים מתאימים ויחס לאמצעי התיאטרון".

    ומיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן באותם ימים, חיזק את דבריה: "תיאטרון אחר לא יכול באמת להשפיע אם הוא נעשה פעמים ספורות. לתיאטרון כזה צריך לתת גב יותר חזק בגלל שהוא ניסיוני והאפשרות שיתפרק יותר גדולה מהצגות שחוסות בתוך הממסד". ***[כותרת ביניים  ] עודד קוטלר אי אפשר לברוח מהשאלה: אולי החלוקה הזאת מלאכותית מדי?
    האם זה לא מיושן ליצור הפרדה ברורה בין פרינג' ניסיוני לבין הממסד? אולי המאה ה-21 היא דווקא זמן לאינטגרציה אמנותית סגנונית? אני שואלת את עודד קוטלר: האם כבמאי בממסד ניסית לעשות שינוי? ואיפה נתקלת בבעיה?קוטלר: "מנסים, פה ושם. החומרים המוצעים לך לא תמיד מציעים אתגרים גדולים ואפשרויות לפריצות דרך. נעזוב אותי, נסתכל על הסביבה, על הקולגות. יש חידושים מרתקים? פריצות דרך?".
    אז האם הממסד יכול להוות היום אבן שואבת, עגלה וסוס עם שני ראשים: ראש אחד שמוביל תיאטרון קלאסי וראש אחר להרפתקאות ניסיוניות, או שהערבוב ביניהם רק יעשה רע?
    האם קולות חדשים, ניסיוניים, יכולים לגדול ולצמוח להתפתח מתוך הממסד?
    האם התיאטרון הרפרטוארי של היום בשל לפתח נישה מעבדתית בתוכו? לתת תמריצים ולגיטימציהלהתנסות בבניית מחזה שמחדש משהו מבחינה צורנית, בדיוק כפי שמשקיעים במחזות מצליחים ובנויים היטב כמו אנטיגונה, החגיגה והמלט?
     
    עודד קוטלר, לדבריך הפרינג' התרחב, אך פחות חילחל לממסד. נניח שהיית היום מנהל תיאטרון ממסדי, האם היית מצליח להתחמק מהעשייה הממוסחרת ומשכיל לתת במה ליצירה חדשנית? האם היית מצליח להביא יוצרים בעלי גישה אלטרנטיבית לממסד? או שבעצם, כל מנהל אמנותי בממסד נמצא בסוג של שיתוק, סוג של ריצוי קהל המנויים? קוטלר: "חלחול לממסד, לטעמי, אינו אומר בהכרח חדירה ממסדית, אלא השפעה מהותית-סגנונית-אסתטית על היצירה התוך-ממסדית. שינויים כאלה אפשריים וקורים, אך נדרש להם זמן רב להבשיל. מצד שני, תיאטרון גדול, רב במות, צריך לתת מקום גם לקולות ייחודיים יותר מאלה המאפיינים את המיינסטרים, את הפופולארי. יותר מזה, ראוי שתיאטרון גדול יחפש ויאתר, בעקביות וברגישות, יוצרי תיאטרון מיוחדים, שונים, מקוריים, ויעניק להם מקום ואמצעים, גם אם צנועים, לפיתוח מעשי האמנות שלהם. וזה לטובתו של הממסד. כך יצליח הממסד להמשיך את קיומו באורח דינאמי ולא יקפא על שמריו, כפי שזה קורה היום. בקיצור, חדשנות אינה רק עניין לעצמו אלא מעין סם חיים לממסדים ותיקים וגדולים. במחול, למשל, קורים דברים נפלאים גם מחוץ לבת שבע וגם בה עצמה."כפי שכבר אמרתי, הרדיפה אחרי כסף משתקת במידה לא מבוטלת, את התשוקה והחזון האמנותיים. וייתכן גם שהערבוב תחת קורת גג אחת של המיינסטרים והאוף סטרים, עלול לבלבל ולהזיק, גם מההיבט הקהלי, שיחפש את הכתובות הלא נכונות לסוג התיאטרון הספציפי שהוא מחפש. אבל בטווח הארוך, יהיה לעבודה החדשנית מקום חשוב בין כתלי הממסד, ומאותו רגע ואילך היא תהפוך למקובלת ותזדקק למחדשים חדשים שינשפו בעורפה. זו דרך העולם, נדמה לי". האם יש לך מודל מול העיניים? איך אתה היית מנהל את הדברים?קוטלר: "מודל מעניין לצורך זה הוא תיאטרון השאובינה הברלינאי, שהתחיל אי שם בשנות ה-70 כחדשני ביותר, עם אחד היוצרים הגרמניים הגדולים של אז - פיטר שטיין. תחת קורת אותו בית יכולת לצפות בגרסה גאונית וחדשנית כאחד של פר גינט של איבסן (בויים על-ידי שטיין עצמו ועוד מספר במאים בעת ובעונה אחת, כשבתפקיד פר מופיעים 4 או 5 שחקנים, על פני שני ערבים), ובאותה עונה יכולת לצפות בעבודה של גאון אחר, בוב וילסון, ביצירה הסופר-מודרנית שנכתבה על-ידיו, 'מוות, הרס ודטרויט'. "גישתם של יוצרי השאובינה - גישה מהפכנית, מחדשת ומקורית - חלחלה אל תוך היצירה הקלאסית, שינתה את צורת הצגתה המסורתית, גילתה לנו מעמקים חדשים שאולי לא עמדנו על קיומם קודם לכן. בהמשך, עד עצם היום הזה, מוסיף התיאטרון לעבוד על קלאסיקה ומודרנה, כשיסודות הגישה משנות ה-70 ממשיכים לפעול ומתחדשים חדשות לבקרים".  והנה הפתעה מבורכת: לא מכבר נבחר היוצר שי פיטובסקי לנהל אמנותית את קבוצת הצעירים בתיאטרון הרפרטוארי הלאומי שלנו. שי זכור לטובה מפסטיבל עכו 2007 עם ההצגה "זה כמו להרוס רק הפוך", עבודה מרשימה, חדשנית, מלאת מעוף חזותי. הבחירה בו בעיניי היא ראשיתו של חזון היצירה האלטרנטיבית בממסד. בהצלחה שי, אל תשכח את השליחות. משה נאור, מנהלו החדש של תיאטרון חיפה שבע המפלות, מצטרף למגמה ומחליט לשלב ברפרטואר גם הצגות פרינג' אלטרנטיבי וקונבנציונלי. אכן, זו תחילתה של התערבבות אמנותית. בהצגה "היה או לא היה" שלונסקי אומר לביאליק שפני התרבות החדשה כפני הישנה. אין לשכוח את העבר. [כותרת ביניים] עמרי ניצן כל מנהל אמנותי מחליט על אבות המזון ההכרחיים לרוויה הנפשית של קהלו. עמרי ניצן מהקאמרי מביא לבמה את התשוקה שלו לחומרים שיגדירו ויפענחו את ההוויה הישראלית, וזה מלווה בחתך רוחב את כל הרפרטואר שלו.
    לפי עומרי דווקא צריכה להיות הפרדת כוחות: "לפעמים לא כדאי לערבב את כל הקלפים. לא כדאי שהתיאטרון הרפרטוארי יהיה תיאטרון מסחרי, ולא כדאי שיבוא במקום תיאטרון פרינג'".אך באותה נשימה הוא מדבר גם על חזון האולמות הקטנים, שמיועדים לדבריו לעשייה ניסיונית."חזון האולמות הקטנים נותן חופש. אלמנט משלים. קהל של 160-200 איש מאפשר חרות גדולה כמו שקרה בהצגה 'פלונטר'. זה  התחיל מרעיון וממסע של במאית-כותבת ושחקנים, האולמות הקטנים הם החזון".
    מה אתה אומר לאלה שטוענים שהתיאטרון הממסדי מנוון? 
    עמרי: "האידיאל הוא לעשות תיאטרון משמעותי, אבל קשה כשאין אוויר וחופש תקציבי. הרגשת החנק היא קבועה. כל הזמן יש הרעה. מעמידים אותנו כמו עניים בפתח.
    "מה משמעות התיאטרון היום בחברה הישראלית? לא תמיד התשובות קולעות. אבל זו השאלה שצריך להמשיך ולשאול, ובמקביל לעשות הצגות ברמה טובה ומעלה.
    "אנשים לא תמיד מעריכים ומבינים עד כמה ההליכה על החבל מסוכנת. להיות 2 סנטימטר מעל הנחיריים, בתוך הבוץ. תנועה קלה של הגלים, ואתה טובע ונחנק. תראי, 3 פלופים יכולים לסגור תיאטרון, ואפשר להסתכל צפונה. אין כמעט תיאטראות בעולם שמחזיקים מעמד עם 30 אחוז סבסוד, כוח היצירה והתשוקה הגדולה של הקהל. להישאר בחיים עם כזה תקציב - זו גבורה. תקציב זה מפתח לתוכן, לחרות, לחלומות, ליותר מחזאות מקורית, ליותר שחקנים, במאים".

