עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    דוק-אביב 2009 הסתיים

    8 תגובות   יום שבת, 16/5/09, 17:52


    דוק-אביב מגיע היום אל קיצו וקינחתי עם אחד, ניקולאוס גיירהאלטר שמו – במאיצלם אוסטרי שסרטו הקודם Our Daily Bread הרשים אותי מאוד. סרטו החדש שהוצג בפסטיבל במסגרת התחרות הבינלאומית הוא 7915 ק"מ - מסע באפריקה המערבית שערך גיירהאלטר בשנת 2007, בעיקבות מסלול הראלי המפורסם ממרוקו לדקאר, במהלכו אלפי כלי רכב מערביים שועטים על החולות. גיירהאלטר מגיע כדי לראות את סימני הגלגלים (ויש מספר לא מבוטל של שוטים כאלה) ולהתרשם מהאוכלוסייה המקומית שהראלי חולף על פניה ביעף, מותיר עננת אבק סמיכה. הסיור, שמתחיל במרוקו, עובר דרך סהרה המערבית, מאוריטניה ומאלי, ומסתיים בסנגל, חושף את העולם השלישי במגע שלו עם פלישת העולם הראשון. הסרט מתייחס לאספקטים שונים כמו היחס של התושבים לאנשי המערב, בעיותיהם הפוליטיות, המחסור במים, השפעת האיסלאם, חדירת הטכנולוגיה המערבית, ההגירה לאירופה וכו'. העדשות הרחבות של גיירהאלטר, שגם מצלם את סרטיו בכישרון רב, תופסות את הנוף, את הקשר שנוצר בינו לבין הטכנולוגיה, וגם כמה אימאז'ים על סף הסוריאליזם.

    לגיירהאלטר יש דרך ועניין קולנועי מאוד ברורים. Our Daily Bread, שניתן להשאלה בספריות האוזן השלישית, עוסק בחקלאות. הוא מתאר את הדרך שבה מגיע האוכל לשולחן שלנו, תוך הבאת רשמים מפעולות השגרה של הענף – בין עם מדובר בחממות של פלפלים ועגבניות, שדות רחבים, חוות גידול של חזירים ופרות, מחלבות ומשחטות. הוא מתעכב על הטכנולוגיה הרבה הכרוכה בעבודה החקלאית ומשווה אווירה כמעט מדע בדיונית לעולם הרובוטיקה הזה, לפס הייצור המתוקתק שהופך חזירים חיים וורדרדים לשינקן. העניין שלו בכלכלה ובטכנולוגיה בא לידי ביטוי גם ב- 7915 ק"מ, שבניגוד לסרט הקודם נטול המלל, מכיל ראיונות עם המקומיים, ביניהם רופא ממאלי שדן ביחסו לרפואה המערבית, מפעיל דחפור בן 70 שעובד במכרה ברזל במאוריטניה, נערה דברנית שגדלה בצרפת וחזרה לסנגל לחיות עם סביה, ובונה סירות מדקאר שמדבר על ניסיונות הבריחה דרך הים של מהגרים עם חלום. ותמיד החלום הזה על חיים חדשים במערב, ותמיד ההערצה לאירופה שמהולה בכעס – כעס על הניצול וכעס על הגזענות וכעס על השפעות הקולוניאליזם.

    הסרטים של גיירהאלטר לא ממוקדי אובייקט. הם לא מביאים סיפור של אדם אחד, אלא מנסים לארוג את סיפורה של האנושות במפנה המאה ה-21, יחסי הכוחות הכלכליים בה, הדרך שבה היא שורדת, האמצעים שהיא נוקטת כדי להאכיל את עצמה, ההתפתחות הטכנולוגית שלה במגע עם הטבע. ומה קורה לטבע הזה כשהוא בא במגע עם הרובוטים? אולי בדיוק מה שקורה לאנשי אפריקה כשהם נפגשים, פנים אל פנים, עם הרכבים השועטים של הראלי. משהו בזרימה הכאוטית של הטבע הפראי נעצר, והוא נכנס לסוג של רגולציה, למשמעת, למשהו שניתן למדוד, למשהו שניתן לשלוט בו. 

     ************************************************************************************************   

     

    לצערי לא ניתן לי לצפות ב"אסיר" של אסף סודרי, זוכה הפרס השני בתחרות הישראלית, משום שתחילת ההקרנה התעכבה באופן לא סביר בבית ציוני אמריקה (חצי שעה!!!). אגב, במהלך השהות שלי בסינמטק, שמעתי את אנשי דוק-אביב מדברים על "עיכובים בבית ציוני אמריקה" גם לפני האירוע המעצבן למדי שבו אני נוכחתי. מכיוון שההקרנות בסינמטק בדרך כלל לא התאחרו ביותר מחמש דקות, אולי כדאי למנהלי הפסטיבל לשקול את שיתוף הפעולה בשנה הבאה עם בית ציוני אמריקה. כנראה שמשהו שם לא עובד כמו שצריך. ואולי עד השנה הבאה תושלם מלאכת הבנייה של האגף החדש של בניין הסינמטק ולא יהיה צורך בלפצל את ההקרנות בין כמה מתקנים שונים. האצבעות מוחזקות.      אז במקום "האסיר" רק אומר כמה מילים על "סימני מתיחה", סרטה של זוהר וגנר שזכה להתעלמות מצד חבר השופטים בתחרות הישראלית, למרות ייחודיותו. וגנר לא בונה פרופיל אנושי מרגש עם קרשצ'נדו, היא לא דנה בסוגייה חברתית בוערת. מה שהיא כן עושה זה סרט אישי שמתפלש בנרקיסיזם מקסים, סרט אמיץ שבו היא לא מפחדת לחשוף את עצמה במערומיה (הפיזיים והרגשיים) ולגלוש לפורנוגרפיה קלה. סרטה הוא גם סוג של ניסוי קולנועי שבא לידי ביטוי בכמה בחירות מאוד תמהוניות של זוויות צילום ועריכה (במיוחד אלה של חיות הבית). התיאור של וגנר את עולמה הביזארי (כולל כמה הופעות עם הלהקה שלה – "המסריחים") במהלך ההריון של עצמה, מצליח לגעת בסוגיות מאוד מעניינות ולעורר צחוק רועם, אולי משום אישיותה הדומיננטית, האקסצנטרית. וגנר נכנסה להריון מגבר אחד, עזבה אותו והתחילה מערכת יחסים עם חבר חדש שצריך להתמודד עם אישה שברחמה עובר שלא שייך שלו. היא מתעניינת לגבי מה שזה עושה לו, הגבר החיצוני שנקלע להריון לא לו. ומה עושה לו הגוף ההריוני שלה? ומה הגוף הזה עושה לה? ומה הערך המיני של ההריון הזה, האם יש לו ערך מחרמן? (התשובה היא כן...). ואחר כך האימהות הטרייה – מה היא עושה לאישה שבחרה ללכת בנתיב הזה באופן עצמאי, בלי התלות הזו בגבר. וגנר עושה סרט אישי מאוד, אינטימי ופרובוקטיבי, שבו זמנית מצליח לגעת בשאלות אוניברסליות וגם לשעשע. היא גם עוסקת בתימה מאוד לא שגורה בקולנוע התיעודי בישראל – מיניות וסקס – ועושה זאת מזווית לא שגרתית של אישה מעוברת. אני בעדה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/5/09 18:24:

      צטט: מלכוד22 2009-05-28 21:04:11


      תודה תודה תודה!

       

      אני כל כך אוהב לבקר כאן

       

       

      חמוד שכזה
        29/5/09 15:00:


      מאד אהבתי.

      בועתיות היא תכונה רגילה של אנשים: אלה עושים מירוץ, ואלה חיים בעוני ובזוועה משוועת. זה מה שמוזר - אפילו שיש מודעות טכנית של האחד לקיום השני, זאת לא מודעות עמוקה ברמת התודעה.

      זה כמו לטייל ב- מאה שערים. אתה יודע שזה הולך להגמר עוד עשר דקות ולחזור לעולם הרגיל

        28/5/09 21:04:


      תודה תודה תודה!

       

      אני כל כך אוהב לבקר כאן

        18/5/09 13:29:

      הביקורת שקבלת היא " הכתיבה שלך היא נכס" תקשיב ועל תשווה אותה למשהו אחר.
        17/5/09 21:30:

      צטט: חולם סדרתי 2009-05-17 19:59:50

      הכתיבה שלך היא נכס !

      תענוג להתעדכן באופן ענייני ובהיר ממה שמתרחש מסביב בעולם הקולנוע ..

      תודה :)

       

       

      תודה. יש מישהו שכתב לי השבוע שאני נפוח. אז נחמד להתאזן... :)
        17/5/09 19:59:

      הכתיבה שלך היא נכס !

      תענוג להתעדכן באופן ענייני ובהיר ממה שמתרחש מסביב בעולם הקולנוע ..

      תודה :)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין