עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    עיתון "די צייט" נפרד ממייקל ג'קסון - סקירה: אספן-המחוות הטרנס-גזעי

    4 תגובות   יום שלישי, 7/7/09, 23:13

    כמו רבים, אני רואה ברגעים אלה את ההלוויה של מייקל ג'קסון (1958-2009) ומתרגש לשמוע את ההספדים של החברים והמשפחה.

    הייתי רוצה לסקור בשבילנו את דברי הפרידה והסיכום בעיתון "די צייט" ("העת") האהוב עלי.

    עיתון הצייט יוצא כאמור פעם בשבוע, בעל כשני מיליון קוראים ומזוהה עם שמאל-מרכז.

    בסריקת כתבות הסיכום-מייקל, אנסה לסנן ככל האפשר את המובן מאליו ואת החוזר על עצמו.

     

    * מרגו ג'פרסון, ביוגרפית של מייקל, כותבת על האהבה של האמריקאים להלל את האידולים שלהם כאלים, רק בשביל לקלל אותם ולשמוח לאידם אחר כך, כשהם נופלים.

    מייקל של ג'פרסון היה אמן-טרנספורמציה פוסט מודרני הבורא עצמו בכל פעם מחדש. אספן של מחוות. אמן שהבין יותר מכל אחד אחר ספקטקלים בימתיים ווידאו-קליפים.

    כל כותב שמתייחס למייקל, מרגיש מחויב לתאר אותו במתחים. רשימת המתחים שמבחינת ג'פרסון הכילה דמותו הבימתית כוללת: מבוגר-ילד, קורבן-תליין, מושיע ושטן, מאצ'ו והאישה.
    מייקל חצה את גבולות המגדר, ונדיר מכך, גם את גבולות הגזע. ג'פרסון מייטיבה לדייק בהבחנתה שמייקל לא היה פוסט-גזעי כמו שנאמר עליו, אלא טרנס-גזעי: לא הרחיק לגמרי יסודות סגנון שחורים, אלא ערבב אותם עם חומרים חדשים.

    אני מוצא את ההבחנה של ג'פרסון את מייקל כטרנס-גזעי, להבדיל מפוסט-גזעי, מאוד במקום. מייקל הרי לא ערער באמת את הרלוונטיות של גזע בארצות הברית (פוסט), אלא פשוט עבר מגזע אחד לגזע אחר (טרנס) ובכך בעצם אישר את רלוונטיות הקטגוריות-הגזעיות. המעבר הטרנס-גזעי שלו נחל גם בדיוק את אותה מידת הצלחה (או לחילופין חוסר-הצלחה) של הטרנסג'נדר, שלעולם יופנו אליו אצבעות חובבות-גבולות-ישנים שיאמרו: אבל הוא לא באמת.

      

    * כותבת בשם אוולין פינגר מתייחסת לדרך הריקוד של מייקל, שלדבריה מגחיכה את הגוף ומשחררת אותו, ומדברת על הארוטיקה העילאית והמאתגרת שהוא היה מציג בריקודו בקליפים שלו, דוגמת ט'רילר.http://www.youtube.com/watch?v=U1NSMhG9Hik&feature=popular 

    (לינק לט'רילר ביוטיוב: קטע הריקוד הלידרלי עוצר-נשימה הוא בשנייה 7:15, תחגגו)

    לפרשנותה של פינגר, מייקל היה משתמש בקליפים שלו בסקס בתור ציטוט ולא בתור פורנוגרפיה כבקליפים בני-ימינו, מה שעשה אותם מבחינתה לאמנות.

    כרבים, פינגר גם מוצאת מתח בין שני קטבים בדמותו של מייקל:

    מצד אחד היה מייקל נשי, או ליתר דיוק א-סקסואלי או חסר-מגדר, ובכל אופן "לא בחור של ממש" (kein richtiger Kerl).

    אולם מצד שני היה מייקל סקס סימבול, המשדר בתנועתו "מאצ'יזמו ניאו-רומנטי": הוא היה הרקדן האגרסיבי בעולם, ש"זז לא רק מהר יותר, אלא גם עוצמתי יותר מאשר היפיופים המפונפנים (פן) של האייטיז".

    ועוד הערה מעוררת מחשבה מצד פינגר: מייקל למעשה הפך את הריקוד-על-במה לתחום גברי, לדבר של גברים.

      

    * בשביל כתב אמריקאי בשם יואי גöבל, מותו של מייקל הוא סיומה של אפוכה: רק עם מותו של מייקל הסתיימו באופן רשמי שנות השמונים, שכן מייקל היה ויישאר דמות של אותו עשור. שנות התשעים נפתחו רק עם נוורמיינד של נירוונה, שסילק את מייקל מראש הטבלאות, אליו הוא לא הצליח יותר לחזור. חסרה למייקל המיניות הזולה של מקבילתו מדונה, שהבטיחה לה את שרידתה גם בעשורים הבאים.

    מייקל הציג בשיריו טקסטים שמתעסקים בשיפור החברה: מן אין דה מירור, היל דה וורלד, אפילו ביט איט, כמו עוד רבים. התעסק בנושאים שכבר כמעט ולא נוגעים בהם הטימברלייקים השונים של היום, המקובעים בכתיבתם ובהוויתם על מיניות של תקופת האבן.

     

    * בין הכתבות השונות, נותן "די צייט" כמנהגו גם ביוגרפיה טבלארית סטנדארטית עם הכותרת "חיי מלך".

      

    * משורר בשם דורס גרüנביין מדבר על מייקל בתור הכוכב העצוב ביותר בעולם, בשיר אמביוולנטי שקרא לו "הספינקס של הפופ".

       

    * "די-צייט-מגזין", שמגיע עם העיתון, הציג במקום המדור בו מרואיין בכל פעם כוכב עולמי אחר, פשוט תמונת-פוסטר הפרוסה על הכפולה כולה, של כפפת הנצנצים של מייקל על רקע שחור, עם כיתוב: never can say goodbye, michael jackson (1958-2009).

       

    * דירק פייטס כותב במאמרון מעניין על מה שהוא מכנה: "השעה הארוכה והמהירה ביותר בהיסטוריה הקצרה של עידן האינטרנט". כחוקר פסיכולוגיית-המונים, מתאר פייטס את ההתאבלות המשותפת והמזורזת שהתרחשה אונליין בשעות שעקבו את מותו של מייקל.

    עם התפשטות הידיעה על מותו של מייקל, מיליונים של משתמשי אינטרנט הפכו תוך רגעים לתחקירני/ חוקרי מדיה ותרמו לסירקולציה חסרת תקדים של חילופי דיווחים בזמן אמת, ואיתם גם חילופי דעות ורגשות. נוצר בכך למעשה, אונליין ובתוך שעה קלה, תהליך-התמודדות-עם-שכול משותף וגלובלי – בהילוך מהיר. תהליך-האבל (Trauerprozess) שאורך ב"מציאות" שבועות, חודשים ושנים, התרחש במקרה הזה – במשותף ואונליין – בתוך שעה.

    אותו תהליך-אבל מזורז שנעשה בחילופי הודעות בטוויטר בפייסבוק, כלל את כל השלבים של תהליך-אבל: החל מספק והכחשה, דרך שוק וחרדה, עד עצב-כעס והתאבלות.

    המאמרון מאוד מצא חן בעיניי, שכן כמו רובנו גם אני הייתי שם אונליין בזמן אמת, וראיתי את שלל התגובות והתגובות-עליהן ולקחתי חלק פעיל באותו אינטרנט-קטרזיס משותף ומזורז.

       

    * תומאס גרוס כותב על הכמיהה של מייקל להיות הגדול ביותר, עד לנשימתו האחרונה: דונט סטופ טיל יו גט אינאף. כמיהה מתוכה התחייב בגיל חמישים לאותן חמישים הופעות בלונדון, שכבר לא נראה. הופעה לכל שנה בחייו.

    גרוס דיבר גם על כמיהה נוספת: הכמיהה שלו להיות נצחי, להצטרף לפנתאון ה"על-זמניים", שהתבטאה בקנייה ספקטקולארית של הזכויות על שירי הביטלס, בנישואין למארי ליסה פרסלי, או בהוצאת אלבום הילול-עצמי בשם "HIStory".

    גרוס עזר למייקל בעניין והכניס אותו אישית למועדון העל זמניים, כשהכתיר אותו גם הוא בתואר מלך הפופ שהגדיר מחדש מה הוא מיינסטרים, וככוכב הפופ האוניברסאלי האחרון שאותו באמת כולם הכירו, והשווה אותו עם אלוויס, מרלין מונרו וג'ון לנון.

    את הצלחתו של מייקל תיאר ככישרון שפגש עידן מולטימדיאלי: אולפנים הייטקיים מודרניים, אמטיוי, ושאר טכנולוגיות שאפשרו בפעם הראשונה (והאחרונה?) היווצרות כוכב על בסדר-גודלו.

    המתחים שמייקל איחד בתוכו מבחינת גרוס הם כאמור אישה וגבר, מבוגר וילד, טיפוס מופנם ומפלצת היפר-סקסואלית (פיהוק..), אבל גם רקדן ופסל (על זה לא חשבתי קודם לכן).

         

    * די צייט מצא לנכון לראיין את מנהלת המוזיאון לאמנות בבאזל, שהעבירה למייקל סיור במוזיאון אי-שם בסוף שנות התשעים. מנהלת המוזיאון תיארה את ביקורו המלכותי והדיסקרטי וציינה שמייקל זיהה ואהב רבות מן העבודות המוצגות במוזיאון. העבודות שניטרחו להיות מצוינות בראיון בתור עבודות שמייקל אהב במוזיאון, היו כמובן כאלו עם רפרורים ברורים לסקנדלים ולחדוות-הניתוחים: ציור בשם "הארקלין" של פיקאסו (ראו תמונה) ופסל בשם "האף" של גיאקומטי (ראו תמונה).

    אני מאחל לכם צפייה מהנה בתמונות במעלה העמוד והמשך שבוע טוב.

     

     

     

     

     

     *********

    להספד-הבית של מייקל:

    http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1100172

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/7/09 01:37:

      תודה רבה !!
        12/7/09 12:11:
       טקסט מאוד מעניין - תודה.
        8/7/09 18:09:


      אני חושבת שגם אני עברתי את תהליך האבל הזה שהזכרת בטקסט, על כל שלביו.

      אני רוצה לשמוע רק דברים טובים על מייקל.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עירד בן-יצחק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין