יושב לי ער מול המחשב ומאזין לשירי האלבום שלי,

האלבום השני עליו אני עובד לאחרונה. מנסה פשוט להיות פסיבי ולתת למוזיקה

להיות. אין כזה דבר מושלם, וזה כבר חצי לא בידי.

גם את חצי לא בידי. אני מתגעגע מאד לחבק אותך, ולהגיד לך שאני אוהב אותך,

ולנשק אותך המון. וכואב לי בלב שאני לא יכול לעשות את זה, כי את לא פה,

כי את כרגע בארץ אחרת.

אני חושב שכמו האלבום הזה שלי, כמו שהוא רוקם עור וגידים..איכס...רוקם

בסים וגיטרות...כך גם החיים מביאים דברים שאינם לגמרי מה שהיית אולי רוצה,

ואם זאת, כנראה, הרבה יותר טוב לך שכך, שהרי אם לא כן הכל היה צפוי ואולי

פשוט לא מעניין.

בדיוק נגמר שיר מספר 8, ואני מוריד ווליום לשיר הבא. אין בשלב זה השוואת

לבלים, מה שנקרא, ולכן יש שירים חלשים ויש חזקים. שלא לדבר על זה שכל

שיר נכתב בזמן אחר, תחת מצב רוח אחר, ועם רוב השירים כבר עברתי דרך,

חלק רק אני והם, חלק אני והם וקהל. זו ההתמודדות הראשונה שהם זוכים לה

בתוך אלבום שמנסה להיות קצת רציני..אבל לא יותר מדי.

אני מתגעגע לציצי שלך. חח...אני מתגעגע לפנים שלך. הייתי רוצה שתרגישי

אותי עכשיו. אבל גם אם את ישנה ולא ממש עסוקה בי, אני, בבדידותי, אוהב

אותך כל פעם קצת יותר. עם כל שיר שעובר. המעברים בין השירים לא רעים

בכלל. הם לוקחים אותנו למסע בין תחושות. איך המסע שלך?

אני חושב שהייתי רוצה לישון שנתיים, לחזור לזמן שבו לא הייתי כל כך מחוייב

להוציא החוצה את מה שאני אוהב. לזמן שבו שמרתי את הכל לעצמי וזה היה

נהדר. במחשבה שניה נראה לי שלא אפרסם את הפוסט הזה. די כבר לפרסם כל

הזמן, זה נורא!

:)