    ***[כותרת ביניים] ביורוקרטיהבדרך להגשמת החלומות ולשביעות הרצון עוברים דרך דלת הביורוקרטיה. תמיד זה מתיש, מטופש ומרפה ידיים. יוצר הולך, יוצר בא, והביורוקרטיה לעולם נשארת. הביורוקרטיה מעוררת כל כך הרבה אנטי, אבל לאור החשיפה שלי לתגליות רוחניות אני מחליטה לאמץ גישה חדשה במתכונת מהות החיים: לראות את הטוב, לחשוב חיובי. אומרים שגישה חיובית מוסיפה בריאות, ואני הולכת עם הזרם. אז נכון, הביורוקרטיה הזאת, כמה כוח יש לה. אמנם רק כוח משרדי, אבל כוח זה כוח, וזה תמיד סקסי. כל כך סקסי שאפשר למות. יש כאלה שיגידו דיווה או פאם פאטאל. נכון, זה נשמע קצת מופרך, אבל הנה גם היא כמעט לא מושגת, פראית, נסתרות דרכיה; גם היא לא ממש עקבית. היא מחזיקה אותנו קצר קצר, משחקת איתנו משחקים, לא צפויה ולא ממש יציבה; אך כולם עסוקים בה, מקווים  לאלף את הסוררת. בוא נגיד שהיא לא באמת מתכוונת להיות כזאת, זה פשוט יוצא לה. היא מתמתחת במין עצלנות חביבה, לוקחת את הזמן, משגעת את כולם.כן, היא דווקא נחמדה, הביורוקרטיה הזאת. אני מנסה לנשום ולמצוא בתוכי את השלום המתמהמה. [כותרת ביניים] עירית פוגלעירית פוגל היא מנהלת מחלקת תיאטרון במשרד התרבות. היא יושבת דלת מול דלת הביורוקרטיה. עירית חדשה בתפקיד. מלאת מרץ וניצוצות, היא ממשיכה את פועלה המבורך של דיתי רונן.
    פוגל: "מניע אותי הרצון ליצור חיבורים בין הפרינג' לממסד. ראשים ששולחים זרועות לתיאטרונים קטנים יותר, שמקיפים את התיאטרון הממסדי הגדול. לחשוף את הקהל לעוד תיאטרון חדשני,
    לגרום לו להיות קהל אקטיבי. לצערי, אי אפשר לעשות את זה ביום אחד".
     
    איך קהל יכול להיחשף לפרינג'?
    "זה ייקח זמן. בשלב הראשון, חשוב ליזום שיחות עם הקהל אחרי ההצגה, לדבר על התהליך, על הסגנון והשפה. דרך 'הרטיטי את ליבי', נניח, חנוך לוין יכול להגיע היום לכל המקומות בפריפריה".רעיון נוסף שעירית מטפחת הוא הקמת תיאטרון פרינג' לילדים, עם תכנים וגישה תיאטרונית חדשנית, לאו דווקא מתבססת על טקסט ומחזה כתוב. הרצון שלה הוא לגדל דור צעיר יותר שנחשף לסל תרבות.***[כותרת ביניים לאיציק ג'ולי יש משאלת מוותאיציק הוא מנהלו של בית-הספר למשחק ויצירה "מנוע חיפוש", והוא מחכה בפינה שיעברו 20 שנה. אז, הוא מקווה, יצוצו קבוצות של תלמידיו, קבוצות תוססות חדשניות, ויגידו: "הזדקנת, הגיע זמנך למות". וכך, ללא סנטימנטים מיותרים, יהרגו אותו. אכן, מתחת לאפנו נולדים רמזים  של  פריצות דרך עתידיות. בתי-ספר שמעודדים לחשיבה מחוץ לקופסה, לפיתוח שפה וגבולות השפה הבימתית.
    "מנוע חיפוש" הוא בית-ספר שמכשיר שחקנים ויוצרים. הוא פרויקט אמנותי. והוא גם מעבדה ליצירה עתידית. במהלך הלימודים מתקיים מפגש מעשיר עם תחומי יצירה אחרים כמו מחול, אמנות פלסטית, וידאו, קולנוע, מוסיקה - המשחק כאמנות שמקיימת דיאלוג עם אמנויות אחרות.ג'ולי: "יש צורך באינטראקציה עם אמנויות אחרות, בכך מתאפשרת העשרת תהליך העבודה המשחקי. חשוב להפגיש  את הסטודנטים עם עולם האומנות העכשווי, להנביט את השיח הזה שקיים באומנות הפלסטית והמיצג. בית-הספר מאפשר לתת כלים ליצירה אישית מעבר ליכולת המשחקית, לקחת אחריות על עולמך האומנותי,חשוב ליזום ולגבש אמירה אישית,ובעיקר לא לחשוב שהזרם השליט הוא האופציה  היחידה האפשרית לך. אמנם השינוי קורה לאט לאט, אך צריך לזכור שהעולם היום הרבה יותר מפוצל, והעשייה רחבה מאוד. אכן יש תחושה של זרם מרכזי חזק מאוד, אך יש זרמים תת קרקעיים שפועלים בשטח. אט אט היצירתיות פורצת גבולות ומקומות שהם המרכז, כמו שקורה היום ביצירה דרך האינטרנט. יש המון חיים. אין גבולות. אתה היוצר שממציא את זה לעצמך.
    "
    יש יצירות ויוצרים שזקוקים ונזקקים לזמן התהוות והתגבשות ארוכים יותר כדי לגבש שפה. נקודת המוצא שלהם היא פרוק הטקסט, ולאו דווקא הישענות עליו כמשענת יציבה  כפי שנהוג  בתאטרון קונבנציונלי. אמנם הממסד  לא נותן את הזמן
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      תאטרונית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין