עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    "השמצה" של יואב שמיר בפסטיבל דוק-אביב

    20 תגובות   יום שישי , 8/5/09, 00:02


     "השמצה" של הבמאי יואב שמיר נבחר להיות אחת מיריות הפתיחה של פסטיבל דוק-אביב וזה לא מפתיע כלל וכלל. הסרט מהווה במה לדיון שהולך ומעסיק יותר ויותר את השיח הפוליטי בישראל – השימוש בנושא האנטישמיות במערך ההסברתי, הדיפלומטי והחינוכי של מדינת ישראל. הוא מתלווה לאנשי "הליגה נגד השמצה" האמריקאית, לקבוצת תלמידים במסע למחנות ריכוז בפולין ולכמה דמויות מהאקדמיה האמריקאית שמעלים את הסברה כי נושא האנטישמיות מנופח מעבר לכל פרופורציה רק כדי לקדם אינטרסים פוליטיים של מדינת ישראל. שמיר משתדל מאוד לשמור על סוג מסויים של אובייקטיביות עיתונאית, מה שהופך את הדוקו-אקטיוויזם שלו לקצת פחות אקטיביסטי מזה של מייקל מור, למשל, ואפשר להעריך אותו על כך (למרות שדי ברור שהוא לא נוקט עמדה חיובית במיוחד ביחס לאנשי "הליגה" וביחס לממסד הישראלי שמשתף איתה פעולה). חבל רק שלא טרח לקלנע יותר את סרטו (במובן של להפוך אותו ליותר קולנועי, ליותר אומנות) והותיר אותו במסגרת של כתבה עיתונאית מורחבת. גם קטעי הוריטה, לכאורה, מנותבים לכיוון של ראיונות, בדרך כלל, ומעבר לכך הוא לא מספק חוויה צורנית/ויזואלית שהייתה יכולה לשדרג את סרטו (למרות שיש כאן גם כמה הבלחות מעניינות ברמה הויזואלית, אל אחת מהן, זו שנועלת את הסרט, אגיע בהמשך).  

     

     

     

     ולמרות זאת סרטו של יואב שמיר הוא סרט חשוב וראוי מאוד שיוקרן בכל הזדמנות ובכל סוגי המדיה בישראל, ולו בכדי לזעזע כמה הנחות יסוד שיש למרבית אזרחיה של מדינת ישראל. בסופו של דבר שואל שמיר שתי שאלות ברורות: 1. האם מדינת ישראל עושה שימוש מופרז ואף מקומם בקיומה של האנטישמיות בעולם כדי להצדיק את עצמה ואת מדיניותה? 2. האם מדינת ישראל מייצרת זהות יהודית שנשענת באופן מהותי על הקונספירציה האנטישמית כדי להצדיק את עצמה? האם נבנית פה חברה פרנואידית שמתפלשת בקורבנות של עצמה ועושה שימוש ציני בשואה אך ורק כדי להצדיק את הכוחניות שלה? נדמה כי בסופו של הסרט עומד על כך שכנראה שכן. ולא בגלל שאין תופעות אנטישמיות בעולם, למרות דבריו של אורי אבנרי שאין אנטישמיות מהותית בעולם. שמיר מדגים את השיח האנטישמי בצורה מאוד משעשעת, בשיחה עם כמה תושבי שכונת קראון הייטס שחורים. אבל בו זמנית הוא עושה זאת גם עם הסבתא שלו שמדברת על יהודי הגולה בדיוק כפי שהאנטישמים דיברו עליהם – כאל תאבי בצע וכסף. יכול להיות שהציונות עצמה (והסבתא מצהירה על עצמה כציונית גמורה שאוהבת את המדינה אהבת אין קץ) עושה שימוש בשיח האנטישמי ובו זמנית יוצאת כנגדו? יכול להיות שאנחנו עד כדי כך לא מודעים לעצמנו?  

       

    אם כך זה לא העניין. כן, יכול להיות שעדיין יש תופעות של אנטישמיות במקומות שונים בעולם, אבל האם באמת מדובר ברשת קונסיפרטיבית מסוכנת?  שמיר מצליח לייצר סוג של הקבלה בין "הקונספירציה היהודית" של השיח האנטישמי לבין זה של "הקונספירציה האנטישמית" איתה מתעסים אנשי הליגה נגד השמצה בה תומך הממסד הישראלי. אלה האחרונים מותחים קו ברור מאוד בין אנטישמיות לבין אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות, ומדגישים את זה שהאנטישמים ששומרים את דעותיהם בסוד, מוצאים מפלט לשנאה שלהם במתיחת ביקורת על מדינת ישראל ומדיניותה בשטחים הכבושים. מבחינתם, ההתנגדות לכיבוש הישראלי הוא סוג מאוד ברור של אנטישמיות! הם הולכים צעד נוסף ומאשימים אנשים כמו ד"ר פינקלשטיין שמקבל במה נרחבת בסרט, בשנאה עצמית ואנטישמיות. עניין קצת מגוחך בהתחשב בעובדה שהוריו של האיש הם ניצולי שואה. פינקלשטיין טוען שישראל עושה שימוש בנושא האנטישמיות כדי לחבל במאמצים להגיע להסדר בינה לבין הפלסטינים. בשל כך הוא תוייג כ"סיכון בטחוני" וגורש מהארץ. סצנה מסויימת בסרט גם מדגימה כיצד כל מי שמעז להעלות את נושא הכיבוש במסגרות שעוסקות באנטישמיות, מושתק מייד באגרסיביות בלתי מתפשרת.  

      

    אבל הסיקור המביך ביותר בסרטו של שמיר, הוא לכל הדעות זה של סיור התיכוניסטים בפולין. מביך וגם מזעזע. מעבר לכך שלפרקים היה נדמה כאילו זוהי לא מציאות אלא מערכון של החמישיה הקאמרית (מערכון Haven’t the Jewish People suffered enough??!! של שי אביבי ומנשה נוי הדהד במוחי לאורך כל הצפייה), ניתן היה לראות כיצד מערכת החינוך הישראלית משתמשת בזיכרון השואה כדי להעלות באוב רגש פרנואידי וחרדות קיומיות ואפילו מחשבות אלימות למדי של נקמה. הסיורים הללו, וזו הייתה דעתי כבר בימים שאני בעצמי הייתי תלמיד בשנות ה-80, נועדו להקנות לישראלים הצעירים את תודעת הגטו, את החרדה הבסיסית שהיהודים הם עם נרדף, שלעולם יהיה כזה ושיש להיזהר מפני האנטישמים ושונאי ישראל העורבים מכל פינה ופינה. שמיר מדגים באמצעות המצלמה שלו (10 נקודות על שימוש מושכל במצלמה) כיצד "אירועי השואה" הללו נועדים להפיח רגשות יותר מאשר להקנות ידע והבנה. אחת הבנות מביעה מורת רוח מהעובדה שהיא לא מצליחה להרגיש, להתחבר לכאב. אולי כי מוריה, מנחכיה, הוריה, נציגיה והתקשורת הישראלית לא טורחים להגיד לה שהיא לא חייבת להכריח את עצמה להרגיש, כמו שהיא צריכה להבין את המסר הפוליטי וההיסטורי מאחורי הבנת מה שהתרחש באירופה בשנות ה-40. והמסר לא צריך להיות: אנחנו עם מוכה ונרדף ועל כן מותר לנו להגן על עצמנו בכל מחיר (גם במחיר פגיעה באחרים), אלא: הגזענות, השנאה והרגש הלאומני-פרנואידי (כולם מהותיים למשטר הנאצי) יכולים להוביל לג'נוסייד, לא פחות. פינקלשטיין עומד על הנקודה הזו באופן שאינו משתמע לשני פנים, אבל הוא מושתק ומגורש מהארץ. המסר הלאומני חזק יותר בשיח הישראלי על השואה, חזק הרבה יותר מהמסר ההומניסטי. יש להתריע על כך בראש חוצות ושמיר בהחלט עושה זאת בסרטו. אחד המלווים בסיור בפולין מתראיין למצלמה ומודה שיש יותר מדי התפלשות במוות בכל מה שקשור בחינוך על השואה, ושזה אולי לא נכון, שזה הופך אותנו לחברה...לחברה.... וכאן הוא גימגם ולא מצא את המילה הנכונה. יכול להיות שהוא התכוון לכך שאנחנו הופכים לחברה נקרופילית? שאנחנו יותר מדי "מתענגים" על המתים? שאנחנו עושים בהם שימוש הרסני? שאנחנו זקוקים למוות הזה כדי להגדיר את עצמנו? ואיך בכלל אפשר להתייחס לשוט הזה שבו קבוצת בני נוער ישראלים כורעים מתחת לשער ה-Arbeit Macht Frei המפורסם של אושוויץ וצועקים "אושוויץ!" במקום "צ'יז!" למצלמה שמצלמת את הפורטרט הקבוצתי שלהם? פתאום כל הזיוף שבפמפום הרגש הזה צף על פני השטח והסיור לאושוויץ מודגש כעוד טקס חניכה ריקני במערך הכפייתי של פולחן הדם הישראלי (אותו פולחן שמאלץ ילדים בני שש לעמוד דום בצפירה, רק כדי שכמה שנים אחר כך יוכלו לצרוח "מוות לערבים!" במשחקים של בית"ר).   

    שמיר מסיים את הסרט עם שוט של גדר תיל ומאחוריו שקיעה. לפעמים האימאז' הקולנועי אומר כל כך הרבה, בלי מילים. גדר תיל. שקיעה. כי אולי, תוהה שמיר, אולי בערוב היום, החברה הישראלית עדיין חייה מאחורי גדרות של תיל, לא מצליחה לצאת ממחנות הריכוז.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/09 20:47:

      למי שתוהה מהי אנטישמיות ישראלית, מומלץ לקרוא את המאמר הזה ואת התגובות עליו:

      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1084627.html

      התגובות הן תערובת מרתקת של היסטריה ישראלית טיפוסית ("כולם באירופה אנטישמים) עם אנטישמיות ציונית מצוייה, שמתעוררת בעיקר לאור העובדה שמסתבר שקורבות הסלקציה המלונאית הם יהודים חרדים, ובכלל, לא ישראלים (ראו שימוש בביטוי "יהודונים" היחס ליהודים שאינם חיים בישראל וגו). 

        11/5/09 21:22:

      צטט: pavlovon 2009-05-11 11:59:12

      דיון ביקורתי בנושא הוראת השואה, הסיורים בפולין, הזיקה בין ציונות לשואה שמחליפה את המקרא (ואת אלוהים) ניתן למצוא בהרחבה ב"עבודת ההווה" של עדי אופיר (2001). מומלץ ביותר.

       

      אני מציע לכותב להיות פחות נחרץ וסלקטיבי בבחירת העמדות הכשרות והפסולות. מדובר בדיון ולא בגיבוש מילייה.

      אם תשתמש בידע ובכישורים, שבהחלט ניחנת בהם, כדי לנתח את ייצוג היהודים לפי המבע הקולנועי ב"הפסיון" של מל גיבסון, תמצא מקבילה גבלסית טהורה, פרי יצירתו של קתולי אדוק.

      אתה מוזמן גם לצפות בסצנת הפתיחה של "כלבי אשמורת". ולא, אני לא חושב שטרנטינו אנטישמי, זה רק מייצג את השימוש במושג "jew" בתרבות האמריקאית. דומה לשימוש שאנו עושים במושג "ערבי".

       

      לסיכום דבריי - אנטישמיות קיימת, אולי כמו כל קסנופוביה אחרת, אולי בצורה ייחודית. עדיין השימוש בזכרון השואה הוא ציני ומשרת אינטרס.

       

      ואגב, תודה על תרומתך. אני מעריך את הדיון השלו שלך. ותודה על ההמלצה על הספר.  :)

        11/5/09 21:20:

      צטט: pavlovon 2009-05-11 11:59:12

      דיון ביקורתי בנושא הוראת השואה, הסיורים בפולין, הזיקה בין ציונות לשואה שמחליפה את המקרא (ואת אלוהים) ניתן למצוא בהרחבה ב"עבודת ההווה" של עדי אופיר (2001). מומלץ ביותר.

       

      אני מציע לכותב להיות פחות נחרץ וסלקטיבי בבחירת העמדות הכשרות והפסולות. מדובר בדיון ולא בגיבוש מילייה.

      אם תשתמש בידע ובכישורים, שבהחלט ניחנת בהם, כדי לנתח את ייצוג היהודים לפי המבע הקולנועי ב"הפסיון" של מל גיבסון, תמצא מקבילה גבלסית טהורה, פרי יצירתו של קתולי אדוק.

      אתה מוזמן גם לצפות בסצנת הפתיחה של "כלבי אשמורת". ולא, אני לא חושב שטרנטינו אנטישמי, זה רק מייצג את השימוש במושג "jew" בתרבות האמריקאית. דומה לשימוש שאנו עושים במושג "ערבי".

       

      לסיכום דבריי - אנטישמיות קיימת, אולי כמו כל קסנופוביה אחרת, אולי בצורה ייחודית. עדיין השימוש בזכרון השואה הוא ציני ומשרת אינטרס.

       

      אבל לזה בדיוק חתרתי. כפי שאמרת האנטישמיות קיימת כמו כל קסנופוביה אחרת. זה פשוט נראה לי ציני מאוד להשתמש בקיומה של האנטישמיות כהצדקה ובו זמנית לטפח קסנופוביה מקבילה אצלך בבית ביחס למיעוט לאומי, במקרה זה כלפי הערבים. זו לא חוכמה גדולה לצרוח "אנטישמים! אנטישמים!" ולקבל את צעקות ה"מוות לערבים" בסוג של נונשלנטיות. זה לא הוגן להגיד שהאנטישמיות נפוצה וששנאת הערבים בארץ היא תופעה שולית. במיוחד כשהיא ממש לא ואולי הרבה יותר חריפה מאשר האנטישמיות בארצות הברית.

       

      זו הסיבה שאני בפרוש נחרץ. ואגב, אם ממש רוצים אפשר גם להצביע על "אנטישמיות" בסרטיו של וודי אלן. אז מה? אם תראה את הסרט "השמצה", ותראה את הסצנה עם הסבתא, תבין איך אפשר להישמע אנטישמי גם כשאתה ממש ממש לא. בכל אחד ואחד מאיתנו, וזה כולל אותי, יש כל מיני פחדים מהזר והשונה מאיתנו. לא כל התבטאות או מחשבה היא מסוכנת. ולהגיד על כל אחד שמבקר את מדינת ישראל שהוא אנטישמי (ראה את אחת התגובות למעלה...) זו פרנויה שיש לצאת נגדה באופן מאוד נחרץ.

        11/5/09 11:59:

      דיון ביקורתי בנושא הוראת השואה, הסיורים בפולין, הזיקה בין ציונות לשואה שמחליפה את המקרא (ואת אלוהים) ניתן למצוא בהרחבה ב"עבודת ההווה" של עדי אופיר (2001). מומלץ ביותר.

       

      אני מציע לכותב להיות פחות נחרץ וסלקטיבי בבחירת העמדות הכשרות והפסולות. מדובר בדיון ולא בגיבוש מילייה.

      אם תשתמש בידע ובכישורים, שבהחלט ניחנת בהם, כדי לנתח את ייצוג היהודים לפי המבע הקולנועי ב"הפסיון" של מל גיבסון, תמצא מקבילה גבלסית טהורה, פרי יצירתו של קתולי אדוק.

      אתה מוזמן גם לצפות בסצנת הפתיחה של "כלבי אשמורת". ולא, אני לא חושב שטרנטינו אנטישמי, זה רק מייצג את השימוש במושג "jew" בתרבות האמריקאית. דומה לשימוש שאנו עושים במושג "ערבי".

       

      לסיכום דבריי - אנטישמיות קיימת, אולי כמו כל קסנופוביה אחרת, אולי בצורה ייחודית. עדיין השימוש בזכרון השואה הוא ציני ומשרת אינטרס.

        10/5/09 19:03:

      צטט: ofer.fly 2009-05-10 14:45:02

      תודה על השיתוף ועל הביקורת, רשמתי לפני לצפות.

      שימוש בהפחדה ככלי זה משהו שפוליטיקאים וסוכני ביטוח משתמשים באופן תדיר.

      נותר לנו רק לקוות שדיונים כאלו יחלחלו לדיון הציבורי באופן יותר רחב (לא חייבים להסכים, אבל לפחות לאפשר אותם).

       

       

       

       

      והנה אנחנו תורמים את שלנו. :)
        10/5/09 19:02:

      צטט: shai.h 2009-05-10 12:02:11

      מאמר מאד מעניין. בטוח אראה את הסרט שעל פי הניתוח שלך עושה רושם מרתק על אף מגרעותיו. והרי יש קושי גדול בליצור סרט דוקומנטארי על נושא מופשט רחב או תופעה לעומת סרט שגיבור מובהק נושא אותו על גבו במיוחד כשמדובר בשואה שלאחריה כפי שטען אדורנו כבר אי-אפשר לכתוב שיר. מה שהכי מעניין המשך למה שכתבת הוא נושא האינסטרומנטליזציה של השואה. החמישה הקאמרית בזמנו, הצגת התיאטרון "ארבייט מעכט פריי" של דודי מעיין בתיאטרון עכו, ואף האמן רועי רוזן ב-צייר לי כבשן"בתערוכה שלו "חייה ומות כאווה בראון" יצרו שיח מאד חשוב ומעניין על השואה כפנומנה בשיח ה-חברתיתקשורתי-תרבותי בהקשרים הכי רחבים שלו. וכך ההגזמות של המורים, הצילומים, הההנצחה של בני הנוער בסלולארי נראים המשך ישיר של אותו שיח שימשיך וישתנה כל הזמן ברוח התקופה והטכנולוגיה.

       

      ואני מאמין שהוא יעבור שינוי רחב יותר בעוד דור כשהמטען יהפוך לפחות אמוציונאלי. יש עדיין רבים שלא מסוגלים לעסוק בשואה באופן אובייקטיבי משום שהיא נצרבה בבשרם ואפשר, כמובן, להבין אותם במאה אחוז. הבעיה הגדולה היא עם אלה שהיא לא נצרבה על בשרם וממשיכים להשתמש בשיח קורבני, ולעיתים אפילו מנצלים באופן ציני את אלה שכן. למשל, מדינת ישראל עושה בהם שימוש לצורכי הסברה של מדיניות לא לגיטימית ובו זמנית מזניחה אותם בכל מה שקשור לזכויותיהם הסוציאליות.

        10/5/09 14:45:

      תודה על השיתוף ועל הביקורת, רשמתי לפני לצפות.

      שימוש בהפחדה ככלי זה משהו שפוליטיקאים וסוכני ביטוח משתמשים באופן תדיר.

      נותר לנו רק לקוות שדיונים כאלו יחלחלו לדיון הציבורי באופן יותר רחב (לא חייבים להסכים, אבל לפחות לאפשר אותם).

       

       

        10/5/09 12:02:

      מאמר מאד מעניין. בטוח אראה את הסרט שעל פי הניתוח שלך עושה רושם מרתק על אף מגרעותיו. והרי יש קושי גדול בליצור סרט דוקומנטארי על נושא מופשט רחב או תופעה לעומת סרט שגיבור מובהק נושא אותו על גבו במיוחד כשמדובר בשואה שלאחריה כפי שטען אדורנו כבר אי-אפשר לכתוב שיר. מה שהכי מעניין המשך למה שכתבת הוא נושא האינסטרומנטליזציה של השואה. החמישה הקאמרית בזמנו, הצגת התיאטרון "ארבייט מעכט פריי" של דודי מעיין בתיאטרון עכו, ואף האמן רועי רוזן ב-צייר לי כבשן"בתערוכה שלו "חייה ומות כאווה בראון" יצרו שיח מאד חשוב ומעניין על השואה כפנומנה בשיח ה-חברתיתקשורתי-תרבותי בהקשרים הכי רחבים שלו. וכך ההגזמות של המורים, הצילומים, הההנצחה של בני הנוער בסלולארי נראים המשך ישיר של אותו שיח שימשיך וישתנה כל הזמן ברוח התקופה והטכנולוגיה.

        9/5/09 20:53:

      aschorr נכבד, משום שאתה בדיוק מייצג את התופעה שאני יוצא כנגדה, וגם מסלף את מה שהסרט מנסה להגיד וגם את מה שאני אמרתי (אף אחד לא אמר , לא בסרט ולא בפוסט שלי, שלא צריך ללמוד את השואה ולזכור אותה, זאת ההמצאה שלך), ומכיוון שאתה בחוצפתך מוציא דיבה ומכנה את נועם חומסקי ואת פינקלשטיין אנטישמיים, אין לי מה להגיב חוץ מלאחל לך לילה טוב.
        9/5/09 18:22:

      אני לא מבין אותך ברמה הכי בסיסית. לפני זמן לא רב נרצחו באופן שיטתי שליש מהעם שלך, וזאת לפי  אידאולוגיה ואמונה ושיתוף פעולה של מרבית עמי ארופה. אני באופן אישי מאד מפוחד, לפי דעתי אפילו מתבונן מהצד היה תוהה אם רצח דומה לא יחזור שוב, הרי אם הרצח קרה פעם אחת למה שלא יחזור פעם שניה ? כולם יודעים שאיש לא לומד מההיסטוריה והזרמים בתוכה שהתגלו פעם אחת רב הסיכוים שיתגלו שנית.   כאשר אתה מבקר בגרמניה לצורך השתתפות באירוע תרבותי זה או אחר או קבלת פרס זה או אחר,  האם אינך מתעורר לפעמים בלילה שטוף זיעה ופחד שמא טעית במספר שנים והגסטאו בדרך אליך?  לאחר שלקחו את הסבא וסבתא למחנה ? 

      מכיוון שהשיכחה והטפשות וגבהות הלב (לי זה לא יקרה) גורמות לנו להפנות גב ולהדחיק את הרצח של שליש מעמנו של המשפחות שלנו האישיות, אינני חושב שימי שואה טקסי שואה וכל מה שיגרום לנו להפנים שלנו זה  כן יכול לקרות כיוון שזה קרה רק אתמול לסבא ולסבתה, הם ממש נחוצים. זה שהרבה מהם נעשים בצורה וולגרית ולא כפי שהיינו רוצים , זה טבעו של האדם  להטיב לקלקל ולא לתקן.  היה טוב לו יוצרים היו מעלים דרכים אלטרנטיביות לשמור על זכר השואה במקום ללעוג להם או להטיל ספק בצורך של זכרון זה. אין ספק שהרבה יוצרים שרואים בארופה את מרכז היקום (ואינני כולל אותך או את במאי הסרט הנדון)  היו שמחים  לו מספר טרחנים לא תרבותייםהיו מפסיקים כבר את העיסוק ה"אובססיבי " בשואה. וכן , יש לא מעט אנטישמים יהודים וחומסקי ופינקלשטין נמנים עימם , לצערנו.

       והערה אחרונה- השתלחות ב"טוקבקיסטים" איננה נעימה לקריאה,   בדומה לטוקבקיסטים משתלחים, ואיננה מוסיפה לך או למגיבים כאן קרדיט.

        9/5/09 12:33:

      אם זה מסקרן אותך

      שמתי בבלוג לקט חלומות שהיו לי על ביבי נתניהו 

      ונדמה לי שהם קולטים משהו יסודי באישיות שלו, ובמה שמניע אותו

       

      הערת הבהרה: אינני נמנה על מצביעיו .. :)

        9/5/09 12:16:

      צטט: חולם סדרתי 2009-05-09 11:38:57


      niculasux , 

       

      אני מסכים אתך שיש פרנואידים בשפע בארץ

      שכל ביקורת נתפסת בעיניהם כהתקפה על היהדות והציונות

      הם בוודאי לא חברים שלי, ולא של שום אדם עם מינימום של יושר אינטלקטואלי...

       

      אני רק אופטימי יותר ממך בהערכת היקף התופעה ועומקה 

      ואף על פי כן, אני מחזק את ידיך במאבקך נגדם ...

      צור  

       

      תמיד טוב להיות אופטימיים, אבל אם תצפה בסרט, תראה שלמרות שהוא מנסה להיות ניטראלי ומביא את שני צדדי הויכוח באופן שווה למדי, הוא עדיין מראה שהשימוש באנטישמיות בהסברה ובמערכת החינוך מאוד שולט בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית.

       

      אנשי הלוביס היהודיים ואלה שמחפשים את האנטישמיות בזכוכית מגדלת כדי להצדיק את מדיניותה של ישראל הם החברים הטובים ביותר של הימין הישראלי ושל ביבי נתניהו, ובל נשכח שמי שנבחר כאן לראשות ממשלה הוא נתניהו.... וגם תופעת ליברמן היא בהחלט לא שולית, ככה שיש מקום לדאגה. בסרט ממש רואים איך מוחדרת הפרנויה הזו לנוער הישראלי, שאחר כך מתגייס לצבא, מה שעוד יותר מחזק אצלו את התחושה שאנחנו נרדפים בכל מקום. מדברים על זה בעיתונות שתי וערב.

       

      מה שבהחלט חיובי זה שהקולנוע הדוקומנטרי הישראלי מעיז לשאול את השאלות הביקורתיות הללו וזוכה ולתהודה בעולם. המיתוסים הציוניים השונים עומדים במבחן מאוד נוקשה בקולנוע הישראלי ולראייה סרטיו של אבי מוגרבי וגם "ואלס עם באשיר" של פולמן שללא ספק זכה לתהודה גדולה בשנה החולפת.

        9/5/09 11:38:

      niculasux , 

       

      אני מסכים אתך שיש פרנואידים בשפע בארץ

      שכל ביקורת נתפסת בעיניהם כהתקפה על היהדות והציונות

      הם בוודאי לא חברים שלי, ולא של שום אדם עם מינימום של יושר אינטלקטואלי...

       

      אני רק אופטימי יותר ממך בהערכת היקף התופעה ועומקה 

      ואף על פי כן, אני מחזק את ידיך במאבקך נגדם ...

      צור  

        9/5/09 11:02:

      צטט: נטע אלכסנדר 2009-05-09 10:29:06

      הי,

       

      ביקורת ממש מעניינת, שגרמה לי לתהות על היעלמותם של סרטים פוליטיים מהתוכנייה של דוקאביב השנה. אם אני לא טועה, בשנים קודמות היתה נוכחות הרבה יותר משמעותית לסרטים שעסקו בכיבוש, בגדר, בצה"ל וכל אותם נושאים נפיצים פוליטית, שפינו את מקומם השנה לדיוקנאות אישיים שמתמקדים ביחסים בתוך המשפחה (למשל, הסרטים של אורנה בן דור וזהר וגנר, ולמעשה כל הסרטים בתחרות הישראלית למעט השמצה). בהקשר הזה נראה לי מעניין להעלות שתי שאלות:

       

      - האם היעלמותם של הסרטים הפוליטיים מעידה על נורמליות (יוצרים ישראליים, כמו הקולגות בעולם, מפנים את המצלמה אל עצמם ואל סביבתם הקרובה ומוכיחים שקולנוע תיעודי ישראלי הוא לא רק שטחים ונפגעי הלם), או בדיוק להפך - על אדישות וסוג של עצלנות (למה לנסוע למחסום כשאפשר לשים מצלמה בסלון), וגרוע מכך - על חלחול של ז'אנר הריאליטי לתוך העשייה הדוקומנטרית?

       

      - למה אנשי "דוקאביב" בחרו דווקא בהשמצה לסרט הפתיחה? לא ראיתי את הסרט, אבל מהתיאור שלך עולה שלא מדובר ביצירת מופת קולנועית אלא במעין כתבה חדשותית מורחבת ומעניינת. לפי דעתי, אולי זה הניסיון שלהם לנסות להדגיש את הפוליטי על פני האישי.

       

      נטע 

       

      תשמעי, קודם כל יכול להיות שזו פשוט...מקריות ושלא היו מספיק סרטים פוליטיים מספיק טובים כדי להתחרות בסרטים היותר אישיים. מה שבטוח זה שזאת מגמה לא רעה בכלל והריאליטי הטלווזיוני הוא לא באמת זה שמשפיע עליה, אלא דווקא הצלחה של קולנוע אישי בעולם. עשר השנים האחרונות בהן מצלמת הוידיאו הפכה להיות דבר נגיש מאוד מאפשרות לאנשים לתעד את עצמם ביתר קלות, בלי כל הבלאגן של השכרות ציוד מטורפות, אולפני עריכה (לרבים יש מחשב שעובד מצויין בבית)  והוצאות כספיות גדולות אחרות. ואז פתאום ראו שזה עובד - ואני רק רוצה להזכיר כאן את Tarnation של ג'ונתן קאהוט - וגילו את היופי שבחשיפה האישית, שהיא גם יכולה להיות מרתקת וגם לא עולה הרבה כסף!!!

       

      יכול מאוד להיות שהבחירה ב"השמצה" הייתה סוג של החלטה פוליטית, להמשיך לנפנף עם הפוליטיקה של הזהות הישראלית. מצד שני זה באמת נושא חשוב. לי אישית אין בעיה עם עיסוקים פוליטיים בקולנוע התיעודי הישראלי מהסיבה המאוד פשוטה שהפוליטיקה מחלחלת כאן לכל פינה טובה. אי אפשר להימלט מהעובדה שאנחנו חברה יחסית קטנה (7 מיליון?) שנמצאת כל הזמן במצב מלחמה ושקורים כאן דברים נוראיים. הקולנוע הישראלי מוכרח לשקף את זה, אין מה לעשות. אני אישית חיכיתי לסרט כמו "השמצה" (מבחינת התכנים שלו) כבר הרבה מאוד זמן. ואגב, הנימה בו גם מאוד אישית - שמיר מנכיח את עצמו בסרט כל הזמן, הוא אפילו הולך לבקר את סבתא שלו. הרי גם הקולנוע הפוליטי הפך להיות "אישי". הדוקו-אקטיביזם של מייקל מור הוא לחלוטין אישי והיוצר מנכיח את עצמו בתוך סרטיו ללא הרף. אנחנו חיים בעידן נרקסיסטי שבו הכל זה פונקציה של האני. הקולנוע משקף את זה ואני חושב שזה ממש בסדר גמור.

       

      חוץ מזה שרוב הסרטים הם לא אישיים, אבל הם כן מתייחסים לסיפור מרגש של מישהו מיוחד או קבוצה מיוחדת. אבל זה תמיד היה בקולנוע הדוקומנטרי - פרופיל של בן אדם עם סיפור חיים מעניין. מהבחינה הזו התוכנייה די מאוזנת, כי אם תשימי לב "גוגל בייבי" הוא פוליטי במידה מסויימת (או סוציולוגי יותר) וככה גם "שיחת חוץ" שמדבר על מהגרי עבודה. הסרטים הממש אישיים, שבמרכזם הבמאי של הסרט הם רק "אמא תגידי", "סימני מתיחה" ו"החברה הכי גרועה בעולם".

        9/5/09 10:43:

      צטט: yaeli_space 2009-05-08 19:12:01


      כתבת ביקורת מאוד מענינת*

       

      לאחר הצפייה בסרט כיצד אתה מבין את משמעותו של שם הסרט?

       

       

       

       

      האירגון אליו מתלווה שמיר נקרא "הליגה נגד השמצה"  Anti-defamation League  שפועל לחשיפת פעילות אנטי-יהודית ואירועים אנטישמיים. הוא משחק על המילה הזאת.
        9/5/09 10:29:

      הי,

       

      ביקורת ממש מעניינת, שגרמה לי לתהות על היעלמותם של סרטים פוליטיים מהתוכנייה של דוקאביב השנה. אם אני לא טועה, בשנים קודמות היתה נוכחות הרבה יותר משמעותית לסרטים שעסקו בכיבוש, בגדר, בצה"ל וכל אותם נושאים נפיצים פוליטית, שפינו את מקומם השנה לדיוקנאות אישיים שמתמקדים ביחסים בתוך המשפחה (למשל, הסרטים של אורנה בן דור וזהר וגנר, ולמעשה כל הסרטים בתחרות הישראלית למעט השמצה). בהקשר הזה נראה לי מעניין להעלות שתי שאלות:

       

      - האם היעלמותם של הסרטים הפוליטיים מעידה על נורמליות (יוצרים ישראליים, כמו הקולגות בעולם, מפנים את המצלמה אל עצמם ואל סביבתם הקרובה ומוכיחים שקולנוע תיעודי ישראלי הוא לא רק שטחים ונפגעי הלם), או בדיוק להפך - על אדישות וסוג של עצלנות (למה לנסוע למחסום כשאפשר לשים מצלמה בסלון), וגרוע מכך - על חלחול של ז'אנר הריאליטי לתוך העשייה הדוקומנטרית?

       

      - למה אנשי "דוקאביב" בחרו דווקא בהשמצה לסרט הפתיחה? לא ראיתי את הסרט, אבל מהתיאור שלך עולה שלא מדובר ביצירת מופת קולנועית אלא במעין כתבה חדשותית מורחבת ומעניינת. לפי דעתי, אולי זה הניסיון שלהם לנסות להדגיש את הפוליטי על פני האישי.

       

      נטע 

        8/5/09 19:12:


      כתבת ביקורת מאוד מענינת*

       

      לאחר הצפייה בסרט כיצד אתה מבין את משמעותו של שם הסרט?

       

       

        8/5/09 16:47:


      אגב, הנה ציטוט של טוקבקיסט אופייני, אותו לקחתי מהראיון עם יואב שמיר שפורסם בעכבר און-ליין:

       

       

      מזה מספר שנים התפתח ענף משגשג בתעשייה הדוקומנטרית המקומית. לא מעט יוצרים עושים עליו כסף טוב ברחבי העולם.הענף עובד מול שוק שגדל ומתפתח בהתמדה. שאפשר להגדירו כך : 'שונאי עמי וארצי הם לקוחותי'. כתוצאה מתקבלות הזמנות לפסטיבלים,מימון לפרוייקטים נוספים ופתיחת דלתות בקרב ''ידידי ישראל והיהודים'' . יואב שמיר שייך לחברי הענף הזה שבאיצטלה של חוקר, בודק, קורא תיגר וכו' עושים חייל בשק הזה. הצלחנו ב61 שנים לגדל דור של אנטישמיים מקומיים חסרי חוליות. מקווה שזו תופעה או גל חולף שישנה את הפוזה ביום שמאירן ישוגר הטיל הבליסטי הראשון לכיוון שלנו....

       

       

      זאת בדיוק הגישה הפרנואידית המופרכת והמסוכנת שלגביה שואל יואב שמיר שאלות בסרטו. וכמובן שמי שלא שותף לפרנויה שלו מוכתר מייד, בלי להסס, כאנטישמי. הנה אני מצטט שוב, למי שלא שם לב: יואב שמיר שייך לחברי הענף הזה שבאיצטלה של חוקר, בודק, קורא תיגר וכו' עושים חייל בשק הזה. הצלחנו ב61 שנים לגדל דור של אנטישמיים מקומיים חסרי חוליות.

       

      אתה מבין - יואב שמיר, ישראלי ממוצע שכל סרטו מנסה להלך בעדינות סביב הנושא ומביא גם את השקפתם של אנשי הליגה נגד השמצה, שסבתו אותה הוא אוהב (לפחות לפי הסרט) היא ציונית גאה, מוכתר כאן ע"י האפס הזה כאנטישמי, לא פחות. ואני גם לא בטוח שהאיש הזה צפה בסרט. ואגב, שים לב שעל פי הניסוח שלו והעברית השגורה בפיו, מדובר בטוקבקיסט לא חסר השכלה. הוא לא איזה טמבל. במו ידיו הטוקבקיסט הזה מוכיח את הסברה שהישראלים נהנים מהמצב הגטואי הזה. כיצד הם הופכים כל מי שמנסה לערער על התפיסה הגטואית הזאת לעוכר ישראל. אותי זה מגעיל.

        8/5/09 16:34:

      צטט: חולם סדרתי 2009-05-08 16:14:55

      נשמע סרט מעניין

      והשאלות שאתה מעלה מעסיקות גם אותי

      כי מצד אחד, רבים מאיתנו מרגישים בהפרזה בנושא עד כדי חוסר כבוד עצמי ...

      ומצד שני, איך אפשר שלא להיות פנרנואידים לאור ההסטוריה .. 

       

      הרשה לי להציע - ולו גם לשם הדיון - שתי השערות בכיוון אופטימי

       

      1. אם ההסברה הנשענת על אנטישמיות תתגלה כבלתי יעילה, ישראלים ויהודים יחדלו לעשות בה שימוש (ואם היא יעילה, אז שימשיכו)

       

      2. מידת ההסתגרות הגטואית בחברה הישראלית היא נורמלית - ולא מוגזמת - בהתחשב במלחמת הקיום המתמשכת. 

       

      צור  

       

       

      אז א. יש סברה שמוצגת בסרט שההסברה הזו איננה יעילה ורק עושה נזק הן לישראל והן לארצות הברית (ולמרות זאת עדיין משתמשים בה...)

       

      ב. ההסתגרות מוגזמת בעיקר משום שמלחמת הקיום המתמשכת קשורה במשהו שישראל עושה (או למעשה לא עושה) זה נראה לך לא הגיוני, וגם לי, שמדינה תשים לעצמה רגל ובכוח נשאיר את המצב ככזה של "מלחמת קיום". אתה פשוט שוכח שיש אינטרסנטים שמעוניינים בהמשך "מלחמת הקיום" הזאת, כי אם היא תיפסק, אזי כל האידיאולוגיה שלהם תתמוטט.... ואז הם יצטרכו להודות בטעות, מה שלא מתאפשר מפאת האגו והביטחון העצמי. מעבר לכך, בסרט נטען שחלק גדול מביסוס הזהות הישראלית נשען על גטואיזציה, פרנויה ואמונה בקיומה האימננטי של האנטישמיות. כאילו בלעדיהם אין לישראל זכות קיום ובשביל שתהיה לה זכות קיום חייבים הדברים האלה - האויבים האלה - להיות קיימים. צר לי לאכזב אותך, אבל יש רבים ביננו שזקוקים להמציא אויבים או להאמין מאוד בקיומם כדי להמשיך לקבל את זהותם הלאומית. מפחיד? אכן, כן. פסיכוטי, אפילו, הייתי אומר.

       

      עכשיו זה לא שלמדינת ישראל אין אויבים, ברור שהיו ועדיין יש לה. אבל היו הזדמנויות פז להפוך את האויבים לידידים וההזדמנויות הללו טורפדו, בדיוק מהסיבה שהזכרתי למעלה. אתה יכול תמיד להאשים את הצד השני שהוא זה שטירפד כל ניסיון להתקרבות, אבל אז אתה תהייה בת יענה שטומנת ראשה בחול. ארבעים שנות כיבוש לא לגיטימי ואי קבלה של זהות לאומית של עם אחר שאותו אתה מנצל במשך שנים - זה לא נקרא לעשות מאמצים. ואז כשהעם הזה מתקומם ואז כשהעם הזה נסוג למעשי טרור מזוויעים - איזה כיף!! אפשר להגיד שישראל עדיין מאויימת, שיש לנו אוייבים שאורבים מכל פינה ושכל העולם אנטישמי!! הידד!

       

      הו הציניות, הציניות....

       

      זהו, מקווה שעניתי לך. זה דיון שמצריך הרבה יותר מכמה שורות, אבל אני ממליץ לך לצפות בסרט. ותודה.

        8/5/09 16:14:

      נשמע סרט מעניין

      והשאלות שאתה מעלה מעסיקות גם אותי

      כי מצד אחד, רבים מאיתנו מרגישים בהפרזה בנושא עד כדי חוסר כבוד עצמי ...

      ומצד שני, איך אפשר שלא להיות פנרנואידים לאור ההסטוריה .. 

       

      הרשה לי להציע - ולו גם לשם הדיון - שתי השערות בכיוון אופטימי

       

      1. אם ההסברה הנשענת על אנטישמיות תתגלה כבלתי יעילה, ישראלים ויהודים יחדלו לעשות בה שימוש (ואם היא יעילה, אז שימשיכו)

       

      2. מידת ההסתגרות הגטואית בחברה הישראלית היא נורמלית - ולא מוגזמת - בהתחשב במלחמת הקיום המתמשכת. 

       

      צור  

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין