עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    בלוגורונצ'יק

    אפרסם פה הגיגים, סיפורים קצרים, מתכונים...

    ארכיון

    משפטים מתוך הריק

    8 תגובות   יום חמישי, 25/6/09, 01:05

    כואב לי בצד,

    זה סימן לכאב.

     

    זמן מה לא כתבתי ונדמה שאין לי באמת מה לכתוב. אולי הדבר הכי נכון לעשות הוא בעצם לשתוק. רק שבתוכי משהו..אני לא יכול לכתוב יפה אפילו...אין לי איך להשלים יפה את המשפט הזה. ריק עכשיו. ריק כמו שהיה כבר והיה שוב וכמו שהיה והיה עד שאהבתי את זה ונשמתי את זה ופתאום רגעים חיים. לא יודע איך להסביר במילים וגם אין לי כל כך סיכוי להצליח. פתאום נשפך לי נוזל לניקוי פה מהפה בלי כוונה ושמטתי את גופי ונשמתי עמוק והרגשתי את עצמי חי ונפלה עלי שלווה קצרה.

     

    הגוף שלי קצת כמו גוף של מתאבק. לא רגוע דרוך, מונע ע"י רגשות ומחשבות. אבל זה כל כך לא מעניין אותי לכתוב על זה. גם לכתוב שזה לא מעניין לא הפך את זה לטוב יותר. למזלי אני כותב לעצמי כך שלפחות מהבחינה הזו אני בטוח. חפשי לכתוב הכל אפילו שאין לי מה. לא מעוניין לכתוב על הנשמה שלי שנתתי כי אהבתי אפילו שחשתי שאני לא מאושר, ולא מאושר. לא מעוניין לכתוב על התהליך הקשה של להרפות.

     

    לא מעוניין לכתוב על כמה בעצם אני מרגיש שאני אוהב אותך וכמה שזה כואב שאני כל כך רוצה לאהוב אותך וזה לא מצליח. ועל העובדה הידועה שכשנפרדים הלב עדיין אוהב. וכשנפגשים ומנסים הכל שוב מידרדר. לא מעוניין להסביר ולא מעוניין להבין ובעצם אי אפשר גם להוריד את זה למילים. מה שחוויתי איתך או ליתר דיוק מה שנעשה מזה בתוך נפשי.

     

    לפני כמה ימים, בלי כוח בגוף בכלל, כמו איזה בובת מריונטה, ירדתי לים, התיישבתי על המדרגות של סוכת המציל מול הגלים, הוצאתי את החצוצרה וניגנתי צלילים שהשתלבו בגלים והשתלבו בי בעייפותי, בנשמתי. הייתי רע אלייך. הבטן שלי רצתה החוצה, רצתה די, היה לה כבר קשה עם ההתלבטויות הבלתי נגמרות והבכיות והדיבורים על תיקוני לשון ואי המגע והחולשה הבלתי נגמרת והתלותיות ואולי כל אלה מתארים אותי. בכל מקרה אמרתי שאני לא הרופא שלך ולא האבא שלך ויצא שגם טרקתי. לא התקשרתי כמה ימים אחר כך. פגעתי בך מאד. אני רע אני רע אני רע.

     

    אני לא מי שחשבתי שאני. אני לא יכול להכיל. אני חלש וצריך אויר. ואולי זה באמת לא רק אני ופתאום האנרגיה נעשית רגועה יותר. סתמית משהו. אף אחד לא אשם. אני שבע דרמות ולא היה לי יותר כוח וזה הכל. וזה הרבה פחות מעניין, סתם אנושי. וניגנתי לאט לאט אל הלילה ואל הכוכבים. אני עוצם את עיני ורואה את הפנים שלך.

     

    האהבה שלי אלייך, שאת טוענת, אולי בצדק, מתחזקת כשאנחנו לא יחד, לובשת צורה שלך ישנה על הספה. הרגשתי הרבה שאת אוהבת אותי. אבל היה לי קשה שהרגשתי שאת לא מספיק יודעת ומבינה מה טוב לי. בדמיוני הדברים האלה לא משנים, במציאות...במציאות רגעים ועוד רגעים של אין של חסר ושל מוות. אולי הכל באשמתי. למי אכפת. המנגינות יצאו לי והובילו אותי החוצה. צלילים ארוכים ארוכים נבלעים ברחש גלים רחום.

     

    אתמול יצאתי לכיכר דיזנגוף, מריונטה רפויה ובחילתית. השיחה איתך השאירה אותי ערום ומלא פחד מהעולם. חסר אונים כפי שכבר ציינתי בפנייך מספר פעמים. השיחה נעה בין זהירות גילויי חיבה ואכזריות של אוהבים. בשוק שבכיכר ראיתי מישהי...תחילה מאחור, או איזה גוף...חולצתה הקרועה עיצובית בגב חשפה שיזוף ושיער אדמומי גולש וגלי, אגן נשי עגול ורגליים בשרניות. היא לבשה ג'ינס הדוק וקצר. לא יכולתי להסיר מבטי ועמדתי שם זמן מה פוחד נעלם חוזר משתהה כילד פחדן חושק מקווה ונכה. כשראיתי את פניה הופתעתי שנית. כמה יפה. אך לא היה בה הטוב המושך מכל וייתכן בהחלט שהיצר החייתי הוא שנתן את הטון ומדובר היה בעוד נערה.

     

    אבל או איך הייתי שוקע בתוכה..לו רק הייתי רוצה. את תגעי באחרים ותמצאי פיסות אושר. אולי תשובי אליי בזמן אחר..כרגע נדמה שלא נהיה מאושרים יחדיו והעולם נראה לי כה קודר. לצאת ולחפש אהבה, מעשה כל כך חיובי, מאשר חיים, אופטימי. הימים האחרונים גדלים ומתרחבים יחד אתי והעולם שנפער בלי רחמים להראות לי כמה הרחוב אמיתי וארוך. אשה בג'ינס צמודים שהייתי מפשיט לו רק לא הייתה לי בחילה נוראית.

     

    ואני לא מבין, הרי לא היה לי רצון, ולא היה לי מה לכתוב, וכואב לי בצד. והנה מילים נשפכות. זה מקום להכניס חצוצרה שקטה בצלילים ארוכים. הנה...זה יפה...ואולי זה המקום לנסות להבין שכל זה הוא אני. אולי זה המקום להבין שכמו שהצלילים האלה לא לגמרי יודעים לאן הם הולכים ומתי יבוא הגל ללטף את קיצם, כך גם אני לא יודע כרגע למה הרגשתי מה שהרגשתי, ולמה כל זה קרה. למה הדפתי ונשרפתי ומה יהיה איתי. זמן לבדי, שיש בו מנוחה... לוקח זמן לתת לגוף לנוח. לוקח זמן לתת למנוחה את הגוף. גם אם נתת מיד אולי הגוף פתאום נבהל, נבהל מעצמו ומהעייפות הנובעת מלחיות ולמות ולחיות ולמות.

     

    את הרי יודעת שאני אוהב אותך. ואם את לא יודעת את זה עכשיו אל דאגה. את תזכרי בזה מדי פעם ולכל החיים. האם אהיה שם? כואב לחשוב על זה. איפה אהיה בכלל? של מי? ליד מי אוכל להרגיש כמו בין צלילים ליד גלים, נישא בין מחשבות ונגיעות של חמלה בלתי מרוסנת. אחר כך להפשיט ולסעור ולהזיע את עצמי בין רגלייך.

     

    שקט

    טרטור מחשב

    איש אחד

    יושב

     

    בודד ואוהב

    ולא מאמין

     

    שכתב משפטים

    מתוך הריק

     

    הוא מתקתק עוד קצת

     

    מספיק

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/7/09 15:19:

      צטט: ברייקי 2009-07-03 10:44:46


      *

       

      חן חן

        3/7/09 10:44:

      *
        2/7/09 14:50:

      צטט: mic.ho 2009-07-02 14:39:21

      ווואו

       

      :-))

        2/7/09 14:39:

      ווואו

        30/6/09 13:36:

      צטט: שני G 2009-06-30 09:17:56


      יצקת הרבה תוכן לוואזה של הריק

      כבר לא כ"כ ריק

      כבר לא , לא מעניין.

       

      שמעתי צלילים של חצוצרה בזמן שקראתי.

       

      :))

       

        30/6/09 09:17:


      יצקת הרבה תוכן לוואזה של הריק

      כבר לא כ"כ ריק

      כבר לא , לא מעניין.

       

      שמעתי צלילים של חצוצרה בזמן שקראתי.

       

        25/6/09 13:56:

      צטט: מורן א. 2009-06-25 13:41:05


      אפילו כשאין לך מה לכתוב אתה כותב כל כך יפה.

      הלב קצת נצבט לי, כי כתבת על משהו מוכר וכואב, ועדיין זה באמת כל כך כל כך יפה.

       

      תודהההה

       

        25/6/09 13:41:


      אפילו כשאין לך מה לכתוב אתה כותב כל כך יפה.

      הלב קצת נצבט לי, כי כתבת על משהו מוכר וכואב, ועדיין זה באמת כל כך כל כך יפה.