1. ההתעסקות העיתונאית בנסיגה של ביבי מההצעה להטיל מס על הפירות והירקות היא התחתית של הסיקור העיתונאי. העיתונאים הם חבורת חנפנים לקקנים, שמעודדים כל מבצע צבאי כושל ברגעיו הראשונים ומוחאים כף לכל צעד שנועד להעשיר את בעלי ההון על חשבון הציבור. ומתי הם מתעוררים לזעום? כשראש ממשלה מחליט החלטה, מגלה שהיא לא נכונה, בלחץ ציבורי מחוזק לחץ מצד שותפות קואליציוניות, וחוזר בו. הרי זה צעד חכם לבטל את החוק הזה. כלומר, אין כאן בכלל אייטם. היתה הצעה לשינוי, היא לא נעשתה, וזהו. לא קרה דבר מלבד הצהרות לעיתונאים. כל האירוע התרחש בתחום היחצון והדברור והוא חסר משמעות לאיכות החיים של האזרח, בניגוד לצעדים אחרים שנעשים או לא נעשים, והתקשורת לא כותבת עליהם.

אחד העיתונאים הציג גרף של הנזקים של ביטול החוק. הוא הראה איך עד 8000 ש"ח איש לא ירויח ש"ח החזר, כי ממילא לא היו אמורים להוריד לו את המס, אחר כך מעמד הביניים ירויח כמה גרושים, והאנשים שמשתכרים מעל 50000 ירוויחו 500 במקום 1000. זה הרעיון של החוק: לקחת מעניים שמביאים עגבניות, ולתת לאנשים שמרויחים מעל 50000 לא 500 אלא אלף. שיוכלו לבזבז עוד קצת בסושי סמבה.

חשוב לומר כל הכבוד לאלי ישי שלחץ על דחיית החוק הזה, ולמחוק את החוק המרושע שעניים יצטרכו לשלם על טיפול רפואי. ובושה למפלגת העבודה שסתמה את פיה (ככל שאני יודע). מדובר פשוט בחוקים של "כבשת הרש". כל הדיבורים על לחיץ וסחיט הם מטופשים, ראש ממשלה צריך להיות לחיץ, וצריך לוותר ולהיות פרגמטי. הוא לא צריך להתעקש על עשיית צעדים גרועים, וכשהוא מבטל מהלך גרוע העיתונות צריכה להחמיא לו.

2. יש את חוק שלוש הדקות. בכל ויכוח פוליטי עם אנשים לא ישראלים, אחרי שלוש דקות תגיע המילה שואה. אנשים מתים על השואה פה. היום שמעתי רדיו והשדרנית ראיינה איזה פרופסור על השואה של יהודי טוניס. ממש היתה תחושה כאילו התוניסאים קיבלו איזה פרס שהשואה הגיעה גם אליהם. אם יש מישהו שאני מרחם עליו זה יהודי אלבניה, שבה הנאצים נכשלו בהרג היהודים. איזו בושה לעדה!

כך היה עם ביבי שדיבר על יודנריין (שטח נקי מיהודים) בשטחי הרשות הפלסטינית בפני שר החוץ הגרמני. הוא הציג את הפלסטינים שלא רוצים מתנחלים שמגיעים עם צבא, כנאצים. הסיפור הוא הפוך לגמרי. ישראלים רבים רוצים להיכנס לשטחים מטעמים שונים, וזה לא חוקי. זו עבירה. ראו איך מתייחסים כאן לנטע גולן, לטלי פחימה ולואנונו: המשותף להם הוא רצון להיות בשטחים, לראות מה קורה. אני עצמי הרי הייתי כביכול ברמאללה וצילמתי שם קליפ, ואתה צריך להסתתר ולעבור בכל מיני כבישים עוקפים בשביל זה. אם תיתפס, תקבל עונש. המדינה חקרה את עמירה הס על הביקור בעזה כאילו היתה פושעת ולא עשתה את תפקידה. כך שלמעשה - אם כבר - מדינת ישראל גורמת ליודנריין, אם להשתמש בביטוי הלא-קשור הזה.

ב"העיר" התפרסם מכתב התגובה שלי לאיתי זיו, שהשווה אותי לפני שבועיים לשרי אריסון. יכול להיות שהייתי קצת תוקפני, אבל זה טוב בשביל האקשן.

ההתנהגות הנוראית של קפה זגפרדו לאמן פסח סלבוסקי, ולמעשה התגובה שלהם נוראית יותר, כשאתה חושב למה נידון הומלס בישראל. לפסח יש שירים במעין הבא, וגם עבודה ומאמר תגובה לגליה יהב בעיתון האמנות החדש שלנו, החדש והרע.