עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    תיק אוכל

    חיפה. קולנוע אורה. חושך וסנדוויץ'

    9 תגובות   יום חמישי, 21/5/09, 16:26

    קולנוע אורה. חושך (ויש קשר לאוכל).

     

    סבא שלי, החורג (אבי-אבי עזב את אישתו-סבתי, ושני ילדיו, כשאבי היה בן 7 ואחותו בת 4. כנראה בעבור אישה אחרת. מעולם לא שאלתי.) נפתלי, עבד כשומר לילה בקולנוע אורה בחיפה והיה לו מפתח מיוחד שפתח קופסאות מתכת קטנות כדי שההנהלה תדע שהוא סייר באזור בלילה ולא תיחמן וחרפ בפינה.

     

     כשהייתי בערך בן 10 - הבנתי שבחושך הגדול של האולם הגדול, אני מופרד מאימי ולפחות בזמן ההקרנה היא לא תרביץ לי - ונהגתי ללכת לכל סרט שהוקרן באורה, פרט לאלה שלא היו "מגיל 16 ומעלה", ונהנתי הנאה כפולה, מהסרט ומהחושך. טוב, נהנתי זה מוגזם, הייתי עטוף במין עננה סמיכה של רגשי אשמה, ידעתי שאני לא בסדר, אבל ידעתי ליצור חריר קטן בעננה, שדרכו ראיתי את הסרט (ואת החיים בכלל).

     

    טכניקת הכניסה לקולנוע היתה פשוטה. אני מתקרב לאט לסדרן, מנסה לגבור על לחץ הילדים שמסביבי ומודיע לו בחיוך, "אני הנכד של נפתלי". בין המילה "נפתלי", ל"טוב" של הסדרן ("טוב, כנס"), הייתי מביט בו בצוואר מתוח ובחיוך מריר, שמקורו היה בחשש מסירוב, ובניסיון לחייב אותו להחזיר לי חיוך, שמטרתו היתה לאשר את כמיהתי, "הסדרן אוהב אותי".

     

    באחת הפעמים ישבתי לבדי ביציע בשורה הראשונה (איש לא היה סביבי, מפני ששם הכרטיסים היו יקרים יותר - ישבתי בודד, והמרחב הענק של היציע יכול היה להכיל את כל הענן הגדול והסמיך), והבטתי בהתפעלות לא קטנה בנברשת הענקית, בסגנון בית רומנוב הרוסי, שהיתה מורכבת ממאות טיפות בדולח, שפרקו את האור הלבן למרכיביו הצבעוניים, והתפללתי "שיהיה כבר חושך, שהסרט יתחיל כבר". הייתי חסר אונים מול הרצון הבלתי נשלט לזרז את הזמן. לא ידעתי אז, ואני לא יודע היום, "מה זה זמן". לא ידעתי איך הוא נראה. ראיתי נקודות קטנות מאד שצפות באוויר, בין השנדלייר וביני ולרגע חשבתי שאולי הן, הנקודות, מרכיבות את הזמן. בסופו של דבר השנדלייר הענק כבה לאט-לאט באלגנטיות, ובמעין הכרזה מעוררת כבוד, "עכשיו שקיעה, הזריחה צפויה מיד על המסך".

     

    בשבוע שאחרי כן עמדתי שוב, בשעה רבע לארבע, עם קבוצת ילדים גדולה, רעשנית ומרוגשת, בפתח הקולנוע מול הסדרן הטרוד וצעקתי לו "אני הנכד של נפתלי", מובן שחייכתי, הוא הוריד את עיניו לרגע נוסף לביקורת שבידו, הרים אותן וצעק לי, "טוב, אבל פעם אחרונה". נכנסתי לקולנוע, עליתי ליציע, התיישבתי בשורה הראשונה, והשתדלתי לא לחשוב עוד על הסדרן (לא הצלחתי).

     

    כמה ימים אחרי כן, מישהו דפק על דלת המטבח שלנו שפנתה לחצר ודיבר עם אמא שלי בשקט. אני לא זוכר מה שאלתי את אימי ואיך בדיוק היא ענתה,  אבל ממרחק השנים, השורה התחתונה של דבריה, היתה "סבא גנב כסף מהקופה".

     

    עננת רגשי האשמה שהכילה אותי, הפכה לסמיכה יותר, אפורה יותר ואולי גם לחה יותר.

    מאז לא ישבתי עוד ביציע של קולנוע אורה.


     

    ומה הקשר לאוכל? עד היום אני מתגעגע לסנדביץ' בלחמניה, עם נקניק-זבל שהיה מרוח בחרדל-פלסטיק.

    .

     

    בתמונה, אור-שנדלייר.
    מחוץ לתמונה, חושך.
    .
    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: ברביבר 2009-06-11 19:19:21

      איזה פינאלה צורם לתקופה יפה ותמימה יותר שבה לראות עולם ולהכיר רגשות אנושיים היה דרך חוויות הקולנוע ולהתעדכן בחדשות הארץ היה דרך היומן שלפני...מקווה שמאז התאוששת :)

      כנראה שלא... לא יודע

      צטט: טליה פלד 2009-06-01 19:43:16

       

       הפער הכואב בין הכייף להגיד 'אני הנכד של נפתלי' ולהרגיש את המרחב שהמילים האלו מייצרות עבורך ,

       לבין הבושה שכנראה העמסת על עצמך כששמעת שנפתלי גנב מהקופה.

      עשה לי עצוב.

      אולי נקניקית הג'יפה היתה רק ערך מוסף לכל זה.

      איזו בושה? הדחקתי הכל.

       

        11/6/09 19:19:
      איזה פינאלה צורם לתקופה יפה ותמימה יותר שבה לראות עולם ולהכיר רגשות אנושיים היה דרך חוויות הקולנוע ולהתעדכן בחדשות הארץ היה דרך היומן שלפני...מקווה שמאז התאוששת :)
        11/6/09 16:13:


      קולנוע אורה , מקום טוב באמצע,

      בין קולנוע ארמון לקולנוע רון.

      הסיפור האישי שלך הזכיר לי ימים

      טובים ופשוטים. רגוע

        1/6/09 19:43:

       

       הפער הכואב בין הכייף להגיד 'אני הנכד של נפתלי' ולהרגיש את המרחב שהמילים האלו מייצרות עבורך ,

       לבין הבושה שכנראה העמסת על עצמך כששמעת שנפתלי גנב מהקופה.

      עשה לי עצוב.

      אולי נקניקית הג'יפה היתה רק ערך מוסף לכל זה.

       

       

       

      צטט: *berzulik 2009-05-31 01:38:19

      סבי היה הסדרן בקולנוע "דומינו" ,ממש לא רחוק משם...

      היו זמנים.

       

      אבל הוא לא גנב מהקופה...  או שכן?

       

      צטט: Guinevere 2009-05-27 21:05:28

      שנדלירים באולם קולנוע.

      עוד שריד מרתק של תקופה שהיתה.

      ואגב, לדעתי אתה מתגעגע לזכרון יותר מלטעם . ואולי למען ישאר כך, עדיף להמנע למבדוק עד כמה התיאוריה הזו נכונה.

      100%!

      רק שבזיכרון, טמון בטעם

       

        31/5/09 01:38:

      סבי היה הסדרן בקולנוע "דומינו" ,ממש לא רחוק משם...

      היו זמנים.

       

        27/5/09 21:05:

      שנדלירים באולם קולנוע.

      עוד שריד מרתק של תקופה שהיתה.

       

      ואגב, לדעתי אתה מתגעגע לזכרון יותר מלטעם . ואולי למען ישאר כך, עדיף להמנע למבדוק עד כמה התיאוריה הזו נכונה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל