עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    היטלר על הכוונת - 2

    6 תגובות   יום שבת, 2/5/09, 09:17

    כפי שהובטח - המשך לפוסט מלפני שבוע על הסרט Max של מנו מנייאס (ראו פוסט קודם). הפוסטים הללו הם תוצר של מחקר שעשיתי לפני כמה שנים על דמותו של היטלר בקולנוע בהקשרים פסיכואנליטיים.

     

    ב-1999 ביים הבמאי הרוסי אלכסנדר סוקורוב (תיבה רוסית) את סרטו Moloch. סוקורוב בוחר לעסוק בדמותו של היטלר באמצעות סיטואציה פיקטיבית לחלוטין המתרחשת ב"קן הנשרים" ב-1942, ועושה זאת במעטפת בוטה של מחזה אבסורד. הסרט מתאר יומיים של מפגש במעונו הפרטי של היטלר, שם מצטרף הפיהרר, בלוויית מרטין בורמן, יוזף ומגדה גבלס, לאווה בראון שמחכה לו. המצלמה מלווה את הנוכחים בחדר השינה, בחדר האוכל, בטרקלינים ובסיור רגלי בהרים הסובבים, ומתארת דמויות גרוטסקיות, מטורפות לחלוטין, קומיות בהווייתן. כמו בסרטו של זיברברג, גם סוקורוב לא מתעניין בתיעוד היסטורי ריאליסטי מדויק, אלא בחשיפת העולם הפנימי של הדמויות ההיסטוריות. הוא עושה זאת תוך הסתמכות על מקורות פסיכו-היסטוריים וחושף את דמותו של היטלר על הנרקיסיזם שלה, על פחד המוות האימננטי שמנחה אותה, על יחסה המעוות לנשים, על הפרנויה והאינפנטיליזם שלה וגם על ההזיון הרומנטיגזעני עליה ביססה את משטרה.

      חוקרים פסיכו-היסטוריים רבים מתעכבים על יחסו האמביוולנטי והחולני של היטלר לנשים בחייו. תפיסותיו המעוותות הנובעות מיחסים סימביוטיים חולניים עם אמו, לא רק השפיעו על חייו האינטימיים, אלא גם על האידיאולוגיה נאצית ועל המבנה החברתי של הרייך השלישי. סוקורוב טורח רבות לחשוף את היחס הזה במהלך הסרט (זהו אולי אחד המהלכים הבולטים בסרט משום נוכחותה האינטנסיבית של אווה בראון), ואף פותח בסצנה מכוננת בעלת ערך סימבולי חשוב. בסצנה זו יוצאת אווה להתעמל בעירום על המרפסת הגדולה של "קן הנשרים", הצופה מעל פסגותיו הערפיליות של האוברזלצברג, כשממול צופה עליה אחד משומרי המצודה באמצעות משקפת. המצודה יכולה להתפרש כמסמלת את הרייך, אווה מסמלת את דמות האישה הארית האידיאלית אך גם את ההמונים המנושים (היטלר פעמים רבות התייחס להמונים כאל קורפוס נשי שיש לפתותו ולהלהיטו באמצעות הרטוריקה, ואל הנאום כאקט של משגל), והחייל את הגבר השולט בה באמצעות המבט אך לא מסוגל לגעת בה, רק להעריצה מרחוק.  א-מיניותה של האישה מקבלת תוקף סימבולי נוסף כשאווה לוקחת לידה תליון מעוטר בצלב קרס שנפתח לגלות תמונה של קדושה נוצרית בתוכו. לאחר מכן מדגיש סוקורוב את תמונת אמו של היטלר, קלרה, תלויה בחדר השינה, כאילו משקיפה על הנעשה בעולמו של בנה. בסצנות הפרטיות של היטלר עם אווה מאופיין הדיקטאטור בתכונות אינפנטיליות – הוא מצטייר כילד קטן הזקוק לתשומת לבה המפנק של זוגתו ועושה מניפולציות רגשיות המדגישות את הפרנואידיות שלו, את ההיפוכונדריות הקיצונית שלו (הפחד הקמאי מפני סרטן), על מנת לזכות באמפטיה שלה. אווה מתפקדת כדמות אימהית, אף פעם לא כמושא לתשוקה מינית.  

       

    דימוי מעניין נוסף שבו משתמש סוקורוב מופיע בסצנת הקרנת התמונות מחזית המלחמה בפני היטלר. המסך הקולנועי מתפקד כהקרנה של פנטזיית ההרס המיליטאריסטית של היטלר, הצופה בה בשקיקה. לאחר מכן מוקרן קונצרט של מוזיקה וואגנריאנית, מולה קם היטלר מכיסאו ומתחיל לנצח בתשוקה. בשלב מסוים ממקם סוקורוב את מצלמתו מול דמויותיהן של אווה ושל מגדה גבלס הצופות בצלליתו של היטלר המנצח. הפיהרר מתואר בדימוי הזה כמנצח על הפנטזייה האודיו-ויזואלית שלו המורכבת ממוזיקה רומנטית של וואגנר, זו שמחייה את המיתוס הגרמני העתיק, המוקרנת על מסך הקולנוע – המדיום האולטימטיבי של חברת ההמונית המודרנית. סוקורוב יוצר סוג של משוואה שבה הרייך השלישי הוא ניסיון הזוי להחיות מיתוס עתיק של קהילת לוחמים ארית (טהורה גזעית, כמובן) באמצעים מודרניים (תקשורת ההמונים – אחד האמצעים הבולטים בפרופגנדה הנאצית) – הכל במסגרת התסביך האדיפאלי, שכן על הסצנריו הזה משקיפות, איך לא, שתי דמויות הנשים, האמהות (מגדה גבלס הייתה הסמל בה"א הידיעה לאם הארית האולטימטיבית עם שבעת ילדיה). היטלר מתואר כילד המשתכשך בתוך פנטזייה, אותה מייצג המדיום הקולנועי, כש"אמו" סופקת ידיה בהנאה.

      

    גם האופי הסאדו-מזוכיסטי של יחסו של היטלר לנשים (ובהשאלה לנתיניו הגרמנים) מקבל ביטוי בסצנה אבסורדית במיוחד בה, לאחר מבט מעמיק בעיניה של אמו התלויה בחדר השינה, מתחיל היטלר לריב עם זוגתו תוך שהוא נואם את אחד מנאומיו חוצבי הלהבות. סוקורוב, במחווה צ'אפלינאית, מבצע פרודיזצייה של הרגלי הנאום של הפיהרר, בעקבותיו בועטת בו אווה באחוריו ובורחת מהחדר. בין השניים מתפתח משחק תופסת ילדותי, במהלכו מזמזמת אווה את שיר העבדים מתוך "נאבוקו" של ורדי (רמז ברור למעמדה במערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית). המשחק מסתיים כשאווה יושבת ומביעה את אהבתה הנצחית אליו, והוא עומד מעליה בתנוחה מאיימת, תוך הסתרת מבושיו בכפות ידיו (אחת התנוחות המוכרות מצילומיו של היטלר לאורך השנים). לבסוף הוא מכניע אותה לרצפה ועולה עליה תוך כדי מאבק. בנקודה זו חותך סוקורוב לצילום של טייס בתוך מטוס קרב (סמל פאלי), מתוך הסרט בו צפה היטלר מוקדם יותר. האקט המיני מתואר פה כמשחק ילדותי, סאדו-מזוכיסטי, שבו המיליטאריזם וחרחור המלחמה משמשים תחליף לאקט החדירה. הסצנה משמשת את הבמאי לתאר כיצד חרדת הסירוס והדיספונקציונליות המינית של היטלר הובילה אותו לייצר אידיאולוגיה המחפה על כך, כזו שמדגישה את הוריליות הגברית, את הצורך לשלוט – לא רק בהמונים במסגרת טוטאליטארית, אלא בעולם כולו באמצעות המלחמה, הכיבוש וההרס.  בו זמנית מתאר סוקורוב גם טיפוס כנוע ומסכן שמפתה את זוגתו "לחנך" אותו, לשלוט בו. הצורך הכפול הזה בשליטה ובלהיות נשלט, בלהטיל מרות על אחרים אבל בו זמנית להתמזג בתוך משהו גדול יותר, הינו סימפטום קלאסי של התסביך האדיפאלי שבו הילד רוצה לספח אליו את אמו אך בו זמנית להיענש על כך על ידי האב, להיות נאהב ע"י אביו אך בו זמנית למגרו. בנוסף נראה שהיטלר שיעתק במשך ימי חייו את מערכת היחסים בין הוריו, גם היא נוהלה בין גבר מבוגר, שתלטן ואלים, לאישה צעירה ממנו בהרבה, כנועה וחסרת עמוד שדרה. אלא שבניגוד לאביו, אלויס, חש היטלר רגשות אשם עמוקות על הצורך לשלוט באישה שסימנה עבורו סימביוזה מוחלטת. על כך הוא דרש להיענש ע"י הנשים אתם קיים מערכות יחסים אלו. מספר עדויות מוסרות אינפורמציה הנוגעת לדרכים בהן כפה היטלר על נשותיו להשפיל אותו במשחקים מיניים פרוורטיים, שלא לדבר על רגשות האשם שרדפו אותו לאחר התאבדותה של אחייניתו, גלי ראובל, כתוצאה מיחסו הכפייתי אליה.

     

    את הנקודה הזו מדגיש הפסיכואנליטיקאי אריך פרום במאמרו “Hitler’s Personality: The Basis of His Appeal”  , לאחר עיון מעמיק ברטוריקה של היטלר, שבו הוא משווה בין הצרכים הסאדו-מזוכיסטיים של המנהיג לאלו של העם הגרמני בשנות ה-30. פרום מדבר על הצורך להתמזג בהמון, לוותר על האינדיווידואליות, כצורך לקחת חלק בעוצמה הטמונה בו, ביכולת השליטה של ההמון. על כן הוחדר רעיון ההקרבה האישית באידיאולוגיה הנאצית, הרעיון שההמון צריך למסור את נפשו למען המטרה הנעלה. היטלר הכיר את הצורך הזה של ההמון משום שחווה את התחושה הזו בעצמו. גם כמנהיג (האדון השולט) ראה את עצמו כחלק ממשהו גדול ממנו, כפוף למרותו. פרום כותב:

     

      

                This whole preaching of self-sacrifice has an obvious purpose: the masses

                have to resign themselves and submit if the wish for power on the side of the

                Leader…is to be realized. But this masochistic longing is also to be found

                in Hitler himself. For him the superior power to which he submits is God, Fate,

                Necessity, History, Nature…all these things have the same meaning to him,

                that of symbols of an overwhelmingly strong power.

                     

                                                                                                          

    אלמנט נוסף אליו מתייחס סוקורוב הוא יחסו של היטלר אל המוות, יחס שהשפיע עמוקות על כמה ערכים בסיסיים באידיאולוגיה הנאצית. היטלר הביע יחס היסטרי לחלוטין בכל מה שקשור לעובדת היותו בן תמותה. הוא פיתח פרנויה אקוטית בכל הקשור בחולי (בעיקר הטרידה אותו האפשרות להידבק בסיפיליס), דיבר ארוכות על זיהום הדם, עבר לתזונה צמחונית, צרך כמות אובססיבית של תרופות והקפיד על ניקיון כפייתי. הפרנויה הגזענית שלו קיבלה ביטוי בתיאורים ביולוגיים של זיהום הדם הארי ע"י כל מי שהחשיב כאויב, בראש ובראשונה ע"י היהודים, אותם תאר תמיד בנאומיו ובמניפסט שלו "מיין קאמפף", כ"רמשים" או "חיידקים" בגוף האומה הגרמנית.

      בו זמנית, דרש הפיהרר מנתיניו נאמנות אבסולוטית עד מוות. הגרמני היה צריך להיות נכון למות למען עמו ולמען המנהיג שלו. המוות הפך לאידיאל ברייך השלישי, למשהו שיש לשאוף אליו כדי לאפשר את האלמותיות של הרייך, אותו כינה היטלר "הרייך של 1000 השנים" (מכאן הסמל המוכר של ה-SS – גולגולת ושתי עצמות). כפי שאישיותו הגבולית הכתיבה תפיסה קיצונית של שחור מול לבן, כך גם האידיאולוגיה הנאצית הכתיבה תפיסה של "ניצחון או מוות". לא היה שום מקום לפשרה. גם תוכניותיו הארכיטקטוניות המגלומניות לבירתו, ברלין, נועדו לסמן אלמותיות, כמיהה ברורה לניצחון על המוות – בניה מונומנטאלית שאמורה הייתה לשרוד לנצח. מכאן נובעת גם ההערצה לגוף השרירי, הצעיר, הבלתי מנוצח, של האבטיפוס הארי, שקיבל ביטוי בפיסול ובכל הטקסים הנאציים.   

      ב-Moloch, מביא סוקורוב שיחה פילוסופית בין היטלר לכומר שמגיע לבקרו. היטלר משתלח ללא רסן באיש, מביע את שאת נפשו מהנצרות ומתריס: "אלה שעובדים את הצלב אינם רוצים למות!!" (תרגום שלי). הנצרות מבטלת את המוות כערך עליון כשהיא שולחת את בנו של אלוהים למות ולסבול למען האנושות ובמקומה. הנצרות, הדת ששמה על נס את האהבה והחמלה, מנוגדת ל"דת" הנאצית ששמה על נס את השנאה והנקמה (היטלר אף פעם לא התבייש להשתמש במושגים הללו כשהלהיט את שומעיו). בסיומו של הסרט, כשנודע להיטלר כי גורי הכלבים שהובאו אליו מתו מהדבר (למרות שכנראה הומתו בכוונה, לאחר שבתחילת הסרט ציווה בזעם להעיף אותם ממנו), הוא נאנח ואומר: "הו, מלאך המוות! יום יבוא והדבר יותר לא יתקיים. אנחנו ננצח את המוות". אווה עונה לו במשפט הכל כך הטראגי שמסיים את הסרט: "המוות הוא מוות. הוא לא ניתן לכיבוש" (התרגום שלי). סוקורוב לא מתאר אישיות מקיאבליסטית, שטנית, כשהוא מציג את היטלר כדמות פאתטית בתיאטרון אבסורד פילוסופי. נהפוכו, הוא מצייר דמות אנושית עד מאוד, כזו שעדיין לא צלחה את הילדות על הדלוזיות האומניפוטנטיות שלה, על סירובה להכיר בעובדה שיום אחד כולנו נמות.  


     
    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      נכון. תודה.
        2/5/09 19:11:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-05-02 16:02:36

      מה שכתבת ברור לי מאליו. ומזמן.

      אנסה לחדד.

      במשפט האחרון נשמע ניואנס עדין ומרומז מאוד של נימה שיש בה משהו מן הגישה המבינה והסלחנית.

      ואם שמיעתי לקויה, או רגישה מדי, קבל את התנצלותי.

       

       

      בואי נעביר את הדיון הזה למישור אחר. נגיד אדם מורשע באונס ורצח סדרתי. בואי נגיד אפילו שאין עוררין לגבי אשמתו משום שהוא מודה בפשעיו. גם אם נחקור ונגלה שבין הגילאים 3-11 הבחור הזה נאנס ע"י אביו באופן שגרתי, הוענש בעונשים סדיסטיים נוראיים וכו' - עדיין לא נחשוב שהוא פחות אשם במה שעשה לכל האנשים אותם אנס ורצח, נכון? אז כן, נוכל להבין מדוע הוא הפך להיות כזו מפלצת אבל גם נדע שיש לכך סיבות. אגב, הפסיכאטר שלו במתקן הפסיכיאטרי בו הוא ייכלא ייאלץ, כחלק מדרישות המקצוע, להתייחס למצוקותיו ולעבר הנוראי שלו, למרות שמה שיצא ממנו זה מפלצת. אז זה בכלל לא עניין של לסלוח או לא לסלוח. אפשר לנסות להבין תופעות אנושיות (גם פוליטיות) גם בלי לסלוח על מעשים נפשעים.

       

      אני חושב שהגישה הזו של להתייחס להיטלר כאל מפלצת שלא ניתן להבין, כאילו היה איזה ערפד מארץ האגדות והסיוטים, היא גישה מוטעית, משתי סיבות. א. הוא היה בן אדם, מה לעשות. בן אדם מטורף, כן. אבל עדיין בן אדם. ב. לפטור אותו כמפלצת זה לא לנסות להבין משהו שיוכל למנוע את הישנות התופעות האלה בהיסטוריה. מה שאני מנסה להגיד זה שאנשים כמו היטלר יש רבים - אינספור מופרעים, פרנואידים, סדיסטים ורוצחים מסתובבים בחברה האנושית. אלא שהרעיון הוא להשתדל שהם לא יגיעו לעמדות מפתח בניהול החברה. יש כאלה שהמירו את השנאה שלהם ממשהו אישי למשהו אידיאולוגי. אלה מסוכנים מאוד. היטלר היה כזה. הוא יכול היה להישאר צייר מתוסבך ודפוק שאף אחד לא היה שם לב אליו, אלמלא האמביציות הפוליטיות שלו ואלמלא העובדה שהאנשים לא היו מספיק נבונים לקרוא את המופרעות שלו מבעד לרעיונותיו ההזויים. מה שמפחיד הוא שלרבים יש שנאות קטנות וגדולות שהם לא פועלים על פיהן עד השנייה שמגיע אידיאולוג מבריק שיודע להשתמש בשנאה הזו של האנשים כדי להפנות אותה למעשי זוועה ולפשעים נגד האנושות. כל עוד מתייחסים להיטלר כאל מפלצת תמיד אפשר להגיד: "טוב, נו, מה הסיכוי שעוד מפלצת כזאת תגיע?" כשמבינים שהוא היה בן אדם ושהנאציזם היא תופעה אנושית - אז מתחילים לשים את האצבע על הדופק.

      מה שכתבת ברור לי מאליו. ומזמן.

      אנסה לחדד.

      במשפט האחרון נשמע ניואנס עדין ומרומז מאוד של נימה שיש בה משהו מן הגישה המבינה והסלחנית.

      ואם שמיעתי לקויה, או רגישה מדי, קבל את התנצלותי.

        2/5/09 14:30:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-05-02 13:51:29

      כיכבתי כי אין לי בעיה עם התעסקות בדמותו, אבל המשפט האחרון טורד את מנוחתי.

       

       


      אין צורך שזה יטריד את מנוחתך. זה בדיוק מה שמטריד בכל העניין - התופעה הנאצית היא תופעה אנושית, מתוך המין האנושי ולא חיצונית לו. אולי אם היה מדובר ברוע חיצוני, חייזרי, אלוהי, היה לנו הרבה יותר קל לקבל את קיומו של הרוע הזה. דווקא משום שמדובר ברוע של המין האנושי עצמו אנחנו כל כך מבועתים.
      נ"ב: תיקון - "כיכבתי כי החכמתי וכי ..."
      כיכבתי כי אין לי בעיה עם התעסקות בדמותו, אבל המשפט האחרון טורד את מנוחתי.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין