עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    המדריך הלגמרי חלקי לוויסטריה ליין

    14 תגובות   יום שבת, 4/7/09, 20:52




    צפייה בעונה הרביעית של "הדשא של השכן" מובילה למסקנה שמישהו החליט להתנער בפראות, אי שם במסדרונותיה של רשת Showtime, ולהקפיץ את הקומדיה החמודה הזו למשהו עוד יותר מופרע וחתרני. ישר נזכרתי ב"עקרות בית נואשות" (שם זה היה מופלא כבר מההתחלה, לטעמי). כמובן שאי אפשר להתעלם מכך ששתי הסדרות, מעבר לסיטואציות המטורפות ולשנינות הדרמטית והטקסטואלית, "עושות בית ספר" לפרבר האמריקאי הבורגני. להלן רשימה מתוך אתר האוזן השלישית, אותה כתבתי לאחר צפייה בשתי עונות של עקרות הבית:


     



    בעיר קטנה, בורגנית ובדויה בשם פיירוויו, אי שם במערב התיכון האמריקאי (או באזורים הפחות מוכרים של ניו אינגלנד או בין הארזים של מדינת וושינגטון הצוננת), מתגוררות ארבע נשים ברחוב מעוצב וסטרילי בשם וויסטריה ליין. הן מוקפות ירק רענן, מדשאות גזומות, גדרות צבועים ובתים פרטיים מתוחזקים, על פי מיטב המסורת האדריכלית המפנקת של השמנת המערבית. עקרות הבית של וויסטריה ליין חיות את החלום האמריקאי הטבול בשלכת האדומה של "כל שהשמיים מרשים". הן עדיין לא שמות לב לאוזן האנושית רוחשת הנמלים של  "קטיפה כחולה", שמוטלת בחצר האחורית של הפנטזיה הקטנה שלהן. הן תמיד מעדיפות להכחיש את העובדה שחבילת השי המהודרת שקיבלו תמורת 99 דולר ו-99 סנט בלבד, מכילה יותר מדובדבן רקוב אחד. מה שבטוח זה שהחיים, כמו כל דבר אחר, הם אף פעם לא מאה אחוז שביעות רצון.






     המדריך הלגמרי חלקי לגבריאל סוליס 


    גבריאל סוליס נולדה למשפחת מהגרים מקסיקנים עניים ותמיד חלמה על אורות הכרך. שעות אינסופיות של צפייה בטלנובלות היספאניות ובערוץ הקניות (המדריך האישי שלה לחיים מאושרים יותר), עוררו את רעבונה לשמלות קוטור נוצצות, לטעמה הקופצני של השמפניה ולניחוח המשכר של הדיאודורנט הנובע מבתי שחי גבריים מטופחים. במשך שנות התבגרותה טרחה גבריאל להוריד כל קילוגרם מיותר ממותניה וכל שערה מיותרת בגבותיה ומעל שפתיה. במשך שנים היא הכינה עצמה בקפידה למסלול הדוגמנות שבאמצעותו תוכל לשבוע ולהירגע. אלא שבארוחת הגלאמור הניו יורקית שלה, כמו בכל ארוחה, עם האוכל בא התיאבון. גבריאל סוליס הבינה שחלק מחוקי המשחק של החיים המודרניים כוללים את פינוין של נשים מתבגרות מהבמה לטובתו של הבשר הטרי. הישועה היחידה שתבטיח המשך נאות לאשליה, טמונה בנישואין לגבר עמיד, בית בפרברים והרבה הרבה יהלומים. כי, איך אומרים – יהלומים זה לתמיד.... (והם גם חבריה הטובים ביותר של האישה). כך נכנס לתמונה קרלוס סוליס ולשנייה היה נראה כי החלום האמריקאי הוא מציאות מתוקה לנצח נצחים.






      גבריאל סוליס מצאה את מקומה החדש בשוק העבודה כרעיה מפונקת וקניינית מדופלמת. אלו היו שעותיה היפות ביותר של החברה הקפיטליסטית. מאובזרת במזראטי ספיידר שחורה נוצצת, היא ריחפה מקניון אחד למשנהו, מאתר הספא היוקרתי לשיעורי הטניס הפרטיים, עד שיום אחד היא גילתה משהו מטריד ביותר. גבריאל סוליס גילתה שהיא משועממת מאוד ושהתיאבון שלה רק הולך וגדל. ובאותו רגע ממש מבטה נח על שריריו המיוזעים של הנער שגזם את שיחיה, והיא התחילה לשחק ברעיון שאולי יש עוד כמה שיחים שהיא רוצה שהוא יגזום. כך נבלעה גבריאל סוליס בתוך הטלנובלה של חייה והחלום הקסום הפך אט אט לסיוט: בגידות ושערוריות מין, הריון בלתי רצוי והפלה מכאיבה ומעל הכל – בעל לטיני מסורתי (ואדיפלי למדי) ששואף ליורש וחולם לאלף את אשתו ולהפוך אותה לעוד עקרת בית נואשת. אלא שכמו כל עקרת בית נואשת, גם גבריאל סוליס עדיין לא מבינה שהיא מגלמת בעינטוזיה, בפינוקה ובאגואיזם חסר הגבולות שלה את החברה הצרכנית כולה, שרק רוצה לבלוע עוד ועוד ועוד. עד מחנק.      

     

     

     

    המדריך הלגמרי חלקי לסוזן מאייר 


    סוזן מאייר נולדה לתוך דור ילדי הפרחים והחיים נראו כמו פארק שעשועים אחד גדול. ללא סמכות הורית, גדלה סוזן עם ההנחה שהחיים הם אגדה רומנטית מושלמת, שהאביר על הסוס רק מחכה לקחת אותה טרמפ,  ושהאהבה, יותר מכל דבר אחר, היא פסגת השאיפות עלי אדמות. בכל פעם שאביר אחד נפל מגב הסוס, מצאה לעצמה סוזן גיבור חדש לתפוס את מקומו בקאסט של הפנטזיה האולטימטיבית שלה. כך היא בנתה את חייה על פי העקרונות התסריטאיים של קומדיית הסקרובול הקלאסית, זו שיחד עם סוזן מאייר באייטיז, בראה עצמה מחדש בתור הקומדיה הרומנטית. על פי צו המתכון הזה, עליה להסתבך שתי וערב עם גברים אינפנטיליים (שכוללים גם את הגרוש שלה ואב בתה המתבגרת) שלא מפסיקים לעורר בה את החלום, אבל תמיד נכשלים במשימה ומשלחים אותה להרפתקה רומנטית חדשה. על פי אותו הצו עליה להיקלע לסיטואציות של קומדיה פיזית, בהן היא מוצאת עצמה נופלת על דרך הישר במקרה הקל או שורפת בית בשגגה, במקרה המעט יותר חמור. אופס. למרות הנפילות והכישלונות, על דבר אחד היא לא מוכנה לוותר – על הצעידה העתידית אל עבר השקיעה.




     


    מה הפלא, אם כך, שיריבתה המושבעת בוויסטריה ליין, היא שכנתה אידי בריט. בלבוש המינימליסטי שלה, שדייה המוחצנים ושיערה הבלונדיני הצבוע, מאיימת אידי על עולמה הערכי של סוזן בדיוק כפי שסרטי הפורנו מאיימים על האידיליה והתמימות של הקומדיה הרומנטית. אם סוזן רוצה באופייה החינני לכבוש את ליבו של האביר כדי להסית אותו מחרמנותו הגופנית הילדותית, הרי שנערת האמצע אידי בריט, תראה לה כל פעם מחדש ששיטת הפיתוי המיני (וזה כולל התקלחות אירוטית סטריאוטיפית בשעת שטיפת המכונית, למשל) מוכיחה את עצמה כאפקטיבית מאוד מול האובייקטים הזכריים. בעוד סוזן מתפלשת בתמימות הסכרינית (עם קורטוב הומור ציני בריא ואינואנדו מיני) של "כשהארי פגש את סאלי", "אישה יפה" ו"ברידג'ט ג'ונס" (בעונה השלישית זה כולל גם את המבטא הבריטי המתבקש), הרי שאידי בריט ששה אלי קרב, חמושה באמל"ח תוצרת "בית החיות" ו"אמריקן פאי".






     המדריך הלגמרי חלקי ללינט סקאבו  

     

     

     

    לינט סקאבו, אם גאה לארבעה, עדיין לא ממש מבינה שהיא כנראה האישה הכי נורמאלית בוויסטריה ליין. הדרמה שלה היא הדרמה הקטנה של האישה המשוחררת שמוצאת עצמה לפתע פתאום כבולה עם יותר מדי זעטוטים על הידיים ומעט מדי קונסטלציות תעסוקה שיתאימו לקידום הקריירה שלה. המאבק שלה מול טום הוא המאבק של כל אם מודרנית עם אספירציות לקידום אישי – דבר שלא מתאפשר מתוך ההנחה הבסיסית שגבר מפרנס ביעילות גבוהה יותר ומטפל בילדים ביעילות נמוכה מדי. החיים של לינט סקאבו הם מערכת מורכבת מאוד של איזונים ובלמים, אבל המאבק היומיומי בצל התופת המשפחתית העביר אותה אבולוציה מרשימה ביותר. לינט למדה, כמו אמהות פרברים רבות, שהיצירתיות הכרוכה בפתירת משברים דומסטיים דומה מאוד לזו שמפעילים במשרד הפרסום. כשהיא חוזרת לעבוד בשלב מסוים, היא מתחילה להבחין בדימיון מעורר החלחלה בין בניה התאומים מחוללי הסערות לגברים הלכאורה בוגרים שמאיישים את תאי החברה, מדרג ההנהלה ועד אחרון פקידי הקבלה. כן, כן – לא משנה לאן תפנה, מוצאת עצמה לינט בתפקיד האחראי, המחנך והמפשר של האמהות. בעולמה הקטן של לינט סקאבו, היא לעולם תהיה הגננת, והגברים, יהיה גילם חמש או ארבעים וחמש, לעולם יהיו ילדים.  

    בניגוד לחברותיה למשחק הפוקר של החיים, חייה של לינט סקאבו יציבים למדי. הם נטולי משחקי האהבה-שנאה של גבריאל סוליס, אלה שמביאים אותה למצבים כמו הימלטות זהירה בתוך מזוודה במעלית נוסעת. הם גם נטולי הקטסטרופות הרומנטיות של סוזן מאייר שצונחת אל בין זרועותיו של גבר אחר כל יממה וחצי בהערכה כללית. היא גם רחוקה מלהשתוות לגותיקה הסמיכה של ברי,שכבר מחכה בכפייתיות אופיינית כדי לשמוע את המדריך שלה...ולהכחיש כל מילה שלו. מה שלינט עדיין לא יודעת (נכון לעונה השנייה) הוא שכמו שלתיזת האהבה הרומנטית של סוזן מאייר יש אנטי-תיזה פורנוגראפית, זולה ואלימה בדמותה של אידי, גם לאמהות הנורמאלית שלה יש אנטי-תיזה מופרעת ושרוטה well done שרק מחכה מעבר לפינה, ארוזה היטב בתוך סוד מן העבר. כן...מסתבר שגם לאנשים נורמאליים יש סודות, והסוד של טום הוא תגלית שתיתן משמעות חדשה עבור לינט לביטוי "משפחה מורחבת". בלי הרבה הכנה נכנסת נורה האנטינגטון למרחב הפרוץ למדי של וויסטרייה ליין, מלווה בבתה המשותפת עם טום – ילדה שהוא אפילו לא ידע על קיומה. לפתע הופך טום לטריטוריה שיש להילחם עליה, להגן עליה מפני פולשים, ונורה האנטינגטון היא לא פחות מברברית. נרקיסיזם קיצוני, ילדותיות ומניפולציה רגשית הם רק חלק מהמושגים החדשים שחודרים לפוליטיקה של משפחת סקאבו, מה שאומר שגם לינט, למרות הכל, נאלצת להישאב עמוק אל תוך הצד האפל של האימהות ולהסיר את הכפפות.     

     

     

     

    המדריך הלגמרי חלקי לברי ואן דה קמפ-הודג' 

     

     

     

    ברי ואן דה קמפ היא הדובדבן שבקצפת, הקרם-דה-לה-קרם, סמל הנימוס והסטייל של וויסטריה ליין. מגובה מלמעלה ע"י אלוהים, מצויידת בספרו הקדוש שנח דרך קבע במגירת הבודואר, מקפידה ברי לארח במיטב המסורת האריסטוקראטית של אירופה, כשהיא מתעקשת על תפריט גורמה בחדר האוכל ועל פתק רפובליקני מאחורי הפרגוד בקלפי. ברי היא הדוגמא האמריקאית האולטימטיבית לערכי משפחה. מה שהיא עדיין לא יודעת (או מקפידה להכחיש באותה נחישות שהיא אופה סלמון), זה שהמשפחה שלה לא ממש מעריכה את זה. את הסקס הסטרילי טבול רגשות האשם, מעדיף בעלה הראשון להחליף בסשנים סאדו-מזוכיסטים עם השכנה, על אף התשלום הכרוך בתענוג. גם בנה אנדריו מתקשה לכבד את הצורך הכפייתי שלה בחדירה לחייו הפרטיים. הוא היה מעדיף שאת האנרגיה האנאלית שלה היא תמקד בריהוט, בגינה הפורחת ו...מעל הכיריים, כמובן. אבל ברי, כפי שניתן לצפות רק מאם מסורה ומאזרחית פטריוטית, מתמודדת עם ההפתעות הקטנות הללו של החיים, באמצעות מנגנוני הכחשה והדחקה משומנים היטב. היא לא אחת שתיתן לאמת להרוס את התיאטרון המופלא עליו עמלה כל כך הרבה שנים, גם כשנגלים בו סדקים בפרקט וקרעים בוילון. הרי בסופו של דבר, את הכל אפשר לתפור, עם חיוך ואמונה.    


    אצל ברי ואן דה קאמפ ההכחשה היא אומנות, אולי אפילו יותר מהנובל-קוויזין. החשיבות שהיא מייחסת לאומנות זו כל כך גדולה, שהיא אפילו טורחת לשלם הון עתק לפסיכולוג כדי שהיא תוכל לעשות זאת בתנאים אידיאליים – מולו. אך מה קורה כשהאמת צפה על פני השטח באופן שגם הסביבה כבר לא יכולה להתעלם ממנה? במקרים כאלה תמיד אפשר לגייס את מנגנוני ההכחשה החברתיים (מחנות קיץ קשוחים עבור אנדריו לרגל יציאתו מהארון) ואת מיומנות הסחיטה באיומים. במקרים קיצוניים יותר, כמו כשבנה הכה יקר הורג אישה בשוגג, תמיד ניתן להפעיל את כישרון העלמת הראיות, כי מה שנעשה עבור הילדים ובשם האימהות, אף פעם לא יכול להיתפס כמעשה פלילי מול אלוהים. כמו כל האירגון הכפייתי של ברי, גם ההכחשה מתבצעת בדיוק מופתי של שעון שווייצרי ומגיעה לשיאי וירטואוזיות בכל מה שקשור בגברים שבחייה. ומה ניתן לצפות מאישה שהשקר הפך אצלה לטבע? התשובה היא חיבור קומפולסיבי לגברים שקרנים, אובייקטים רומנטיים שעבורם העולם הוא במה והמציאות היא מחזה . כי ברי ואן דה קמפ אוהבת פסיכופאטים יותר משהם אוהבים את עצמם. כך היא נופלת ברשתו של ג'ורג' וויליאמס, הרוקח שמוכן להרוג בשביל לזכות בה, וכך היא נסחפת לקרנבל הרומנטיקה של אורסון הודג' שמשום מה "שוכח" לספר לה מספר לא מבוטל של רגעי זיכרון מהביוגרפיה העשירה והמרתקת שלו.



      נכון, חייה של ברי ואן דה קאמפ-הודג' הם פילם נואר אחד גדול, מלודרמה גותית שכוללת מספיק עבירות מוסר בשביל סיבוב נוסף לקריירה של ג'ואן קרופורד. ברי היא המצוינות הוואספית בשיאה, גאוותה של אמריקה המהוגנת, המנומסת, הדיפלומטית והכי חשוב – יראת השמיים. ברי היא אמריקה של ארוחות ערב משפחתיות, של חולצות מעומלנות וכרי דשא מוריקים, של יין משובח וניחוחות המאפינס המשכרים. אבל כמו כל חלום, גם החלום האמריקאי המתוק של ברי הוא כסות לחלום בלהות – סיוט של ריקבון מוסרי במעטה של ניקיון פשיסטי. כמו חברותיה לוויסטריה ליין, אי שם בפרבריה הקסומים של פיירוויו, USA, גם ברי עדיין לא יודעת את זה. 

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/7/09 08:35:

      צטט: מיא 2009-07-06 19:53:56

      הייתי צופה מושבעת אבל הפסקתי לראות טלוויזיה בכלל מאז ששינויים כימיים במוחי מיכרו אותי לספורט ואני לא מסוגלת לפעילות פסיבית כמו צפייה בטלוויזיה. סתם מעניין אותי לדעת לאיזו דמות אתה הכי מתחבר  - למרות שכמו שהעירו בטעם - קשה מאוד להזדהות היום עם הדמויות המטורפות האלה...

       

       

      רוב הדמויות הן קריקטורות. אי אפשר באמת להזדהות איתן. רק הדמות של לינט סקאבו ובעלה טום קרובים יותר לייצוג ריאליסטי (וגם לא תמיד). אבל בכל אחת אפשר למצוא את המקום שבו אתה יכול להבין את מצוקתן. ברי למשל היא הדבר הכי מודחק עלי אדמות, היא חסרת מודעות והיא בלתי נסבלת בעליל. אבל אפשר להזדהות עם הצורך הכפייתי שלה להוכיח שהיא אמא טובה (והיא לא...) גם אפשר בהחלט להעריץ אותה על המטעמים שהיא מבשלת...
        6/7/09 19:53:
      הייתי צופה מושבעת אבל הפסקתי לראות טלוויזיה בכלל מאז ששינויים כימיים במוחי מיכרו אותי לספורט ואני לא מסוגלת לפעילות פסיבית כמו צפייה בטלוויזיה. סתם מעניין אותי לדעת לאיזו דמות אתה הכי מתחבר  - למרות שכמו שהעירו בטעם - קשה מאוד להזדהות היום עם הדמויות המטורפות האלה...
        6/7/09 19:12:

      צטט: lexis 2009-07-06 19:11:24

      אוו, מעניין איך נראה המדריך הלגמרי-מלא לוויסטריה ליין.

       

      חשבתי על זה, שפעם היינו מזדהים עם הדמויות של חברים או סקס והעיר, והיום - הבו לנו דמויות אקסצנטריות לא-נורמליות קרימינליות על הגבול הדק בין שפיות לשידוד מערכות מוחלט - ונעריצהן עד הסוף המר

       

       

      בכבוד רב,

      מעריצה שרופה של שתי סדרות-המופת לחובבי/ות ה- MILF

       

       

       

       

       

      המדריך המלא ייצטרך להיות ספר. בהזמנות כשאני אתפנה....

        6/7/09 19:11:

      אוו, מעניין איך נראה המדריך הלגמרי-מלא לוויסטריה ליין.

       

      חשבתי על זה, שפעם היינו מזדהים עם הדמויות של חברים או סקס והעיר, והיום - הבו לנו דמויות אקסצנטריות לא-נורמליות קרימינליות על הגבול הדק בין שפיות לשידוד מערכות מוחלט - ונעריצהן עד הסוף המר

       

       

      בכבוד רב,

      מעריצה שרופה של שתי סדרות-המופת לחובבי/ות ה- MILF

       

       

       

       

        6/7/09 19:11:

      צטט: pizzjelly 2009-07-06 15:58:52

      בהחלט מעניין!!!

      איכשהו הסדרה הזאת לא תפסה אותי. אני אוהבת את כל הרעיון מאחוריה, והאופן שבו היא הולכת הפוך על הפוך אבל אחרי עונה אחת פחות או יותר זה קצת נמאס לי. בכל אופן, יופי של פוסט. הביא לי את החשק לשוב ולצפות בה שוב.

       

      עשי זאת בהקדם :)

        6/7/09 15:58:

      בהחלט מעניין!!!

      איכשהו הסדרה הזאת לא תפסה אותי. אני אוהבת את כל הרעיון מאחוריה, והאופן שבו היא הולכת הפוך על הפוך אבל אחרי עונה אחת פחות או יותר זה קצת נמאס לי. בכל אופן, יופי של פוסט. הביא לי את החשק לשוב ולצפות בה שוב.

        6/7/09 09:13:

      צטט: shai.h 2009-07-05 21:48:03

      ניקולאסוקס זה כבר דיסטרציה לדוקטורט... מה זה הדשא של השכן בשורה אחת?

       

      הדשא של השכן או Weeds בשמה המקורי היא סדרה קומית של רשת Showtime על אלמנה צעירה ואם לשני בנים מפרבר בקליפורניה, שסוחרת בגראס למחייתה.

        6/7/09 00:55:

      צטט: ransom stark 2009-07-05 22:28:54

      צטט: nicolasux 2009-07-05 21:39:20

      צטט: ransom stark 2009-07-05 15:41:51

      אתוודה שאנ'לא סובל את הסדרה הזו. היא מן הפוך על הפוך של שמרנות אמריקאית טיפוסית. המוסרנות האינסופית של דמות "המספרת" לא עושה לי דברים טובים בכבד.

       

      איך בסופו של דבר כולם לומדים לקח, ואיך אין ב'מת השלכות לשום פעולות כאלה ואחרות, כי הרי אם לומדים לקח, אז אפשר תמיד להתחיל מהתחלה. מוסר קפיטליסטי-בורגני סטנדרטי ביותר.

       

      התחושה שלי מצפייה פה ושם גם בשביל הביקורתיות הזו, היא שהצד השני של המטבע הזו, זה צד של מלחמה ואזור מלחמה. זה הצד האפל של שמוצנע בסדרה הזו. שהכל שם בעצם זה יחסי כוח. זה לא משו שתמצא שם כמוסר השכל.

       

      אז זהו שהם ממש ממש אבל ממש לא לומדים לקח, וזה שאתה אומר את זה מוכיח שלא ממש צפית בסדרה :)

       

      לגבי המשפט האחרון שלך - לא הבנתי. תנסה להתנסח עוד פעם ונמשיך את הדיון :)

      מה זאת אומרת הם לא לומדים לקח? כל הסדרה הזו היא על "לקחים" ומן שביל אבנים צהובות, שכל אבן בשביל היא לקח אחד נוסף. זה ניסיון בוטה וולגרי לקחת את המוסר המאוד מסוים של הסדרה הזו ולהכניס אותו בכוח להתנהגות האנושית. כאילו "ככה זה היה אמור לקרות", בצורה דיי פאתטית יש לאמר. 

      כל הזמן יש את התחושה הזאת, שמה שאתה קורא לזה "ממש לא לומדים לקח" מתרחש רק כדי שאפשר יהיה להפיק עוד פרקים. וזו הרי שיטה אמריקאית ידועה להאריך חיי סדרות, או כל מוצר אחר. 

       

      יש לי שאלה אליך - איזו התקדמות עשו הדמויות שבסדרה, מלבד היותן חומר ביד יוצר הסדרה? אני ב'מת לא מאמין שאנשים כל-כך נאיבים שהם לא רואים איך כל הסדרה הזו היא בעצם הצגה שבה עושים RESET כל פרק מחדש. 

       

      בקיצור, סדרה חסרת מורכבות והשלכות. המסקנה שלה יכולה להיות אחת מהשניים - או השמרנות הפרברית הרגילה, או כלום. ומה המסקנה מכלום? ששוב עדיפה השמרנות הפרברית הזו.

       

      המשפט האחרון שכתבתי מתייחס לצד הסוציולוגי של הסדרה הזו. זהו הצד שאפילו יוצר הסדרה לא ממש התכוון אליו ולא בטוח שהוא מודע אליו. להרבה יצירות ויזואליות יש צדדים כאלה, וסדרה כמו "הסמויה"  היא היחידה שמתעסקת בזה בצורה ישירה, ובעצם יוצרת מיזוג בין כוונת המשורר לתוצאות הבלתי-מכוונות של פעולות האדם.

       

      אני טוען שכל המוסרנות הבלתי-פוסקת וכל ההבנות שמוגשות לנו על סרט נע, נמצאות שם כדי להסתיר את הפרקטיקה המכוערת שמאחורי מערכות היחסים שמוצגות שם - שההגיון מאחוריהן הוא היגיון של יחסי כוח פוליטיים. בסדרה הזו הכל מוצג כחלק מ-"תלאות החיים" של הדמות, שחס וחלילה אנחנו הצופים לא נהיה אדישים אליה. שבכל זאת נעניק לה צ'אנס.

       

      סורי, אתה ממש טועה. אין שם שום מוסרנות, הסדרה מתארת חברה רקובה, מושחתת, מבוססת על חומר ואפילו די פסיכופאטית לעיתים קרובות. הסמויה היא סדרה ריאליסטית מצויינת וכבודה במקומו מונח. עקרות בית נואשות היא סדרה מופרכת לחלוטין, היא בנויה על עקרון של אופרת סבון ויש בה הומור אבסורדי וסיטואציות בלתי אפשריות בעליל. למעשה זאת פנטזיה מאוד חתרנית על החברה האמריקאית שמתוארת המערומיה.

       

      על זה מתבסס הרבה מאוד מהקולנוע האמריקאי - ז'אנרים כאילו אובר-מסוגננים שמתחת לפני השטח משתילים לתוכם מסרים בעלי אופי חברתי ופסיכולוגי. כמובן שיש צופים שלא מתייחסים למסרים האלה ומתייחסים רק למשטח החיצוני. בשבילם זה סתם אסקפיזם. בסדר, אין לי בעיה עם זה. ואני מבטיח לך שהיוצר שלה מודע לחלוטין למימד הסוציולוגי שלה, תעשה לי טובה...

       

      הזלזול שלך בסדרה מזכיר לי כל דיון טרחני עם חובבי הריאליזם הפוליטי האירופי שלא מסוגלים להבין את החוכמה שיש גם ביצירות ז'אנר המבוססות על נוסחאות הוליוודיות. עולם הקולנוע הוא לא שחור ולבן. יש קולנוע מאוד "פוליטי" ומאוד משעמם (וראיתי לא מזמן סרט ברזילאי-מרקסיסטי שכזה, שאין שום סיכוי שהוא יעניין את מעמד המנוצלים שלצידם הוא כאילו עומד, כי הם פשוט לא מבינים אותו)ויש קולנוע שמתחפש למשהו אסקפיסטי כדי להביא את המסרים מהדלת האחורית - כזה שיכול להיות לא פחות מגאוני.

       

      לא כל סרט צריך לתת מענה פוליטי. הקולנוע המרקסיסטי או הסובייטי, רק לדוגמא, מעבר לרצון לבקר את חברת המעמדות, שאף להביא לתיקון עפ"י אג'נדה מאוד מסויימת וקרא לפעולה. אני מרשה לעצמי להבין שאתה מחובביו. רק להזכירך שאותו קולנוע "סובייטי" שקידם את הפתרון המהפכני למצוקות העולם,לא הביא איתו את הפתרון למצוקת האדם ולמעשה שימש שופר בידי משטר שטרח יומם וליל לשבור את רוחו. אז למעשה גם הוא הוביל לפתרון מאוס. מאוס הרבה יותר מהשיעמום הבורגני הדקדנטי של אמריקה. אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חוגג את השיטה האמריקאית. אני פשוט לא חושב שאומנות חייבת להמציא פתרונות. כן, היא יכולה לדבר גם על הכלום הזה שאתה מדבר עליו.

       

      ועכשיו לעניין ההתקדמות של הדמויות - תגיד , אתה עושה צחוק? מדובר בקריקטורות. זה כמו שתשאל איזה התקדמות עשו באגס באני ודאפי דאק במהלך השנים. הרי הם נועדו לרדוף זה את זה לעולמי עד. ברי נופלת וקמה נופלת וקמה. השאלה היא מה אנחנו רואים שהיא עושה בתוך הלופ הזה. ומה שהיא עושה רחוק מאוד מלהיות מוסרי למרות שהיא כאילו מייצגת את הימין האמריקאי היעני מוסרי, או זה שחושב את עצמו לכזה והוא בעצם מושחת מהיסוד. אז ביקורת יש ויש, מכאן עד מחרתיים. קריאה לפעולה ספציפית הוא הנחת יסוד לפתרון? אין. וגם לא חייב להיות. לא ככה אני בודק האם משהו שווה לי לצפייה או לא שווה.

       

      בסופו של דבר זה פשוט מצחיק. לא חייבים לקחת כל סרט או כל סדרה בכזו רצינות תהומית. מעבר למסרים הכן חתרניים שאני מוצא בעקרות בית נואשות, היא פשוט בידור מצויין ובידור זה דבר לגיטימי ביותר!

        5/7/09 22:28:

      צטט: nicolasux 2009-07-05 21:39:20

      צטט: ransom stark 2009-07-05 15:41:51

      אתוודה שאנ'לא סובל את הסדרה הזו. היא מן הפוך על הפוך של שמרנות אמריקאית טיפוסית. המוסרנות האינסופית של דמות "המספרת" לא עושה לי דברים טובים בכבד.

       

      איך בסופו של דבר כולם לומדים לקח, ואיך אין ב'מת השלכות לשום פעולות כאלה ואחרות, כי הרי אם לומדים לקח, אז אפשר תמיד להתחיל מהתחלה. מוסר קפיטליסטי-בורגני סטנדרטי ביותר.

       

      התחושה שלי מצפייה פה ושם גם בשביל הביקורתיות הזו, היא שהצד השני של המטבע הזו, זה צד של מלחמה ואזור מלחמה. זה הצד האפל של שמוצנע בסדרה הזו. שהכל שם בעצם זה יחסי כוח. זה לא משו שתמצא שם כמוסר השכל.

       

      אז זהו שהם ממש ממש אבל ממש לא לומדים לקח, וזה שאתה אומר את זה מוכיח שלא ממש צפית בסדרה :)

       

      לגבי המשפט האחרון שלך - לא הבנתי. תנסה להתנסח עוד פעם ונמשיך את הדיון :)

      מה זאת אומרת הם לא לומדים לקח? כל הסדרה הזו היא על "לקחים" ומן שביל אבנים צהובות, שכל אבן בשביל היא לקח אחד נוסף. זה ניסיון בוטה וולגרי לקחת את המוסר המאוד מסוים של הסדרה הזו ולהכניס אותו בכוח להתנהגות האנושית. כאילו "ככה זה היה אמור לקרות", בצורה דיי פאתטית יש לאמר. 

      כל הזמן יש את התחושה הזאת, שמה שאתה קורא לזה "ממש לא לומדים לקח" מתרחש רק כדי שאפשר יהיה להפיק עוד פרקים. וזו הרי שיטה אמריקאית ידועה להאריך חיי סדרות, או כל מוצר אחר. 

       

      יש לי שאלה אליך - איזו התקדמות עשו הדמויות שבסדרה, מלבד היותן חומר ביד יוצר הסדרה? אני ב'מת לא מאמין שאנשים כל-כך נאיבים שהם לא רואים איך כל הסדרה הזו היא בעצם הצגה שבה עושים RESET כל פרק מחדש. 

       

      בקיצור, סדרה חסרת מורכבות והשלכות. המסקנה שלה יכולה להיות אחת מהשניים - או השמרנות הפרברית הרגילה, או כלום. ומה המסקנה מכלום? ששוב עדיפה השמרנות הפרברית הזו.

       

      המשפט האחרון שכתבתי מתייחס לצד הסוציולוגי של הסדרה הזו. זהו הצד שאפילו יוצר הסדרה לא ממש התכוון אליו ולא בטוח שהוא מודע אליו. להרבה יצירות ויזואליות יש צדדים כאלה, וסדרה כמו "הסמויה"  היא היחידה שמתעסקת בזה בצורה ישירה, ובעצם יוצרת מיזוג בין כוונת המשורר לתוצאות הבלתי-מכוונות של פעולות האדם.

       

      אני טוען שכל המוסרנות הבלתי-פוסקת וכל ההבנות שמוגשות לנו על סרט נע, נמצאות שם כדי להסתיר את הפרקטיקה המכוערת שמאחורי מערכות היחסים שמוצגות שם - שההגיון מאחוריהן הוא היגיון של יחסי כוח פוליטיים. בסדרה הזו הכל מוצג כחלק מ-"תלאות החיים" של הדמות, שחס וחלילה אנחנו הצופים לא נהיה אדישים אליה. שבכל זאת נעניק לה צ'אנס.

        5/7/09 21:48:
      ניקולאסוקס זה כבר דיסטרציה לדוקטורט... מה זה הדשא של השכן בשורה אחת?
        5/7/09 21:39:

      צטט: ransom stark 2009-07-05 15:41:51

      אתוודה שאנ'לא סובל את הסדרה הזו. היא מן הפוך על הפוך של שמרנות אמריקאית טיפוסית. המוסרנות האינסופית של דמות "המספרת" לא עושה לי דברים טובים בכבד.

       

      איך בסופו של דבר כולם לומדים לקח, ואיך אין ב'מת השלכות לשום פעולות כאלה ואחרות, כי הרי אם לומדים לקח, אז אפשר תמיד להתחיל מהתחלה. מוסר קפיטליסטי-בורגני סטנדרטי ביותר.

       

      התחושה שלי מצפייה פה ושם גם בשביל הביקורתיות הזו, היא שהצד השני של המטבע הזו, זה צד של מלחמה ואזור מלחמה. זה הצד האפל של שמוצנע בסדרה הזו. שהכל שם בעצם זה יחסי כוח. זה לא משו שתמצא שם כמוסר השכל.

       

      אז זהו שהם ממש ממש אבל ממש לא לומדים לקח, וזה שאתה אומר את זה מוכיח שלא ממש צפית בסדרה :)

       

      לגבי המשפט האחרון שלך - לא הבנתי. תנסה להתנסח עוד פעם ונמשיך את הדיון :)

        5/7/09 21:36:

      צטט: דני.ל 2009-07-05 15:23:32


      ברי ברי ברי ברי ברי

       

      האחרת גם כל אחת והתוספת ההכרחית שלה.

       ואגב, ג'והן קרופורד הייתה נעלבת

      וחבל שלא שזרו את העשב של השכן בסדרה הזו והיית לנו תמונה נפלאה ומדשנת עונג עד בלי די

       

      ברי - ללא ספק מנצחת , למרות שמי שלוקחת אותה מבחינת איכויות המשחק היא פליסיטי האפמן כמובן, שמגלמת את לינט.

       

      לגבי הצעת למזג את העשב של השכן לתוך עקרות בית נואשות: זה רעיון מעולה!!! דני, צריכים אותך שם ב-ABC

      ומרי לואיז פרקר היא נפלאה בתפקיד ננסי בוטווין, שלא לדבר על אליזבת פרקינס שמגלמת את סיליה הודס - היא ממש טיפוס שיצא מ"עקרות בית נואשות". בקיצור - מיזוג עכשיו!

        5/7/09 15:41:

      אתוודה שאנ'לא סובל את הסדרה הזו. היא מן הפוך על הפוך של שמרנות אמריקאית טיפוסית. המוסרנות האינסופית של דמות "המספרת" לא עושה לי דברים טובים בכבד.

       

      איך בסופו של דבר כולם לומדים לקח, ואיך אין ב'מת השלכות לשום פעולות כאלה ואחרות, כי הרי אם לומדים לקח, אז אפשר תמיד להתחיל מהתחלה. מוסר קפיטליסטי-בורגני סטנדרטי ביותר.

       

      התחושה שלי מצפייה פה ושם גם בשביל הביקורתיות הזו, היא שהצד השני של המטבע הזו, זה צד של מלחמה ואזור מלחמה. זה הצד האפל של שמוצנע בסדרה הזו. שהכל שם בעצם זה יחסי כוח. זה לא משו שתמצא שם כמוסר השכל.

        5/7/09 15:23:


      ברי ברי ברי ברי ברי

       

      האחרת גם כל אחת והתוספת ההכרחית שלה.

       ואגב, ג'והן קרופורד הייתה נעלבת

      וחבל שלא שזרו את העשב של השכן בסדרה הזו והיית לנו תמונה נפלאה ומדשנת עונג עד בלי די

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין