עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    וידויים בדוק-אביב

    4 תגובות   יום רביעי, 13/5/09, 20:04

    "וידוי על סף מוות" הוא לא סרט גדול. נכון, הסיפור שלו מעורר עניין ובאופן ממש לא מפתיע הוא מצליח לשכנע במסר שלו. לא מפתיע משום שהראיות לטענה שהוא מעלה כל כך זועקות, כל כך ברורות, שאי אפשר שלא להסכים. ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שהוא לא הלך הרבה מעבר להצגת הראיות הללו, הוא לא מספק. רק לצורך השוואה בתחום הזה – "השמצה" של יואב שמיר נראה אמביוולנטי הרבה יותר ביחס למסר המאוד בלתי ניתן לערעור של "וידוי על סף מוות". הן מהבחינה המוסרית-תיאולוגית והן מהבחינה הרציונלית-סוציולוגית-סטטיסטית עונש המוות נראה כמו משהו מעולם אחר, חשוך, לא רלוונטי, חסר היגיון ולא אפקטיבי בעליל. גם לך תתווכח עם כומר אינטליגנטי ופתוח, שבא ממקום של שיתוף פעולה עם המערכת בה פעל, ועבר תהליך של התפכחות. לך תתווכח עם השאלות הכל כך קשות שעולות בעיקבות הרשעתו של חשוד ברצח שהוצא להורג, וכמה שנים מאוחר יותר הצליחו עיתונאים ובלשי משטרה להוכיח כי יש סיכוי סביר שלא ביצע את הפשע בגינו הומת ע"י המדינה. אז כן, סרטם של פיטר גילברט וסטיב ג'יימס, בהחלט חשוב ברמה הפוליטית, במיוחד בזירה האמריקאית. הוא חשוב משום שהוא מביא את הטענות נגד עונש המוות, שתדירותו רק עולה ועולה עם השנים במדינת טקסס, מפיו של איש המערכת שראה את הכל במו עיניו, שחווה במשך שנים את המהלך הלא אתי הזה של ענישה על רצח באמצעות רצח ממוסד. שלא לדבר על זה שעולים בסרט כל מיני מצבים אבסורדיים (מלבד הסיפור המזעזע על החף מפשע שהוזכר למעלה) בהם אדם ששידל לרצח הוצא להורג ואילו האיש ששודל על ידו, דהיינו הרוצח עצמו, ישב בכלא ושוחרר כעבור כמה שנים. הוא חשוב מפני שהטענה שלו לא באה מחבורת ליבראלים-שמאלנים-היפים-יפי נפש-אנרכיסטים, אלא דווקא מכיוונם של איש כמורה וקצין שרות בתי הסוהר – שניהם אנשים מבפנים שאפילו תמכו בתחילה במדיניות ההריגה ושתפו עמה פעולה. ולמרות זאת קצת קשה להבין מדוע סרט כה בנאלי בגישה הקולנועית שלו הצליח לשכנע את חבר השופטים יותר מכל סרט אחר, עד כדי הענקת פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית של דוק-אביב.

    אז כן, הסרט מצליח לרגש ברגעים מסויימים, הוא מעלה טענה ערכית חשובה וראוייה. כן, הוא סרט ראוי. אבל אם בפסטיבל קולנוע עסקינן, לא כדאי לייחס קצת יותר חשיבות לדרכים בהן בוחר במאי לבצע את משימתו הקולנועית? הרי ראינו מיליון סרטים שגישתם הצורנית קונבנציונאלית ושהצורה שלהם דנה אותם לערוצי הטלוויזיה השונים, כסוג של כתבות ארוכות. גם ניתן היה להבין את האימפקט של זכיית הסרט בטקסס עצמה או בכל מיני מדינות חשוכות אחרות בארצות הברית. אבל במדינת ישראל בכלל לא מופעל עונש מוות, אם לא מחשיבים כל מיני פעולות חיסול ממוקד "צבאיות" שאינן בגדר מערכת המשפט ואת הגישה השונה לפושעים נאציים (והיה רק אחד כזה שהוצא להורג בישראל). כך שהסרט הרבה פחות רלוונטי בפוליטיות שלו, הסיפור האישי של הכומר קרול פיקט נוגע במידה סבירה פלוס והאמצעים בהם בחרו הבמאים לבצע את הדוקומנטציה שלהם בסיסיים ולא מחדשים במאומה. בנוסף לכך, הסרט רפטטיבי מעט, מנסה לסחוט עוד ועוד מעצמו בלי לכפר עם גירויים ויזואליים. הוא הופך למעט טרחני לקראת הסוף. כמו כן, הדיון הפילוסופי בעונש המוות נותר בדרך כלל ברמת המובן מאליו ולא מביא יותר מדי אינפורמציה חדשה או התפלפלות אינטלקטואלית עמוקה יותר. אין ניסיון, למשל, לכרוך את סיפורו של פיקט בהיסטוריה של ההתנגדות לעונש המוות בארצות הברית. אין ניסיון להטביע את סיפורו של פיקט באקטיביזם שקדם לו, בכתביהם של אנשי הגות ורוח או בטיעונים תיאולוגיים מן העבר. יש בו אלמנט אחד מעניין אף הוא שגם לא קיבל תשומת לב מעבר למובן מאליו: הקלטות שהקליט פיקט אחרי כל הוצאה להורג. תיאור המקרה, ההגיגים שלו – כל אלה הם וידויים בעלי משקל שהיו צריכים לקבל יותר זמן מסך, אולי על חשבון ההתעקשות המלודרמטית על המסר. יש פה חומרים מעניינים, יש פה מקצועיות, יש פה תחקיר, יש פה רגעים נוגעים ללב, ויש פה מסר חשוב, אבל אין פה אומץ, אין פה ללכת-עד-הסוף.   

      

    "וידוי על סף מוות" בנוי במתכונת מאוד מוכרת, בעיקר של ראיונות משולבים בחומרי ארכיון. סגנון שגור בתחום התעודה ההיסטורית ובפרופילים אישיים. המהלך התיעודי של סרט אחר בפסטיבל – "רנה" מצ'כיה שצולם במשך עשרים שנה – ייחודי ומסקרן הרבה יותר. העובדה שהבמאית הלנה טרשטיקובה לוותה בחור אחד מגיל 16 עד 36, בלי לדעת באמת לאן יוביל הסיפור שלו, שהיא המשיכה לעסוק בו גם לאחר שהוא פרץ לביתה (!!) ואולי דווקא בגלל זה, העובדה שהסרט מתאר סוג של אובססיה מרתקת מצד היוצר שלו – כל אלה כבר עושים את המהלך למסקרן וייחודי יותר. שלא לדבר על כך ש"רנה" גם מצולם במספר רב של מצלמות (פילם בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 ווידיאו לאחר מכן), מה שמאפשר לראות איזשהו מהלך סגנוני שהוא תלוי טכנולוגיה. ב"רנה" הרובד הפוליטי שדן שמשמעות של מערכת הענישה והכליאה הוא רק אחד הרבדים של הסרט, שבכלל עוסק בנפשו של אדם שאינו מסוגל, כפי הנראה, לנצל את החירות הבסיסית שניתנה לו. רנה, האובייקט של טרשטיקובה, עושה הכל כדי לחזור לכלא כל פעם מחדש, אולי משום שהסורגים מצליחים להגדיר אותו, להגן עליו מפני עצמו ומפני עולם אכזרי עמו הוא לא באמת מסוגל להתמודד. עובדה היא שבמהלך עשרים שנה של כליאה חוזרת ונישנית, הוא מצליח לכתוב שלושה רומנים. בלי לדעת לאן זה יוביל, החלה טרשטיקובה לתעד בחור צעיר ומוטרד, מבולבל ומלא כריזמה, פשוט ועם זאת מתוחכם וסופר-אינטליגנטי, שלנגד עיניה הפך למעין ז'אן ז'נה צ'כי חדש.

    בנוסף לכל מתארת הבמאית כיצד הפכה היא לחלק מהסיפור של האובייקט שלה. מובן מאליו שהתיעוד עצמו ישפיע עליו משום שהוא מספק לו את תשומת הלב לה היה כל כך זקוק כנער וכנראה לא קיבל. טרשטיקובה מבינה בשלב מסויים, גם אם היא לא אומרת זאת מפורשת, שהיא הפכה להיות תחליף אם עבור רנה. זה מסביר גם את ההתעכבות שלה על דמות אמו הביולוגית שמופיעה מספר פעמים בחלקו הראשון של הסרט. כשהיא מדברת על כך בוייס-אובר, הסרט מעלה עוד סוגייה שמרפדת אותו, שהופכת אותו ליותר עשיר. מהם היחסים שבין המצלמה לאובייקט שלה? מה היחסים בין הקולנוען לאנשים אותם הוא מתעד? מה מידת השפעתה של נוכחותו על מהלך הסרט? עד כמה סרט תיעודי הוא באמת מייצג נאמן של המציאות? ואולי ברגע שיש מצלמה, ולא משנה בין אם מדובר בסרט פיקטיבי או דוקומנטרי, המציאות הזו הופכת להיות בדיה, קסם, שיקוף של עצמה. תמיד רק השתקפות

    אגב, לוורנר הרצוג יש תשובה על כך בסרט הדוקומנטרי "ללכוד מציאות – על אומנות התיעוד", אף הוא מוקרן בדוק-אביב ועוסק בעשייה הדוקומנטרית. .
       

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/5/09 22:04:

      צטט: נטע אלכסנדר 2009-05-13 20:24:20


      ביקורת מעולה. לא ראיתי את "וידוי על סף המוות", אבל מהתיאור שלך נשמע שהוא היה הרבה יותר מעניין אם ארול מוריס היה מביים אותו.... ובכלל, פרסים בפסטיבלים הם דבר משונה למדי. לא ברור למה "גוגל בייבי" זכה בתחרות הישראלית. הסיפור במרכזו אומנם מרתק, אבל העשייה שלו שמרנית למדי ומזכירה כתבות ב"עובדה". אין בו שום דבר שובר גבולות מבחינה קולנועית.

       

      וחוץ מזה - מה הסרט הכי טוב שראית עד עכשיו בפסטיבל?

       

       


      לא צפיתי בגוגל בייבי ולכן אני לא יכול להתייחס לגופו של עניין מטעמי הוגנות. אבל אני נוטה להאמין שאת צודקת לגביו. או ליתר דיוק, זה לא יפתיע אותי. מסרט חריג ואמיץ כמו "סימני מתיחה", כזה שלא כל כך עומד במוסכמות ויש בו אלמנטים ניסיוניים יותר, התעלמו השופטים לחלוטין (יש מצב שאני אכתוב קצת עליו בהמשך). נושאים פוליטיים-חברתיים תמיד לוקחים בגדול, כמוהם גם סיפורים אישיים מרגשים. סרטי שוליים יותר, סרטים בוטים מדי, פרובוקטיביים, כאלה שמתעסקים בסקס בצורה לא עדינה מספיק - הרבה פעמים לא זוכים להכרה שמגיעה להם. אני חושב שגם ישראל היא מקום יחסית שמרני בהרבה מובנים. עובדה היא שהרבה סרטים מצליחים פה הם סרטי מיינסטרים שעוסקים במשפחה. ואם הם לא מיינסטרימיים כל כך, אז ממש כדאי להם להתעסק במשפחה!

       

      לשאלתך - אני לא יכול לומר שראיתי סרט רע בפסטיבל הזה. אני אוהב כל מיני סוגים של סרטים ויכולתי להפיק הנאה או השכלה מכולם ברמה כזו או אחרת. אני חושב שמתוך מה שראיתי, הסרט המורכב ביותר, המשעשע, העצוב, המעניין אנתרופולוגית וחברתית, הוא "כרמן פוגשת את בוראט". ללא ספק. זה סרט מ-ע-ו-ל-ה! כמה נהניתי!

        13/5/09 21:54:

      צטט: shai.h 2009-05-13 20:40:34

      שמעתי דברי טובים על הסרט מחברים שראו. בכל מקרה הניתוח המצוין שלך מלמד אותי שזה סרט שחשוב לי לראות גם אם הוא לא מאסטרפיס של עשייה קולנועית. אני מתאר לעצמי חלק מהשיקולים של הפרס היו חשיבות הנושא ברוח התקופה (ומתי הוא לא ברוח התקופה...) וגם הפונקציה שעונש המוות ממלא במדינות בארה"ב בהן הוא מתקיים. הסרט מתווסף לקורפוס רחב של הסרטים שארול מוריס, רוברט קרמר, פרדריק וייזמן ואחרים התעסקו בו בכובד ראש. גם פרסים אחרים ניתנים לא מעט ליצירה בגלל החשיבות העצומה של הנושא וההוויה שהיא משקפת: למשל הנובלים לספרות בעשור האחרון לג.מ. קוטזי ונדין גורדימר על יצירותיהם המעולות שעוסקות בדרום אפריקה.

       

       

       

      כן, אתה צודק. ואני בהחלט ממליץ לראות אותו אם אתה מתעניין בנושא. בזבוז זמן זה ממש לא. זה אחלה סרט בסך הכל, בפורמט מעט שמרני ושיכול היה ללכת הרבה יותר רחוק, לטעמי.

       

      וכן, אנחנו צריכים להתייחס יותר בשעשוע לעניין הפרסים, למרות שלפעמים זה ממש מעצבן כשאתה יודע שמשהו שווה לא מקבל את תשומת הלב שהוא ראוי לה, בעוד משהו פחות טוב זוכה לפירסום רב משום שלמזלו קלע לתקופה או להלך רוח או לאיזה שיח פופולרי או משום שיש בו כוכבים (שזה במילא לא המקרה של הסרט הזה).

        13/5/09 20:40:

      שמעתי דברי טובים על הסרט מחברים שראו. בכל מקרה הניתוח המצוין שלך מלמד אותי שזה סרט שחשוב לי לראות גם אם הוא לא מאסטרפיס של עשייה קולנועית. אני מתאר לעצמי חלק מהשיקולים של הפרס היו חשיבות הנושא ברוח התקופה (ומתי הוא לא ברוח התקופה...) וגם הפונקציה שעונש המוות ממלא במדינות בארה"ב בהן הוא מתקיים. הסרט מתווסף לקורפוס רחב של הסרטים שארול מוריס, רוברט קרמר, פרדריק וייזמן ואחרים התעסקו בו בכובד ראש. גם פרסים אחרים ניתנים לא מעט ליצירה בגלל החשיבות העצומה של הנושא וההוויה שהיא משקפת: למשל הנובלים לספרות בעשור האחרון לג.מ. קוטזי ונדין גורדימר על יצירותיהם המעולות שעוסקות בדרום אפריקה.

       

        13/5/09 20:24:


      ביקורת מעולה. לא ראיתי את "וידוי על סף המוות", אבל מהתיאור שלך נשמע שהוא היה הרבה יותר מעניין אם ארול מוריס היה מביים אותו.... ובכלל, פרסים בפסטיבלים הם דבר משונה למדי. לא ברור למה "גוגל בייבי" זכה בתחרות הישראלית. הסיפור במרכזו אומנם מרתק, אבל העשייה שלו שמרנית למדי ומזכירה כתבות ב"עובדה". אין בו שום דבר שובר גבולות מבחינה קולנועית.

       

      וחוץ מזה - מה הסרט הכי טוב שראית עד עכשיו בפסטיבל?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין