עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    חלומות וזוועות בפסטיבל דוק-אביב

    7 תגובות   יום ראשון, 10/5/09, 19:58


    חלומות. כמה שהם מנהלים את חיינו. זה מתחיל בינקות כשהכל פנטזיה אחת גדולה ואט אט אנחנו צריכים להתרגל לפער שנוצר בין מה שמתחולל לנו בפנים למה שסובב אותנו במציאות. הסרט כרמן פוגשת את בוראט עומד על הפער הזה, על כמה בני האדם מנסים להתעלם ממנו ועל מפח הנפש שהוא גורם כשהוא עולה למודעות, כשמשברים בוטים לא מותירים הרבה ספק ביחס לקיום שלו. יונלה המכונה כרמן, חייה בכפר צועני נידח בשם גלוד, שהמשמעות המילולית שלו היא "בוץ", לא פחות. אכן מדובר בשלולית בוץ שכוחת אל, בלי מים זורמים, שמרבית תושביה קמים על הבוקר רק כדי לדפוק כמה בירות במסבאה של אביה של יונלה. אבל כרמן חולמת על ספרד הרחוקה, אותה ספרד שניבטת אליה במלוא הזוהר המזוייף שלה מהטלנובלות שמרצדות בקושי על מסך הטלוויזיה. היא אפילו מנסה ללמוד ספרדית כדי להיות מוכנה למעבר שלה לארץ האגדות, לאיבריה המתוקה. 

     נראה שבאופן כללי תושבי גלוד מחפשים את תשומת הלב של העולם החיצוני. הכל התחיל כשאחד, סשה ברון כהן שמו, החליט שהוא צריך חור נידח מזרח אירופאי שכזה, כדי שימלא את מקומו של כפר הולדתו של בוראט בקזחסטאן. בסרט בוראט: רוצה לומד תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן מ-2006, מפנה כהן את עלי-G לטובתו של הכתב הקאזאחי בעל ה"ביג חראם", שכאילו מגיע עם צוות הצילום שלו לכפר שממנו נפלט אל העולם. כהן השתמש באנשי הכפר של יונלה-כרמן לצרכי הצילומים, כולל בסבא שלה, ואיך לומר זאת בעדינות – קצת עשה מהם צחוק. את חוש ההומור היה קשה להם להבין ולאחר שהסרט זכה להצלחה פנומנלית מישהו הכניס להם למוח שהוא עלב בהם קשות. באו עורכי דין מגרמניה והציעו תביעה ייצוגית נגד כהן, תביעה שתבטיח תשואה נאה. אביה של כרמן, האיש "העשיר" של הכפר, זה שלוקח על עצמו את תפקיד המייצג של אנשי הכפר האנלפביתים ברובם, מוצא הזדמנות להשיג ממון לפיתוח היישוב הנידח שלו, להכנסת אינסטלציה מודרנית, לבניית בית ספר ופארק שעשועים. החלום רק הולך וגדל, תופח למימדי ענק. אפילו כרמן חושבת להינשא לבחור שמחזר אחריה ולוותר על הפנטזיה הספרדית שלה, כי הרי הפנטזיה עומדת להגיע אליה. יש רגע נפלא בסרטה של מרסדס סטאלנהוף שבו פניה של כרמן החולמת מובאים בסופר-אימפוזישן עם צילומים מהשטיח האדום של האוסקרים, אותה מסיבה שעורכי הדין של גלוד מעוניינים להעכיר עם הפגנת ענק של צוענים ממורמרים. האישה והחלום שלה כפי שהוא מובטח ע"י עורך הדין האמריקאי החלקלק שמגיע לכפר כדי לעודד את התושבים לתבוע את ברון כהן על העלבון. הדרך הנלוזה שבה הוא עושה זאת מבשרת את סיומה של פרשיית התביעה העגומה הזו בהמשך הדרך, אחרי שהוא ועמיתו הגרמני גוררים את אביה של כרמן, סבה ואת ראש הכפר ללונדון, כדי להגיש את כתב התביעה ללא אחר מאשר רופרט מרדוק, הבעלים של "פוקס המאה ה-20" שהיא מפיצתו של "בוראט".   

       

    במקביל, בגלוד, חלומותיה של כרמן ממשיכים להתנפץ, כל אותם חלומות שהיא טווה לאחר שהיא סוחבת מים חמים לחדר האמבטיה בקומה השנייה של ביתם, הבית הגדול ביותר בבוץ, ממלאה את האמבט קצף, ונשכבת בתוכו לכמה רגעים של רגיעה ופינטוז. מעבר לצדדים האנתרופולגיים המרתקים של הסרט, זהו מבט נוקב על מעגלי הניצול בעולם ועל תפקידו של הכסף בחברה האנושית. תושביה של גלוד כל הזמן מבקשים כסף. הם מנוצלים, במידה כזו או אחרת, ע"י סשה ברון כהן. הם מנוצלים פעם שנייה ע"י עורכי דין מערביים שרוצים לנסות לקדם את הקריירה שלהם באמצעות התמימים הללו ממזרח אירופה המדשדשת. אבל נראה שתושבי הבוץ הזה לוקחים חלק במערך שמנצל אותם. הם מזנים עצמם לכל המרבה במחיר ולמי שנראה שיוכל לממש את הפנטזיות החומרניות שלהם. מצד שני מדובר בחברה מסורתית שבה לכבוד יש ערך רב וכשהוא נפגע, הפגיעה צורבת מאוד. אגב, תושבי גלוד, במהלך הזמן, מתחילים לחשוד שאביה של כרמן כבר קיבל פיצוי על העלבון של בוראט ושהוא מסתיר מהם את הכסף. האיש "העשיר" שרוצה להעשיר את הכפר שלו, להוציא את תושביו מהנחשלות הטוטאלית, מוצא עצמו מול אויבים רבים בכפר. כי האפשרות של ניצול טבוע ביחסים שבינו לבין השאר, רק משום שהם חיים בפחונים עלובים והוא – הבעלים של המכולת, המסבאה ומגרש הגרוטאות – חי בוילה גדולה (אם כי גם לא מחוברת למים זורמים...) עבורם הוא הקפיטליסט הנצלן, גם כשזה ממש לא נכון. כך מתחברים להם מרקס ופרויד בסרט שמדבר על הרבה מעבר לגלוד. גלוד הוא רק משל, גלוד הוא אותה "חלם" מהפולקלור היהודי-פולני, שמייצגת את האנושות בכללותה. והאנושות הזו לעולם תהייה מורכבת ממנצלים ומנוצלים, ומילדים קטנים שמבחן הבגרות שלהם הוא היכולת להבדיל בין המציאות לעולם הפנטזיות.      

    בין השיטין עולה שאלה חשובה מתוך הסרט: האם הפנטזיות המופרכות של התושבים מלובות דווקא בשל המעבר לחברה דמוקרטית, פתוחה לעולם, פתוחה לתעשיית החלומות הטלוויזיונית, לזו של הוליווד? אביה של כרמן מעיר בתחילת הסרט שתחת צ'אושסקו החיים היו הרבה יותר טובים ושהרודן המושמץ היה בעצם מנהיג טוב. השיער סומר למשמע הדברים האלה, בידיעה שמשטרו של צ'אושסקו היה אחד המשטרים הדכאניים ביותר בעולם, מהחשוכים ביותר בגוש הקומוניסטי. אבל יכול להיות שתושבי גלוד לא היו מודעים לחומרה של המשטר, שאולי לא הציק להם בהיותם שכוחי אל כל כך. ואילו עכשיו, עם חדירתו של המערב (גם סשה ברון כהן, גם עורכי הדין וגם הטלנובלות המרצדות על מסכי הטלוויזיה הם פלישה מערבית מובהקת), מתחילים התושבים להבין עד כמה הם מסכנים, עד כמה חייהם עלובים ביחס לאיך שמצטיירים החיים המערביים. הדיכוי הפוליטי אמנם יצר חוסר מודעות ואפטיה, אבל יכול מאוד להיות שהשחרור הפוליטי הוביל למרמור. המשטר הקומוניסטי מכר לתושבים רעיון שהם חיים בתוך חברה מושלמת, נקייה מבעיות. אבל הפתיחות למערב מוכרת להם פנטזיות שקשה מאוד להגשים, מה שמייצר תסכול עמוק.  

       

    צ'אושסקו אולי הצליח "לעבוד" על תושבי גלוד, אבל הדיקטטור הרצחני של צפון קוריאה, קים ג'ונג איל כבר אינו מצליח, כפי הנראה, להרשים אף אחד במדינה המפחידה שהוא מנהל. עדויות של מספר פליטים מהמדינה המבעיתה הזו מרכיבים את סרטה של נ.ס. הייקין, קימג'ונגיליה, שמשלב את עדויותיהם בחומרי ארכיון מהתעמולה הצפון-קוריאנית ובקטעי מחול של רקדנית בודדה שנותנת אינטרפרטציה גופנית לזוועות המתוארות (מחנות ריכוז, הוצאות להורג ורעב המוני שפוקד את המדינה מתחילת שנות ה-90). הסרט כשלעצמו מאבד מחינו במהלך הצפייה, אולי משום שהוא מאוד דידקטי, מעט רפטטיבי ונותר חסר בשר מבחינה צורנית. למרות זאת העדויות חשובות, לפחות ברמת העלאת המודעות למשטר הצפון קוריאני, וחומרי הארכיון מעניינים משום שהם מראים כיצד המדינה מסוגלת לשטוף את מוחות אזרחיה באמצעות סנטימנטליות זולה וספקטקלים עוצרי נשימה בגרנדיוזיות שלהם. סרט נוסף המוקרן בפסטיבל השנה הוא אמריקאים בפיונגיאנג שמתאר מסע הופעות של הפילהרמונית של ניו יורק, לבירת צפון קוריאה בשנת 2008. יכול להיות שאלו הם ניצנים ראשונים להיפתחות של צפון קוריאה למערב, בתקווה שבמהלך השנים הקרובות יוכלו תושבי פיונגיאנג לחלום כמו תושבי גלוד. כי ביננו, עדיף לחלום ולהתאכזב מאשר לחשוב שהחיים הם גן עדן כשהם, למעשה, גיהינום מוחלט.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/5/09 00:10:


      סוף סוף כתיבה איכותית !

      ולא על הזבל וההתחכמות השבלונית והרגילה של  :

      זיונים ,דגדגנים , שער ערווה וגניחות או משהו בדומה  .

        11/5/09 21:07:

      צטט: מלכוד22 2009-05-11 21:03:40


      כתבת באופן גירה את בלוטות הסקרנות שלי. אני אשתדל לראות איכשהו אתהסרטים האלה...

       

       

      או לפחות את כרמן, שהוא הסרט הכי טוב שראיתי עד כה בפסטיבל
        11/5/09 21:06:

      צטט: חולם סדרתי 2009-05-11 20:47:07

      חלומות יותר קל לייצא מאשר שיטה של חרות, ותודעה של אנשים חופשיים   ...

      מרקס ופרויד חשבו שהאשלייה העיקרית שמוכרים לאנשי השוליים היא הדת 

      אבל מסתבר שיש לה מתחרים חזקים ...

       

       

      הצרכנות והכסף הם גם סוג של דת. פרויד אמר שהדת היא ההפרעה האובססיבית של האנושות, זו שמהולה בכל כך הרבה "טקסים" (יש הרבה מן המשותף בין לשטוף ידיים 800 פעם ביום לללחוש 800 פעם hail mary) ונראה לי שאגירת הרכוש וההתעשרות הפכו אף הם לסוג של הפרעה אובססיבית.

       

      אז במאה העשרים החליפו את הדת בכסף ורכוש, אבל זה כנראה מאוד דומה (רק שהעניין של הכסף נראה לי יותר כיף.... :)

       

       

        11/5/09 21:03:

      כתבת באופן גירה את בלוטות הסקרנות שלי. אני אשתדל לראות איכשהו אתהסרטים האלה...
        11/5/09 20:59:

      צטט: מיא 2009-05-11 11:59:35

      מעניין. ונשאלת השאלה האם בפסטיבל של סרטים דוקומנטריים, כדי להתבלט צריך לעשות סרט רק על תופעות קיצוניות כאלה כמו כפרים נידחים ומשטרי אימים?

       

       

      האמת היא שלא. במיוחד היום כשהקולנוע האישי הפך להיות כל כך פופלרי. אבל סיפור טוב על משהו חריג ופחות מוכר זה תמיד עוזר.
        11/5/09 20:47:

      חלומות יותר קל לייצא מאשר שיטה של חרות, ותודעה של אנשים חופשיים   ...

      מרקס ופרויד חשבו שהאשלייה העיקרית שמוכרים לאנשי השוליים היא הדת 

      אבל מסתבר שיש לה מתחרים חזקים ...

       

        11/5/09 11:59:
      מעניין. ונשאלת השאלה האם בפסטיבל של סרטים דוקומנטריים, כדי להתבלט צריך לעשות סרט רק על תופעות קיצוניות כאלה כמו כפרים נידחים ומשטרי אימים?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין