עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החיבוקים השבורים של פדרו

    24 תגובות   יום שישי , 5/6/09, 11:00


    חידות קולנועיות, תעלומות מתעתעות, גברים כפייתיים, מציצנות, ניסיון לרצח, אהבה אסורה, קנאה, רגשות אשם. לא, לא מדובר בסרט של היצ'קוק, אבל היצ'קוק מרוח שם לאלמודובר על כל הפנים. האוטר הספרדי נומרו אונו מניח מעט לדאגלאס סירק, עוזב את הקומדיה הקאמפית (אם כי לא לגמרי ויש כאן הפתעות לרוב) ומביא את הטייק שלו על ז'אנר הפילם-נואר. אגב, זו לא פעם ראשונה. בשנת 1987 יצר מותחן חושני בשם "חוק התשוקה" בו הוא מתאר את התאהבותו הכפייתית של אנטוניו בפאבלו והמעשים הפליליים שבאים בעקבותיה. אנטוניו בנדראס הצעיר גילם שם את דמות הצעיר המופרע וכך התחילה לה קריירה מזהירה של אחד השחקנים הספרדיים הזוהרים ביותר בסצנה הבינלאומית. מעניין שלשני הסרטים יש שני מאפיינים משותפים בולטים: העיסוק המובהק בדמות אב (אלמודובר עוסק פעמים רבות דווקא בדמות האם) ובאומנות הקולנוע (פאבלו של חוק התשוקה ומתאו של חיבוקים שבורים – שניהם במאי קולנוע, טוויי סיפורים). כמובן שניתן להריח מוטיבים נואריים גם בסרטים אחרים של אלמודובר כמו "אהבת בשר ודם", אבל בסרטו האחרון מדובר בשיר אהבה אמיתי לז'אנר שהבמאי עצמו העיד כי הוא הז'אנר האהוב עליו.    

    הסיפור, בקצרה, מתאר אהבה בלתי אפשרית בין במאי קולנוע לשחקנית הראשית שלו – סיפור שמתרחש בעבר של אמצע שנות ה-90 ומובא כפלאש-בק. היא - פנלופה האלוהית בתפקיד לנה – נשואה לאיל הון מבוגר ממנה בשנים רבות. נישואיה הם כנראה תוצר של הקרבה מצידה, על מנת להציל את אמה החולה. הסיפור כולו מסופר ע"י מתאו לעוזר הצעיר שלו, בהווה של הסרט, כשמתאו הוא תסריטאי עיוור. הסרט ההוא מהניינטיז – קומדיה מופרעת בשם "נשים ומזוודות" בכיכובה של לנה -  היה גם הסרט האחרון שאי פעם ביים לפני שאיבד את עיניו. טרגדיה אמיתית. "חיבוקים שבורים" מתאר תהליך חשיפה של סרט שנגוז, סרט שהושחת בשל יצרים אגואיסטיים, סרט שרוטש בגלל קנאה נוראית.    

    לאורך כל הסרט מתייחס אלמודובר למדיום הקולנועי עצמו, לפרטים שמרכיבים אותו, לתעתוע שהוא מייצר, לאשלייה. בו זמנית זהו גם סרט אישי מאוד, סרט שבו מביע הבמאי את התשוקה הבלתי מרוסנת שלו לאומנות שלו ומנהל דיאלוג עם הקולנוע הקלאסי וגם עם הקולנוע שלו עצמו. מעבר לציטוטים הנואריים ולמחוות ההיצ'קוקיאניות, ויש כאלה לרוב, הוא גם מתרפק בנוסטלגיה על הקריירה של עצמו, כשהסרט שבתוך הסרט, "נשים ומזוודות" הוא פלגיאט מוחלט של "נשים על סף התמוטטות עצבים", כולל הגאספאצ'ו המורעל בכדורי שינה. אפילו כוכבות העבר של פדרו, רוזי דה פאלמה וצ'וס למפריב, מגיעות לעשות מחווה פארודית לעצמן. חובבי אלמודובר יתמוגגו.    

     "חיבוקים שבורים" מפוצץ מצלמות שמתפקדות קצת כמו המצלמה של  מארק לואיס מסרטו של מייקל פאוול "המציצן" (1960) וקצת כמו המשקפת של סקוטי ב"חלון אחורי" של היצ'קוק (1954). לדוגמא, את השוט המפורסם שבו אותו מארק לואיס מפנה את שפיץ החצובה שלו אל עבר קורבנותיו, הופך אלמודובר על פיו, כשאת החצובה אוחזת הפעם מושא האקט המציצני ולא המציצן עצמו. אבל לא רק מצלמות מופיעות במלוא הדרן הפאלי, אלא גם השלב הסופי של העשייה הקולנועית – ההקרנה. בעלה הכפייתי של לנה מבקש להבין את שיחותיה המצולמות מרחוק של אשתו עם הבמאי-מאהב שלה (לשם כך שלח את בנו ההומו המוחצ'קן כדי ליצר סרט תיעודי על מאחורי הקלעים של "נשים ומזוודות") והוא עושה זאת באמצעות מתורגמנית שיודעת לקרוא שפתיים. כמו גיבור "יצרים" של אנטוניוני, הוא עוסק בפיענוח האימאז' הקולנועי, פיענוח שאמור לחשוף משהו שקיים מעבר למה שהעין הייתה יכולה לתפוס במבט החטוף שלה. כך מתאר אלמודובר את הקולנוע כתהליך שמתחיל בהצצה (פריימינג), ממשיך בתיעוד (צילום) ורישום (הדפסה) ונגמר בפיענוח (צפייה). תהליך ההבראה הנפשית של מתאו (שאגב, לאורך כל הסרט קורא לעצמו הארי קיין, כאילו יצא מתוך מותחן של ריימונד צ'אנדלר) הוא תהליך של חשיפה, העלאה באוב. אולי זו משמעותה של הסצנה בה מתאו ולנה צופים יחדיו בסצנה אחרת מתוך "מסע באיטליה" של רוסליני מ-1954, בה אינגריד ברגמן חוזה בבעתה בגופות החנוטות של קורבנות הר הגעש וזוביוס במהלך סיור בפומפיי.    

     "חיבוקים שבורים" עוסק בזיכרון, בניסיון להדחיק אותו, ביכולת לעוות אותו באמצעות שקרים והעלמות של אינפורמציה. העשייה הקולנועית, כמו הטיפול הפסיכואנליטי, מאפשרת להחזיר את המטענים המודחקים לפני השטח. בכך היא מייצרת משמעות עבור היוצר, עדות לקיומו, לרעיונותיו, לזהות שלו. סרט שהוטמן בארכיון הוא כמו ילד שננטש ו"חיבוקים שבורים" דן שתי וערב בנטישה הזו של הורים את ילדיהם. סרט שהודחק הוא כמו ילד שננטש ועל מנת להגיע למנוחה ולנחלה יש לקחת אחריות עליו, להסיר מעליו את האבק, לאחות את החיבוק השבור ולאמץ אותו אל ליבך, כי הוא הוא העדות לחיים שלך.

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/7/09 13:55:

      צטט: - די - 2009-07-22 11:22:47


      אהבתי את הסרט למרות שבאופן פרדוכסלי - הכי פחות נהניתי מהז'אנר - המלודרמה. הרבה רגעים של אי סבירות של

      הנפשות הפועלות. מהשאר - נהניתי מאד.

       

      יפה האבחנה שלך שזהו סרט מחוות, שמנהל דיאלוג עם קולנוע . אשמח אם תוסיף מילה על הג'סטות ההיצ'קוקיות.

       

      ועוד לא אמרנו מילה על הצלום: העריכה, האוריינטציה האומנותית בבניית הפריימים.

      הערך המוסף של זה לחווית הצפיה, בדומה לפסקול.

       

       

       

       

       

      נראה לי שהג'סטה ההיצ'קוקיאנית הבולטת היא זו שמתכתבת עם "חלון אחורי" - המצלמה ככלי לחשיפת האמת והמציצנות הכרוכה בעשייה הקולנועית ובצפייה הקולנועית, זו שעלולה לסכן את המציצן, לסבך אותו באופן בלתי צפוי.

        22/7/09 11:22:


      אהבתי את הסרט למרות שבאופן פרדוכסלי - הכי פחות נהניתי מהז'אנר - המלודרמה. הרבה רגעים של אי סבירות של

      הנפשות הפועלות. מהשאר - נהניתי מאד.

       

      יפה האבחנה שלך שזהו סרט מחוות, שמנהל דיאלוג עם קולנוע . אשמח אם תוסיף מילה על הג'סטות ההיצ'קוקיות.

       

      ועוד לא אמרנו מילה על הצלום: העריכה, האוריינטציה האומנותית בבניית הפריימים.

      הערך המוסף של זה לחווית הצפיה, בדומה לפסקול.

       

       

       

       

        27/6/09 23:05:


      עניין אחד (בין לא מעט אחרים) ששווה להתעכב עליו בסרט הזה הוא עניין שמות הדמויות שנבחרו ושבחלקם מהווים רמזים מטרימים.

       

      כתבתי על זה (ובכלל על הסרט) אמש אחרי שיצאתי נלהב מההקרנה בקולנוע לב.

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1100316

       

       

       

        18/6/09 23:34:


      היה לי העונג לצפות בו אתמול. אהבתי כל רגע, נסחפתי אל תוך העלילה והוקסמתי מהוירטואוזיות המופלאה שלו ליצור יצירה רב חושית כזו.

      מעורר קנאה.

      אני אוהבת "לפגוש" פנים מוכרות מסרטים קודמים שלו....

      ותמיד התשוקה, ההומור, הדרמה, הצבעוניות והמוסיקה, הכל משתלב בדיוק גאוני.

      כבר מתחשק לי לראות שוב.

       

        13/6/09 10:54:

      הכול אודות אלמודובר...

       

      סקירה נהדרת ומסקרנת!!!

       

      מצפה בקומצר רוח לחדש.

       

      יוסי

        12/6/09 08:55:

      צטט: מיא 2009-06-12 00:38:32

      אני הכי אוהבת את פרח הסוד שלי בגלל הסוף ההומני שלו ואלך ראות את זה

       

       

      הי מיא!

       

      יש כמה דברים מאוד דומים בין "פרח הסוד שלי" ל"חיבוקים שבורים" - שניהם עוסקים בכותבים\סופרים שיוצרים תחת שם בדוי, למשל. תהני!

        12/6/09 08:53:

      צטט: pavlovon 2009-06-11 15:55:24

      קשה לי להסביר מה הקושי שלי עם אלמודובר. אהבתי את "חוק התשוקה", "נשים על סף" ו"דבר אליה", אך בסרטים כמו "קיקה", "אהבת בשר ודם" ובמיוחד "הכול אודות אימא", שמעריציו מוכנים לחרף נפשם כדי להגן על מאסטרפיסיותו, הייתי פשוט נבוך - אולי הטלנובליות, אולי באמת ה"מצריות" הזאת של שישי אחה"צ, הרגשתי שאלו סרטים שמשכנעים את המשוכנעים ולא יותר מזה. אם איני טועה גם עלבתי באדם או שניים שהגן בגופו על הסרט (אבל זה אני של אז) .

      אני נותן לעצמי את הקרדיט בנושא פענוח טקסט קולנועי (או אחר), טעם ואינטיליגנציה בכלל, ומצד שני אני לא בטוח שכולם אידיוטים כולל היוצר. אז מה בכל זאת ? לכל צרכן תרבות יש את אלה, הגדולים, אפילו דינוזאורים, שאינו מתחבר אליהם.

      באותו אופן לאונרד כהן הוא באמת משורר מוכשר, אבל מוסיקאי ? מבחינתי יש לו אלבום אחד בלבד (האוסף) ובו לכל השירים קוראים "סוזן". אה, נכון, גם "הללויה", שלא אהבתי בשום ביצוע, לא של כהן, לא של באקלי ולא של קייל, בטח ובטח לא של חלב ודבש על דורותיה.

       

      קיימת כמובן גם האפשרות שלא הבנתי את סרטיו כראוי, אך אני מאמין שהבנתי (את הרוב), עדיין לא אהבתי. יותר מזה - לא אסתכן בצפייה חוזרת כיוון שהיה מדובר בייסורים של ממש.

      עדיין - מהמקלדת שלך עולה שזה חתיכת סרט וחתיכת יוצר. תבלה, אני מקנא.

       

       

       

      תשמע, אתה לא בודד בביקורת הזאת, במיוחד על "הכל אודות אמא". זה קשור בקבלה של ז'אנר שנקרא "אופרת הסבון" או "הסרט הטורקי" או פשוט "מלודרמה", שהוא ז'אנר מהבולטים הפופולאריים ביותר של הוליווד, במיוחד בשנות ה-40 וה-50. מתוך הקולנוע הזה אלמודובר יוצא. עכשיו - מלודרמה מתעסקת בנראטיבים מוקצנים ובהבעת רגשות שהיא קצת אובר-דה-טופ. זה המאפיין שלה, כמו שבסרטי אימה המאפיין הבסיסי הוא הפחדה באמצעות מפלצת כלשהי ויצירת גועל נפש בקרב הצופים. זה לא אומר שסרטי האימה כולם רעים רק משום שהם מגעילים, נכון? כנ"ל לגבי המלודרמה. אני מאמין שצריך לבדוק את התכנים של המלודרמה, את דרכי ההבעה, את סוגי הדמויות שמאכלסות אותה, את המסרים החברתיים שלה, את השימוש בהומור, וכו'. מהבחינה הזאת "הכל אודות אמא" פשוט מצטיין כמעט בכל תחום.

       

      אני יכול לכתוב דפים רבים על הסרט הזה ולכן לא אטרח יותר מדי עכשיו כי זה יהיה פשטני מדי. אבל רק באופו כללי, ואם בא לך "לסבול" עוד קצת, צפה בסרט שנית ותתייחס לכל מיני אלמנטים שבו: ההתייחסות הקווירית היחסית מאוד מתקדמת לזמנה, העיסוק בסוגים שונים של נשיות ובשאלה מהי נשיות ומהי אמהות (שים לב שכמעט ואין גברים בסרט הזה ואפילו האבא שמגיע בסוף הוא "לולה" - טרנסקסואלית, שים לב שיש בו לפחות זונה אחת ולפחות נזירה אחת (פנלופה קרוז)), ההומור בדמותה של אגראדו ובאופן כללי העיסוק בגוף ובגמישות שלו (הניתוחים הפלסטיים, ניתוחים לשינוי מין, כל עניין השתלות האיברים בתחילת הסרט). אחר כך תביט בפריימים, בעיצוב החלל, בעיצוב התלבושות, בתנועת המצלמה ובשימוש במוזיקה. זו יצירת מופת   :)

       

      אני גם מאמין שמי שהולך אחורה וחוקר קצת את הקולנוע של דאגלאס סירק, וינסנט מינלי ומייקל קורטיז יבין יותר טוב את אלמודובר. אלמודובר הוא יוצר פוסטמודרני, הקולנוע שלו הוא קולנוע של מחוות. כדי להבין אותו עד הסוף כדאי להבין את ההומאז'ים שהוא מבצע. האמת היא שגם בלי זה הוא פשוט מצחיק ונוגע ללב. 

        12/6/09 00:38:
      אני הכי אוהבת את פרח הסוד שלי בגלל הסוף ההומני שלו ואלך ראות את זה
        11/6/09 15:55:

      קשה לי להסביר מה הקושי שלי עם אלמודובר. אהבתי את "חוק התשוקה", "נשים על סף" ו"דבר אליה", אך בסרטים כמו "קיקה", "אהבת בשר ודם" ובמיוחד "הכול אודות אימא", שמעריציו מוכנים לחרף נפשם כדי להגן על מאסטרפיסיותו, הייתי פשוט נבוך - אולי הטלנובליות, אולי באמת ה"מצריות" הזאת של שישי אחה"צ, הרגשתי שאלו סרטים שמשכנעים את המשוכנעים ולא יותר מזה. אם איני טועה גם עלבתי באדם או שניים שהגן בגופו על הסרט (אבל זה אני של אז) .

      אני נותן לעצמי את הקרדיט בנושא פענוח טקסט קולנועי (או אחר), טעם ואינטיליגנציה בכלל, ומצד שני אני לא בטוח שכולם אידיוטים כולל היוצר. אז מה בכל זאת ? לכל צרכן תרבות יש את אלה, הגדולים, אפילו דינוזאורים, שאינו מתחבר אליהם.

      באותו אופן לאונרד כהן הוא באמת משורר מוכשר, אבל מוסיקאי ? מבחינתי יש לו אלבום אחד בלבד (האוסף) ובו לכל השירים קוראים "סוזן". אה, נכון, גם "הללויה", שלא אהבתי בשום ביצוע, לא של כהן, לא של באקלי ולא של קייל, בטח ובטח לא של חלב ודבש על דורותיה.

       

      קיימת כמובן גם האפשרות שלא הבנתי את סרטיו כראוי, אך אני מאמין שהבנתי (את הרוב), עדיין לא אהבתי. יותר מזה - לא אסתכן בצפייה חוזרת כיוון שהיה מדובר בייסורים של ממש.

      עדיין - מהמקלדת שלך עולה שזה חתיכת סרט וחתיכת יוצר. תבלה, אני מקנא.

       

        9/6/09 12:18:

      צטט: פו3 2009-06-09 10:26:39

      נהנית מכל פסי הקול והמוסיקה

      הנפלאים המתלווים לסרטיו...

       

       


      אה, כן, חבל על הזמן... :)
        9/6/09 10:26:

      נהנית מכל פסי הקול והמוסיקה

      הנפלאים המתלווים לסרטיו...

        7/6/09 18:47:

      צטט: מאירה וייס 2009-06-07 15:58:04

      לגבי חיבוקים שבורים-

      כמה שהסרט מאכזב. במקרה הטוב, זה מיחזור של אלמודובר המוקדם. אבל נראה לי שהוא לא יותר מטלנובלה או סרט מצרי, כזה שהיינו רואים ביום שישי לפנות ערב.

      מאירה  

       

       

      אני ממש לא מסכים איתך.

       

      לגבי הטלנובלה - רוב סרטי אלמודובר שואבים, בין היתר (אבל לא רק) מהמלודרמה ההוליוודית הקלאסית, שהיא גם המקור לאופרות הסבון הטלוויזיוניות שהחלו להציף את אמריקה בשנות ה-80. המלודרמה הוא ז'אנר לגיטימי וחשוב וזה שיצאו ממנו גם נוסחאות שחוקות זה לא פוסל אותו מראש. מלודרמות יכולות לרגש וגם לעסוק בנושאים מהותיים ופילוסופיים כבדי ראש. אני חושב שסרטיו של אלמודובר בהחלט ממלאים את הפונקציות הללו, כולל "חיבוקים שבורים".

        7/6/09 15:58:

      לגבי חיבוקים שבורים-

      כמה שהסרט מאכזב. במקרה הטוב, זה מיחזור של אלמודובר המוקדם. אבל נראה לי שהוא לא יותר מטלנובלה או סרט מצרי, כזה שהיינו רואים ביום שישי לפנות ערב.

      מאירה  

        7/6/09 10:48:

      צטט: ליאת z 2009-06-07 10:19:23

      באופן שמתמיה אותי ולמרות חיבתי אליו, בשנתיים האחרונות ני פשוט לא מסוגלת לראות שוב את סרטיו הקודמים. אין לי הסבר לכך כלל וכלל אבל את זה לבטח אראה.

       

      תודה, בכל מקרה. 

       

       

      בטח שתראי!
        7/6/09 10:19:

      באופן שמתמיה אותי ולמרות חיבתי אליו, בשנתיים האחרונות ני פשוט לא מסוגלת לראות שוב את סרטיו הקודמים. אין לי הסבר לכך כלל וכלל אבל את זה לבטח אראה.

       

      תודה, בכל מקרה. 

        5/6/09 19:49:

      צטט: חולם סדרתי 2009-06-05 19:39:34

      אם זה ברוח חוק התשוקה, אשמח לראות את זה. בעקבות הקריאה של הסקירה שלך, עלה בדעתי שאצל אלמודבר תשוקה נוטה להתערבב עם הערצה. בהכל אודות אמא לשחקנית, בדבר אליה לרקדנית, ובחוק התשוקה במכתב שהבמאי כותב לעצמו בשם אהובו. אני נגד הזיהוי הספרדי הזה בין תשוקה להערצה, אבל הסרטים נפלאים. תודה. 

       

      זה לא קשור לספרדי זה קשור לאלמודובר וזה עניין אישי שהוא מתעסק בו. הוא לא מטיף לזה, הוא חווה את זה

        5/6/09 19:39:
      אם זה ברוח חוק התשוקה, אשמח לראות את זה. בעקבות הקריאה של הסקירה שלך, עלה בדעתי שאצל אלמודבר תשוקה נוטה להתערבב עם הערצה. בהכל אודות אמא לשחקנית, בדבר אליה לרקדנית, ובחוק התשוקה במכתב שהבמאי כותב לעצמו בשם אהובו. אני נגד הזיהוי הספרדי הזה בין תשוקה להערצה, אבל הסרטים נפלאים. תודה. 
        5/6/09 17:21:

      צטט: דני.ל 2009-06-05 16:11:55

      לפי התמונה שלפני המאמר נראה שאלמודובר השתמש בדימוי של מרלין מונרו.

       זו כמעט במדויק התסרוקת שלה בימיה האחרונים.

       והיצ'קוק לא אהב כל כך את מרלין :)

       

       

      נשמע כמו משהו לצפות לו, כמ של סרט של המאסטרו

       

       

      היצ'קוק אהב שחקניות קרות, אינטליגנטיות ומחושבות. מרילין בהחלט לא הייתה הטיפוס שלו.

       

      אבל האמת היא שדימוי מרילין הוא רק דימוי אחד מיני רבים ששאוב מהקולנוע הקלאסי. והכי יפה זה שהוא מצליח לעשות היצ'קוק אלמודוברי, כמו שוודי אלן עשה פליני וודי-אלני ב-Stardust Memories ובסלבריטי.

        5/6/09 16:11:

      לפי התמונה שלפני המאמר נראה שאלמודובר השתמש בדימוי של מרלין מונרו.

       זו כמעט במדויק התסרוקת שלה בימיה האחרונים.

       והיצ'קוק לא אהב כל כך את מרלין :)

       

       

      נשמע כמו משהו לצפות לו, כמ של סרט של המאסטרו

        5/6/09 15:56:

      צטט: nicolasux 2009-06-05 15:52:11

      צטט: שרונצ'וק 2009-06-05 15:50:22

       

      בתור חובבת סרטים זרים בכלל ואלמודובר בפרט,  אני שמחה לשמוע על כל סרט חדש שלו שיוצא לאקרנים.

      "הכל אודות אמא" לדעתי, אחד הסרטים היותר טובים שלו.

      נהניתי לקרוא

      תודה.

       

       

       

       

       

      הכל אודות אמא הוא המאסטרפיס בה"א הידיעה, מה ז'תומרת.... חיוך

      בדיוק חיוך

       

        5/6/09 15:52:

      צטט: שרונצ'וק 2009-06-05 15:50:22

       

      בתור חובבת סרטים זרים בכלל ואלמודובר בפרט,  אני שמחה לשמוע על כל סרט חדש שלו שיוצא לאקרנים.

      "הכל אודות אמא" לדעתי, אחד הסרטים היותר טובים שלו.

      נהניתי לקרוא

      תודה.

       

       

       

       

       

      הכל אודות אמא הוא המאסטרפיס בה"א הידיעה, מה ז'תומרת.... חיוך

        5/6/09 15:50:

       

      בתור חובבת סרטים זרים בכלל ואלמודובר בפרט,  אני שמחה לשמוע על כל סרט חדש שלו שיוצא לאקרנים.

      "הכל אודות אמא" לדעתי, אחד הסרטים היותר טובים שלו.

      נהניתי לקרוא

      תודה.

       

       

       

       

        5/6/09 14:39:

      אגב ההתברגנות הפוטנציאלית - אני מוכרח לומר שאני מעריץ את אלמודובר על הדרך שבה הוא מוליך את הקריירה שלו. במאי בסדר גודל שלו היה יכול למצוא את מקומו בהוליווד בלי שום בעיה (וקיבל אינספור הצעות, מן הסתם). אסור לשכוח שאלמודובר מת על הוליווד - על הסרטים שנוצרו שם לאו דווקא על הפוליטיקה המגעילה שלה... ולמרות האהבה הגדולה הזו ולמרות הכסף הרב שיכול היה להיות כרוך בעבודה שם, הוא נשאר בספרד, ממשיך לצלם סרטים יחסית לא יקרים במיוחד, אינטימיים, מאוד אישיים. כל סרטיו האחרונים לגמרי אישיים, הוא אמן במלא מובן המילה. עושה סרטים על מה שמעניין אותו ולא מנסה לייצר בלוקבאסטרים. כל הכבוד לו.
        5/6/09 13:49:


      אני ממש אוהב אלמודובר, ראיתי גם את הסרט עם באנדרס הצעיר ואני חייב להגיד שהוא היה מעולה! כל פעם שיוצא לו סרט חדש אני מפחד שהוא יתברגן קצת אבל.. גם אם כן אז לא שמים לב.

       

      פשוט מצוין.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין