עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    רק על עצמי לספר ידעתי

    ארכיון

    מביאה הכל לידי דמעות

    5 תגובות   יום שבת, 25/4/09, 11:47

    תקופת ה"בין כסה לעשור" מתחילה אצלי בשלב מאוחר יותר. כמדי שנה, ימי התשובה הנוראיים מתחילים בערב יום השואה ומסתיימים בצאת יום הזיכרון, בדיוק כשהמשפחות השכולות חוות את המעבר הקיצוני והכול כך קשה הזה שמייחד את המדינה שלנו. בטווח הקצר והטעון הזה, הכול נצבע אפור, ואתה לא מעוניין שאף אחד ידליק את האור ויחזה בחיוורון המבעית.

     

    השנה קשה לי במיוחד. עונת המעבר החליטה להניב בשבילי פרחים נבולים, ואני כהרגלי פיתחתי גם להם אלרגיה. מעציב אותי שדווקא בתקופה הזאת, אני בוחרת לרחם על עצמי כאילו אני הבנאדם היחידי בעולם שחווה כאב. אגואיסטית שכמותי. ומה באמת קרה? אותה נוסחה שהפילה מיליוני אנשים לפניי. נהדר, עכשיו אני גם אחת ממיליונים. אמא שלי תמיד נוהגת לנחם אותי בטרגדיות של אחרים. ברור לי שיש מקרים בהרבה יותר גרועים, אבל אני מעדיפה להיכנס שוב לקונכייה החמימה והחשוכה שלי, ולמלא אותה בבריכת דמעות מלאכותית. מסיבה מזוכיסטית כלשהיא, אני אוהבת לבכות. מעין כדור ווליום טבעי שמשרה לי רגיעה זמנית.

    שלוש שנים לקח לי להרגיש. היה לי דפוס התנהגות מאוד מוכר – התלהבתי בהתחלה, וכשיצאתי מהמכונית ידעתי שאני אסנן בבוקר למחרת, סתם ככה בלי סיבה מיוחדת. חשבתי שהתחזקתי והנה אני מתנהגת בדיוק כמו מיטב הגברים - עיטור הכבוד מסנוור ומנצנץ על בד החולצה. בדיעבד הבנתי שהתנהגתי ככה כי פחדתי להרגיש, רציתי אבל העדפתי "לשמור" על עצמי, ועל הדרך לרמוס כמה תיקנים. עכשיו נשארתי בלי שמן מכונות, הרובוט התפרק ונחשף.

     

    פחות מחודש הכרתי אותו, וכן, גם אותו סיננתי בפעם הראשונה. איכשהו נסחפתי, אולי כי מלכתחילה ידעתי שזה נדון לכישלון. הוא בכלל מעולם שונה משלי - מוזיקאי מתוסבך, לא משתגע על הים, הולך לישון שאני כבר עם רגל על הקלאץ' בדרך לעבודה, לא אוהב כדורגל ומעדיף את סארטר הפילוסוף על פני דה-בובואר הפמיניסטית. הוא מצא את המפתח, לא שאל לרגע אם אני מרשה להשתמש בו, הסתכל עליי ממש מקרוב, חקר את האישונים והצליח לקרוא את המחשבות שעברו בראשי כמו סרט נע. שנאתי את היכולת שלו לעשות את זה, ואפשרתי לגורם הזר לחדור לגוף ולהשתלט על המערכת החיסונית המקרטעת שלי.

     

    שלושה שבועות בלבד לקח לי להבין שערק זה לא כזה מגעיל, לוותר על השש שעות שינה הקבועות שלי וללכת לישון איתו בלי גרביים – ואפילו לא היה לי קר. ברקע התנגנו להם שלום, לאונרד וארבעת המופלאים מליברפול. כשהוא כבר עמוק בשנת היופי ואני עדיין לא מתאוששת מהאופוריה שהשתלטה עלי, התמונות בדירת החדר שלו סיפקו לי תעסוקה. היה לי קשה להיפרד מהן בפעם האחרונה שביקרתי אצלו. דיוויד בואי נהג להסתכל עלי מכל פינה בחדר, ג'ים מוריסון פתאום לא היה נראה כל כך יפה וג'ון ויוקו נתנו לי תקווה. כולם ראו אותי בוכה ברגע הכי אינטימי שהיה לנו בכל אותה "תקופה".

    מדהים כמה שאתה יכול להיקשר לבנאדם בזמן קצר. אני בכלל מכירה אותו? מה שבטוח הוא יודע עלי המון, ואולי לא הייתי צריכה לשתף אותו בכל מה שהתרחש בשריר הארור. פתאום הוא נשמע כמוני, מהווה מראה זולה מאיקאה שהייתי מעדיפה לנפץ. אני רק רציתי לדעת מה קורה אחרי שאני יוצאת מדלת ביתו. לגיטימי,לא? נו מילא, מגדר הוא אשליה. אולי יכולתי שלא לעלות את הנושא ולצבור עוד כמה שעות במחציתו. אולי. הייתי חייבת לברוח, זה התחיל לכאוב והוא כבר יודע הכול. לחצתי וקיבלתי תשובה בלתי נסבלת, מסתבר שזה עניין של תזמון. והוא, "קובר את האהבה הישנה שלו", לא בטוח שיש לו מקום כרגע למישהי בחיים המאוד לחוצים שלו. בכל זאת אנחנו בתקופת מיתון, משבר המים ממשיך לאיים ויש ממשלה חדשה. כיף לו איתי וכל מה שהוא רוצה זה לחיות את הרגע. אבל מה קורה כשהוא מסתיים ולאן הכול מתפוגג? לא קונה את הבולשיט הזה, סליחה.

     

    אולי אני מביאה הכל לידי דמעות ויכולנו לבלות בעוד יום יפה ברחובות דרום תל אביב, אבל אני מעדיפה לטפל בעצמי בסכין מנתחים חדה, כמו תמיד, לכעוס על עצמי ששיתפתי אותו בפרטים הכי אישיים. אני אחזור להתעצבן מזוגות שנמרחים על עצמם במקומות ציבוריים, לקבל תחושת בחילה שהחברות מכנות את יקיריהן "בובי" והשורות על הדף יהיו התרפיה שלי. כעת תרשו לי ללגום קצת ממשקה האניס החריף, כי עכשיו זה פחות שורף בחזה והוא, הוא בכל מקרה יודע ש"תמיד העיקר נשאר ללא מילים".

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/12/09 19:09:
      *
        28/4/09 12:29:

      דנה מתוקה שלי. כ"כ יפה, ועצוב ונוגע ללב, ותמים...

      העולם, מתברר, קצת פחות יפה ותמים. הוא טומן מוקשים בדיוק במקום שחשבנו שאפשר לצעווד בו בבטחה. הוא נועץ  שיניים בשרירי הלב בדיוק בזמן שהתכוונו לקחת שאיפה ארוכה ולהתחיל לחייך, אבל....

       

      העולם גדול ופתוח, מזמן עשרות אפשרויות למפגשים (ארוכים יותר, ארוכים פחות), עשרות היכרויות עם אנשים (מתוסבכים יותר, מתוסבכים פחות).

      והעיקר הוא לא להשאר בלי מילים, אלא להשאר בפחד. צאי להתסכל לו בעיניים. כשמתקרבים הוא נראה הרבה פחות מפחיד... ואז המראה הזולה מאיקאה מעוותת הרבה יותר ממה שקורה במציאות הממשית

       

      צאי, סנני, בחני, תחווי, תיכווי, בסוף תמצאי את הדרך שלך, את הדרך נטולת המוקשים, את הדרך עליה תגידי - "הגעתי הביתה"...

       

      מתה עליך

      אורי

        27/4/09 11:45:
      צודקת, אני לא בסדר.. :-)  *
        25/4/09 13:23:

      לא היית צריכה להקשר אליו ... ברגע שראית שהוא ישן מלא זמן בלתי החלטי

       

       

      כמו שבא הלך!~! לפחות למדת משהו אחד על עצמך יותר -אל תפתחי לאנשים ככה...למרות שקל, הכאב לא שווה את זה

      ואת לא צריכה כלל לבכות ,יש מלא כאלה.שבאים והולכים כולם דה סיים !

      אל תצפי לנפלאות מהגברים! אין לא קיים!!!!

       

       

      ואם את רוצה שותפה לערק או סתם כדי להוציא ת'רוגז או מישהי שתלך להרוג אותו (יש לי רובה מים@)

      any time 

       

        25/4/09 12:14:


      נדמה לי שהוא הסארטר לתקופה בה לא תתנהגי כמו אז. מי כמוני ידע שאין כוח ב"להיות חזק". חוזק זה לא ערך ולא יתרון כשמתנהלים בין בני אדם. למה? ככה.

       

      בכל מקרה, אשמח לעזור לך לעבור את התקופה ולערוך את הטקסטים, כולל רווחים קריצה

       

      נשיקה

      פרופיל

      dana_me
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות