עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    היצ'קוק, האיש הלא נכון והחלון האחורי

    0 תגובות   יום רביעי, 15/7/09, 20:08

     

    מה קורה לבנאדם כשהוא מתעורר לגלות שרצח אישה והוא אפילו לא זוכר? מה קורה לבנאדם שמוצא עצמו נרדף כעבריין נמלט, למרות שלמיטב זכרונו לא עשה דבר? מה קורה למערכת הערכים שלו ברגעי הלחץ כשהוא נדחק לפינה ופועל מתוך אינסטינקט הישרדותי? מה קורה לו שהוא מקבל לידיו עדות לחייו, זיכרון מוקלט, שאומר לו משהו על עצמו שהוא אינו מוכן ואינו מסוגל לתפוס? הסיוט הקפקאי הזה מנוצל בסרטיו של אלפרד היצ'קוק כדי לחוות בצורה נראטיבית משבר זהות, שבו אדם זוכה לחותמת "אשם" על מצחו. אצל היצ'קוק אנשים מוצאים עצמם נלחמים על חפותם, מתעמתים עם האפשרות שאולי הם באמת אשמים. הקולנוע של היצ'קוק עוסק באשמה משום שהוא עולה מנבכי חרדותיו של היוצר שלו, חרדות שהתהוו תודות לחינוך הישועי שזכה לו, למשמעת הקתולית לה היה כפוף בביתו, לחינוך הסדיסטי משהו של אביו, שכלל ענישה פסיכולוגית (למשל, הוא נשלח ע"י אביו למשטרה עם מכתב בו הוא מבקש להיכלא לעשר דקות כעונש על התנהגות לא הולמת).ב-"39 המדרגות" מואשם אדם ברציחתו של סוכן ריגול נגדי, ב"זרים ברכבת" מוצא עצמו שחקן טניס תמים מעורב בניגוד לרצונו והסכמתו לעסקה שכוללת את הרצח של אשתו. "ב"אני מתוודה" מואשם כומר בפשע עליו הוא יודע מפיו של אדם שביקר בתא הוידויים שלו. ב"ורטיגו" מתמודד בלש עם רגשות אשם על כך שלא הצליח להציל עמית לעבודה, ואחר כך, כאילו בלהכעיס, לא מצליח למנוע את התאבדותה של אישה יפהפיה. אלא ששם, כידוע לכל, האישה כלל לא מתה, והכל מתברר כמזימה להיפטר מאישה ולייצר ממנו עד להתאבדות המדומה שלה. וזה בדיוק מה שקורה בסרטו החדש של הדני קאספר בארפורד, The Candidate  

     

     

     

     

      לפעמים עולה השאלה: איך היה נראה הקולנוע של היצ'קוק אם היה נעשה היום או בכל זמן מאוחר יותר ממותו. במאים צעירים מלאי הערצה למאסטר שלחו ידם במה שהפך להיות מכונה "המותחן ההיצ'קוקיאני". יוצרים כמו בריאן דה פאלמה ודריו ארג'נטו מהדהדים את היצ'קוק ובמונחים מסויימים לוקחים הלעה את משנתו הקולנועית – האסתטית, הנראטיבית או שניהם גם יחד. ב"לבוש לרצח" מבצע דה פאלמה מספר בולט של הומאז'ים לסרטיו של מורו ורבו – ביניהם ל"פסיכו" כמובן (פיצול אישיות רצחני וג'נדר-דיספוריה) ול"ורטיגו" (סצנת המעקב הידועה של סקוטי אחרי מדלן משועתקת לסיטואציה דומה בין גבר חסר פנים לנרצחת). מהו אם כן המותחן "ההיצ'קוקיאני", או ליתר דיוק מהם המאפיינים של סרטיו של היצקוק שהפכו לתימות אלמותיות ולתווי סגנון מזוהים? הגיבור האשם, הגיבור החף מפשע שצריך להילחם על חפותו (בדרך כלל רק ע"י חקירה עצמאית לצורך תפיסתו של האשם האמיתי) הוא בפירוש הבולט שביניהם. זה שמן הסתם שולט בנרטיב של The Candidate. אלמנט שני שגם הוא בא לידי ביטוי בסרט הדני החדש הזה הוא עניין המעקב. אסור לשכוח שהיצ'קוק שיכלל את המונטאז' בקולנועי, פעמים רבות באמצעות סצנות מעקב מדוייקות להפליא שהצליחו לייצר אפקט מתח  שהיה משוכלל מאוד לתקופתו. החדירה לחיי הפרט באמצעות המצלמה היא אלמנט ברור של מעקב שזכה להיות מרכז אחד הסרטים המבריקים ביותר של שנות ה-50, הלא הוא "חלון אחורי" כמובן.   

     

     

     

       ב-The Candidate מאמין עורך דין צעיר בשם יונאס בקמן, שתאונת אביו לא הייתה תאונה כלל וכלל. סביבתו של יונאס מתייחסת אליו ברגשות מעורבים של חמלה וכעס. הן הסנדק שלו והן ארוסתו חשים כי המוות של האב הפך את הפרקליט הסופר-אינטליגנטי, המבריק הזה, לפרנואיד. אבל כשיונאס מתעורר בבית מלון ומגלה שהבחורה אותה פגש בערב הקודם בבאר שרועה מתה בחדר האמבטיה, נראה שהמחשבה הפרנואידית קורמת עור וגידי מציאות. במידה מסויימת ניתן לחשוב שתפיסת המציאות של בקמן התחרפנה לגמרי, או שהפרנויה שלו הפכה אותו לרוצח. כך או כך, נפתחה פירצה לחלום בלהות של ממש. יונאס עושה את הלא-ייעשה – הוא מעלים ראיות ומייצר אליבי. איש החוק עובר על החוק. כמו ב"זרים ברכבת" שם רומז היצ'קוק לאפשרות שהגיבור שלו מסוגל לעבור על החוק על מנת להגן על עצמו, גם כאן עסקינן בסיטואציה דומה, בעלת משקל מוסרי מהדרגה הראשונה. הפילוסופיה ההיצ'קוקיאנית מחפשת למצוא את המקום בו החיה יוצאת מהאדם, את הפנטזיה המודחקת ביותר שבה אדם שוקל לקחת את חייו של אדם אחר. ב"זרים ברכבת" מרמז היצ'קוק על הקונטמפלציה הזו בכמה סצנות מרכזיות, ביניהם סצנה הומוריסטית על הצד השחור שבה הרוצח מדגים טכניקת חניקה על דודה משועשעת. המפגש של האדם עם המסוגלות שלו לרצוח באה לידי ביטוי ב-The Candidate כשיונאס מקבל קלטות בהן מתועד הרצח של האישה במלון. ללא ספק, מחווה ברורה ל"חלון אחורי", בו ג'ף המרותק לכיסא גלגלים, הוא זה שמנסה לייצר עדות לפשע באמצעות אקט הצילום. רבות נאמר בעבר על "חלון אחורי" כמסה קולנועית שדנה באומנות הקולנוע עצמה. נראה שהיצ'קוק, עם כל אהבתו ומחוייבותו הטוטלית למדיום שלו, הבין את הסכנה הכרוכה במבט הקולנועי. המצלמה, לדידו, היא מנגנון שמצליח לראות את כל מה שהעין הבלתי מזויינת איננה מסוגלת לו. כמו ב"יצרים" של אנטוניוני (כשלעצמו מחווה ל"חלון אחורי") – המדיום הצילומי מאפשר להישיר מבט עם הרוע האנושי. אלא ש-The Candidate הולך צעד אחד נוסף קדימה – או מתאר את הקולנוע כזיוף, כמערך של פריימים שערוכים בצורה כזו שאפשר לשקר באמצעותה. הקולנוע יכול להיות מיקרוסקופ לאמת, אבל הוא גם יצרן של שקרים. כשיונאס מתעקש להתעמק באימאז'ים של הרצח שכביכול ביצע, הוא מגלה משהו שמשנה את גישתו מקצה לקצה. קאספר בארפורד ממשיך את הסיוט הזה, כשהוא טווה מחווה היצ'קוקיאנית נוספת לתוך הנראטיב שלו – האישה הכפולה של "ורטיגו", או ליתר דיוק – האישה שקמה לתחייה.   

     

     

     

     

        **סרט נוסף שכדאי לצפות בו, שלישי בשרשרת שמתחילה עם "חלון אחורי" ו"יצרים" הוא Blow Out  כמובן – סרטו של בריאן דה פאלמה, בכיכובו של ג'ון טרבולטה הצעיר, שעוסק דווקא ברובד אחר של החוויה הקולנועית: הקלטת הסאונד.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין