עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    היטלר על הכוונת

    19 תגובות   יום שישי , 24/4/09, 10:34


    כל ביוגרפיה קולנועית ראויה טעונה בהתייחסות אנושית לאובייקט שלה, בעיקר מתוך כוונה דרמטית לספק דמות עגולה ולא קריקטורה. משימה קשה למדי כשבאים לייצר ביוגרפיה כזו על דמות היסטורית מפוקפקת, מרתיעה או בזויה, ועוד יותר כשהאובייקט הוא אדולף היטלר. במשך שנים ארוכות כמעט ולא נגעו בהיטלר בקולנוע, למרות האימפקט העצום של האיש על ההיסטוריה. מפיקים, במאים ותסריטאים חששו לעורר פולמוס מזיק והעדיפו פשוט לא להסתבך, במיוחד כשקורבנותיו של האיש ומשנתו, אלה שלא נכחדו, היו עוד בנמצא בהמוניהם, טעונים רגשות קשים מנשוא. ריגשות האשם של הגרמנים והרצון שלהם לא להתגרות בעולם, נמנעו גם מהם לייצר סרטים שהעמידו בתפקיד ראשי דמות נאצית, שלא לדבר על הוגה הנאציזם עצמו. הנאצי בקולנוע של עד סוף שנות ה-60 היה בדרך כלל דמות משנית, אנטגוניסטית, "האיש הרע" של הסיפור. כך למשל, ברוב סרטי המלחמה ההוליוודיים תוארו הקצינים הגרמנים כסדיסטים או מגוחכים.  

      עניינים התחילו להשתנות משנות ה-60 ואילך כשבמאים, בעיקר איטלקים, הרשו לעצמם להתמקד בנאצים כדמויות ראשיות, על מנת לנסות לתת הסברים לתופעה הכי דרקונית של המודרניזם. שני סרטים בעלי משקל כבד מהתקופה היו "הארורים" של לוקינו ויסקונטי (1969) ו"שוער הלילה" של ליליאנה קוואני (1974), שניהם העמידו בחוד החנית של העלילה דמויות של נאצים, וחקרו אותם בעיקר באמצעות אלגוריות הכרוכות בפרוורסיות מיניות או הפרעות נפשיות חמורות. כזה היה מרטין בסרטו של ויסקונטי (השחקן הלמוט ברגר היפהפה והמסתורי) – בן למשפחת תעשיינים גרמנית, פדופיל בעל תסביך אדיפוס מוגשם, שעובר תהליך של נאציפיקציה בעוד משפחתו מתרסקת (וממש לא בגלל התנגדותה למשטר החדש...). כזה היה מקס, שוער הלילה בסרטה של קוואני – קצין SS שניהל מערכת יחסית ארוטית עם שבויה צעירה במחנה הריכוז בו שרת, שעשור לאחר המלחמה פוגש בה במפתיע (הוא דירק בוגארד והיא שרלוט רמפלינג הצעירה והמרתקת ביותר). שני הסרטים הללו בפרוש פרצו דרך לעיסוק רציני במהות הנאציזם, במבנים הפסיכולוגיים שלו, עם כל השערורייה שיצרו. היום, עם הכנסנו למאה ה-21, מרשים לעצמם אנשי הקולנוע להביא סיפורים גם של גרמנים ממתנגדי הנאצים (Sophie Scholl), גם של אלה שהתפכחו מאשליית הנאציזם ("אמן" של קוסטה גווראס) וגם של אלה שנסחפו כבני נוער, שנורא רצו לקחת חלק בחברה "הטהורה" שהציע להם היטלר וגילו שהמחיר כבד (Napola).  ואז עולה שאלת השאלות: מה עם אלה שלא התפכחו? מה עם אלה שהאמינו עד הסוף? האם לחקור את דמותם בקולנוע הוא חטא? ועוד יותר – מה עם האיש עצמו, יוצרו של הנאציזם, המעצב הראשי שלו וההתגלמות של ההגשמה שלו? אדולף היטלר – איך אפשר למקם אותו כדמות ראשית בסרט בלי לחטוף? 

     

     ובכן, דני לוי חטף גם חטף לפני שנתיים כשהביא למסך פרודיה שבה היטלר בדיכאון מקבל שיעורים מיהודי שנשלף ממחנה ריכוז. ההתייחסות ההומוריסטית לדמותו הצליחה להעלות את חמתם של אנשים רבים, הן בקרב האזרחים הגרמנים והן בקרב הקהילה היהודית הבינלאומית. למזלו של צ'ארלי צ'פלין, כשהוא ביים משהו דומה ב-1940 – סתם סרט זניח למדי בשם "הדיקטטור הגדול" – אף אחד לא בא בתלונות משום שהשואה הייתה בהתהוותה, העולם היה במלחמה, אף אחד לא באמת ידע מה קורה חוץ מהעובדה שבגרמניה יושב פיהרר מטורף שמשחק בעולם כאילו היה הכדור המתנפח הפרטי שלו. אבל לוי הוא לא היחיד שזכה לביקורות נזעמות על כך שהעז. גם אוליבר הירשביגל ששיחזר את החודש האחרון של היטלר בבונקר בסרטו המופתי למדי, "הנפילה", קיבל ביקורת קשה על הניסיון להציב תמונה כמה שיותר ריאליסטית של האירועים, מה שכולל גם את היטלר בסיטואציות מרככות (למשל התנהגותו המנומסת מול מזכירותיו הנאמנות, שעל פי זיכרונותיה של האחת מהן, טראודל יונגה, נעשה הסרט). מעניין לציין שלמרות שהירשביגל היה צריך להדוף ביקורת, זו לא הייתה הפעם הראשונה שסיפור הבונקר, או הביוגרפיה ההיטלראית באופן כללי, עולה בקולנוע ובטלוויזיה. הבמאי הגרמני שהיה חלק מחוד החנית של האקספרסיוניזם הגרמני, ג. וו. פאבסט, יצר ב-1955 סרט שכמעט אף אחד לא שמע עליו בשם Der letzte Akt על עשרת הימים האחרונים של היטלר בבונקר. ב-1962 הופק סרט אמריקאי שולי בשם Hitler ע"י אחד סטיוארט הייזלר, סרט שהתמקד בשנים של העלייה לשלטון (1933-1934( ושעל פי עדויות סיפק תמונה מעט קריקטורית של דמותו של היטלר. ב-1981 שידרה CBS קו-פרודוקציה טלוויזיונית אמריקאית-צרפתית שבה אנתוני הופקינס, הוא ולא אחר, גילם את דמותו של היטלר בחודש האחרון בבונקר עד התאבדותו. יש לציין שהוא עושה זאת במיומנות אופיינית לקריירה שלו. גם הוא גם ברונו גאנץ שמככב ב"נפילה" מביאים דמות של אדם מופרע על סף התפרקות טוטאלית. אי אפשר להאשים לא אותם ולא את הבמאים האחראים עליהם שההיטלר שלהם יצא "שפוי" מדי. רובט קרלייל גילם את דמותו של היטלר בסרט טלוויזיה חדש יותר מ-2003, Hitler- The Rise of Evil, שמתמקד בשנות ה-20 ומתאר את עלייתו למרכז המפה הפוליטית של גרמניה. הסרט מייחס חשיבות רבה ליחסיו של היטלר עם הנשים בחייו ומשתמש ביחסים אלה כדי להשליך על יחסיו של היטלר עם המאהבת האולטימטיבית שלו – גרמניה.    

    שני סרטים על אדולף היטלר שסיקרנו אותי במיוחד היו דווקא בעלי עלילה פיקטיבית לחלוטין. שניהם עושים שימוש בדמותו של היטלר כדי להבין את המשמעויות הרחבות יותר של הנאציזם, וגם הם היו יכולים לסבול מאותו יחס ביקורתי לה זכו סרטיהם של הירשביגל ולוי, אם רק היו עושים להם יותר PR. כנראה שרמת הביקורת וההתנגדות עולה ככל שהסרט זוכה ליותר פרסום, כאילו אומרים המבקרים – זה בסדר לעשות את הסרטים האלה, רק שלא יהיו פופלאריים. את ההתייחסות לראשון אני מצרף להקדמה זו ועל השני בשבוע הבא. כל מי שנרתע מניתוחים פסיכואנליטיים, כדאי שייתרחק ומהר.   

       סרטו של מנו מייאס, Max מ-2002, הינו דרמה ריאליסטית. אלא שבניגוד לביוגרפיה הסטנדרטית, מדובר כאן בביוגרפיה פיקטיבית לחלוטין, מפגש שלא היה מעולם בין אדולף היטלר (מגולם ע"י נואה טיילור), החייל התימהוני שחזר זה עתה מהקרבות של מלחמת העולם, לסוחר האומנות היהודי, מקס רוטמן, במינכן של שנת 1919  (ג'ון קיוזאק בהופעה מצויינת). הסרט מתאר את ימי השוטטות של היטלר בעיר מוכה ומובסת, בניסיונו לחדור לשוק האומנות באמצעות יצירותיו (למרות שבמציאות עצמה, לא עסק היטלר בפעילות כזו לאחר שחזר מהחזית), ואת מפגשו עם מקס ובמקביל עם קפטן מאייר ( אחד ממפקדי ה-freicorps). השניים מהווים שני סוגים של דמויות אב, הנלחמים על נפש מיוסרת במאמציה למצוא את קולה הייחודי בעולם. 

       במסה שלו "הפסיכואנליזה של הנאציזם", מתאר ההוגה הפסיכואנליטיקן, ז'אן ז'ראר בורשטיין, את הנאציזם כפסיכוזה חברתית הנובעת משאיפה הרסנית לרצח אב, שאיפה שהגיעה לכדי מימוש במה שהוא מתאר כ"טבח הגדול" - ההשמדה. הוא מגדיר את היהודים כמסמנים של "החוק הסמלי", אותו מושג לאקאנייני המתייחס למכלול הערכים והחוקים אותם מעניק האב באופן סימבולי לילדו עם פתירת התסביך האדיפלי והכניסה אל עולם התרבות, השפה והחוק החברתי.  בורשטיין מתאר את הפסיכוזה האישית של היטלר, אליה הוא מתייחס כאל פסיכוזה מאנית-דיפרסיבית, שבה האידיאולוגיה הנאצית והפעילות הפוליטית הייתה אמצעי עבורו לצאת מהדיכאון העמוק שבו היה שרוי לא רק בעקבות ילדותו בצל אב ברוטאלי ומות אמו מעורר רגשות האשם, אלא גם מתוך אי יכולתו לממש את האספירציות האומנותיות שלו. הנאציזם לדידו הוא המאניה שסחפה אומה שלמה לוותר על מקומה בציוויליזציה תוך רצח אמיתי (בניגוד לרצח סימבולי, אותו מבצע כל סובייקט בדרכו לקבלת "החוק") של האב, המסומן באמצעות היהודי (הפסיכואנליזה תופסת את המצב הפסיכוטי כרגרסיה לתסביך האדיפלי האינפנטילי שבו מפנטז הילד על מות אביו, בתחרות על אמו). בורשטיין עומד על הקשר הזה בין אישיותו של היטלר לתהליכים הפוליטיים, כאל קשר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה: 

     "אלמלא המפגש בין המיתוס הגזעני הקולקטיבי ובין המבנה הפסיכוטי הייחודי של הסובייקט היטלר, הפיכתו של הנאציזם לפסיכוזה חברתית לא הייתה מתרחשת לעולם.  תודות לאופייה ההזיוני הפנימי של האידיאולוגיה הנאצית, היה ביכולתו של היטלר  להעביר אל הקולקטיב את ההיבט הרדיפתי של טירוף הדעת שלו. הוא "חיברת" אותו. מכיוון שכך עשה, התאפשר לאנשים רבים לבא לידי הזדהות עם שורשה הפרנואידי של הפסיכוזה שלו."    

     נראה שסרטו של מייאס מבצע גם את הקשר הזה בין דמות האב לדמות היהודי, ובין רצח-אב לאידיאולוגיה הנאצית. הוא אינו בא לתאר את ההיסטוריה כמסמך אמפירי התלוי בעדויות בלבד, אלא משלב את העובדה ההיסטורית עם נרטיב בדיוני שמטרתו לחשוף מבנים ותהליכים. חשוב לציין, שבנוסף למשמעות הסימבולית של היהודי בחברה הגרמנית, הביוגרפיה של היטלר מספקת גם הקשר אישי. במשך כל ימי חייו, גם לאחר שהפך למנהיג, היה היטלר אכול חרדה בקשר לאפשרות שסבו מצד אביו היה יהודי. אמו של אלויס נכנסה להריון מגבר לו לא הייתה נשואה, ואחת השמועות שהתרוצצו הייתה כי התעברה עת שהתה בביתו של יהודי עשיר, כמשרתת. למעשה, היה היטלר נתון בחרדה תמידית בקשר לטוהר הדם שלו עצמו (יש לשאר שעל כן התעלם מבני משפחתו וניסה להדחיק את מוצאו), מה שסיפק לו מוטיבציה חזקה, כחלק מהפרעת האישיות שלו, לחסל את ה"אויב" שבפנים, את זה שמזהם את הדם. אפשר לשאר שהשמועות בדבר מוצאו רק החמירו את התסביך האדיפלי שלו, כשחשש כי אביו הוא זה שזיהם אותו.  

      

    שתי דרכים עומדות בפני היטלר בסרט, כשבסוף הוא יבחר אחת גורלית. הדרך הראשונה היא ביטוי לעולמו הפנימי באמצעות האומנות, השנייה היא ביטוי לעולם הזה, להזיה שלו, באמצעות הפוליטיקה. מייאס מבצע את ההקבלה הזאת לאורך כל הסרט ומספק לכל דרך דמות אב שמייצגת אותה. הביטוי דרך היצירה נתפסת כמפלט החיובי ואילו הביטוי באמצעות הפוליטיקה הוא הביטוי האלים, האפל. אולם זהו אמצעי לרכישת כוח  ושליטה– אחת השאיפות הגדולות של היטלר עוד מימי ילדותו – כפי שמודגש בסרט באמצעות הנוסחה אותה כותב היטלר: Art + Politics = Power. בסופו של דבר, כפי שההיסטוריה מלמדת, אדולף היטלר בחר להפוך את הפוליטיקה לאומנות, ובזאת הגיע לסיפוקו הנרקיסיסטי וגזר את דינם של מיליונים.  

       

    מקס רוטמן מייצג את דמות האב החיובית, זו שמוצאת את הפוטנציאל בסערת נפשו של היטלר, אבל הוא מחייב אותו לעבוד קשה על מנת למצוא את מה שהוא מכנה "קולו האמיתי". במהלך הסרט הוא הופך למנטור עבור אדולף המעורער, שמביע לא פעם את ספקותיו בפניו, את הספקות ביחס לכישרון שלו. מקס עונה לו בתמורה: “Paint them! Paint your doubts!”. הוא דורש ממנו, לאורו של המודרניזם, למצוא את דרך ההתבטאות האישית שלו, את המקוריות, בניגוד לרישומים הריאליסטיים ה"זעיר בורגניים" שמציג בפניו היטלר. גם כשהיטלר חושף בפניו את השקפות עולמו הכרוכות בטוהר הגזע, מקס לא מסתפק בגעירה, אלא מביע גם סליחה וויתור, לאור הידיעה שהיטלר חווה חוויות מזוויעות במלחמת החפירות. הוא מביע אמפטיה ותומך בו חומרית כשהוא מציע לו כסף. למרות שאינו מעריך כל כך את עבודותיו של היטלר, מציע מקס למקם אותן בעסק שלו ולמכור אותן בקונסיגנציה. כשהיטלר מגלה התנהגות אובססיבית של אי יכולת לדחות סיפוקים ומגיע עצמאית לתלות את כל יצירותיו בהאנגר, מציב לו מקס גבולות, ומבקש ממנו להוכיח את עצמו בעבודה, כדי שבבוא היום יוכל להציג את יצירותיו בתערוכה משלו.     

    לאורך כל הסרט בונה מייאס ללא הרף את דמותו של מקס כדמות אב המייצגת את הסולידאריות המשפחתית, את עולם התרבות והשפה. סצנות רבות מתקיימות בביתו, כשאשתו, ילדיו, הוריו והורי אשתו לצדו. עולמו המקביל של היטלר הוא עולם הפוך – נטול משפחה, נטול בית, נטול אהבה, וקפטן מאייר, שמגלה עניין בכישורי הדיבור יוצאי הדופן שלו, מנצל זאת כדי להשתמש בו לצרכיו הפוליטיים. מאייר, המייצג סוג של דמות אב שלילית, מיוצג בהקבלה לחייו של מקס, והשניים מתוארים כנלחמים על נפשו. סצנת יום ההולדת של בנו הצעיר של מקס, לדוגמא, ערוכה במקביל לסצנת נאום הסתה בוטה של מאייר. האידיליה של המשפחה היהודית, על ארון הספרים האינטלקטואלי שלה, הארכיטקטורה המודרנית בתוכה היא ממוקמת, וערבי הפסנתר שלצדו שרה הילדה lied גרמני, ערוכה במקביל לדבריו של מאייר המגלמים בתוכם את ההזיה הפרנואידית ההיטלראית שתבוא לידי מימוש יותר מעשר שנים מאוחר יותר. הוא אומר:  

               “…the army is the only vital element of our society. War is vitality. War is the hygiene of the world.” 

    הנאום מייצר את הקשר האימננטי, עפ"י הרעיונות הנאציים, בין מלחמה להיגיינה. היטלר, בנאומיו ובשיחותיו הפרטיות, תמיד התייחס למלחמה כאל אקט של טיהור ודיסאינפקציה. כשהיהודים הוגדרו אצלו תמיד כחיידקים, אפשר להבין כיצד הפכה הרדיפה להשמדה המונית באמצעים כמעט סטריליים. עולם הפרנויות האישיות של היטלר הכרוך בניקיון אובססיבי, קיבל מפלט במסגרת של אידיאולוגיית ה"טיהור האתני".   

      

    במסגרת חניכתו של מאייר, מתחיל היטלר לנאום נאומי פרובוקציה. קצין העומד ליד מאייר בשעה שכזו, מסנן לעברו שהיטלר הוא "כלומניק". בתגובה אומר מאייר: “Perhaps it’s the age of the nothing”. עלייתו של היטלר מסומנת כאן כעליית ה"כלום" – עידן נטול "חוק", נטול "שפה", עידן שכולו אימאג'ים ריקים נטולי תוכן ממשי – העידן של "האגו" בטרם התפתח ה"סופר-אגו" (עידן ההזיה הכרוכה ב"סדר הדמיוני" - l’imaginaire הלאקנייני). בעוד מקס מנסה לתרגם את נפשו החצויה והמעורערת של היטלר למעשה של יצירה אומנותית, מושך אותו מאייר למעשה של הרסנות.     בנוסף שותל מייאס רמזים בוטים רבים הכורכים את מקס ואת עולמו לתפקיד הסמלי של דמות האב.  בסצנת יום ההולדת, למשל, שואלת חמותו של מקס את בתה האם הציור התלוי על הקיר מתאר פאלוס. הבת עונה לה שזהו חלום על פאלוס. לא נקבע כאן רק הקשר בין מקס, אב הבית, לבין הסמל האולטימטיבי של האבהות, אלא גם בשימת דגש על המחסור בדמות אב, על החיפוש אחריה. כשמקס מסנן קללה ובתו מעירה לו על השימוש במילים רעות, עונה לה מקס שהיא צודקת, אך הוא מסביר לה שבדיוק חשב על מילים באופן כללי, גם מילים טובות כמו "אבא" (והוא מרים גזיר עיתון עליו כתובה המילה Father) וגם מילים רעות, בגלל ש "...words are magic. Sometimes I think the world is strung together by words"  מקס לא רק מדגיש את האבהות כערך חיוני, אלא גם מבצע באמירתו את הקישור בין דמות האב למשמעות הסימבולית שלה כמקנה של שפה, כזו שמייצגת את "החוק". בו זמנית הוא גם מרמז על האפשרות להשתמש בשפה לצרכים שליליים, כשבמקביל לומד הפרוטז'ה שלו את תורת הנאום ועומד להשתמש בשפה כדי להפנט המונים לדבר פשע. גם מערכת היחסים של מקס עם בנו מודגשת כמסמנת את האבהות החיובית. כשהבן שואל את אביו איך זה לחיות בעולם הפוך, עונה לו מקס שבעולם הפוך הוא (מקס) היה אומר לבנו שהוא שונא אותו. בסצנה אחרת תוקע הבן חרב צעצוע בבטנו של אביו וצועק victory!! - משל קטן לרצח אב סימבולי. בסצנה בה לוקח מקס את היטלר להכיר בחורות בבית הקפה (מנסה להכניס אותו לעולם המבוגרים שבו החיזור הוא, מן הסתם, אלמנט בסיסי), לא מצליח היטלר לנצל את הסיטואציה ליצירת זוגיות ומתעסק בעיקר בעצמו ובמשנתו הפוליטית. כשהוא יוצא לכמה דקות וחוזר, הוא נעמד במעלה גרם המדרגות ומביט בקנאה על מקס שיושב כתרנגול גאה בין שתי הבחורות הצעירות שעוגבות עליו. הסצנה, שמהדהדת את ה-primal scene , מייצרת בהיטלר את תחושה הסירוס הכרוכה בה, והוא מסתער החוצה וחוזר לסטודיו שלו, בו הוא מנסה לקומם את הפאלוס הפגוע של עצמו באמצעות היצירה. כשהוא לא מצליח הוא מקלל במירמור: ¨fucking bitches!!¨ , ומתחיל לשרבט דיוקן של עיט. ברגע זה נכנס מאייר ומזמין אותו לדבר בפני מפלגה חדשה, היא "מפלגת הפועלים הגרמנית", שזמן קצר לאחר מכן תתאחד מאחורי מנהיגותו של "המשיח" החדש תחת השם "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית". בסצנה זו קושר מייאס בין התסביך האדיפלי, על הקנאה וחרדת הסירוס הכרוכות בו, לבין עלייתה של המפלגה הנאצית.   

      

    כשמקס רואה את שרבוטיו של היטלר, הכוללים את תכניותיו הארכיטקטוניות העתידיות לרייך שלו וגם את סמליו (צלב הקרס וכו'), הוא נפעם מה"קיטש" הייחודי אותו מתאר היטלר בעולם הפנטזיה הפוטוריסטי שלו (ידוע שהיטלר עשה תוכניות אדריכליות מגלומניות כבר בהיותו נער ברחובותיה של וינה), ומבטיח להעלות תערוכה לציוריו. מקס מעיר לו כי סוף סוף מצא את קולו הייחודי, והיטלר בתורו מודיע למאייר באסיפה הפוליטית של המפלגה, כי זהו הערב האחרון שלו כנואם. מאייר מלהיב אותו בהצביעו על הקהל בעודו אומר: "זהו הקאנבאס שלך!" במקביל לכך שהיטלר נושא את נאומו האנטישמי, נרצח מקס ברחוב ע"י בריונים ובכך נסתם הגולל על הקריירה האמנותית של הצעיר האוסטרי, זו שהייתה אמורה לתת ביטוי לעולם הפנטזיות האינפנטיליות שלו. כתחליף מוצא היטלר את הפוליטיקה והופך אותה לאמנותו הנוראית, בעוד דמות האב החיובית שלו מוטלת על השלג, מתבוססת בדמה.        

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/09 15:00:


      פוסט פשוט מהמם. בחיים לא יצא לי כזה אחד.

      תודה על הניגוד המושלם של הצבעים - מקל על הקריאה !

       

        1/5/09 10:42:
      פוסט מעולה!
        28/4/09 16:14:

      צטט: nicolasux 2009-04-28 13:36:06


      טוב, אבל זה ברור לך לחלוטין שאני לא חושב שהיטלר הוא היחיד שאחראי למה שקרה בגרמניה. אני פשוט חושב שזו קונסטלציה של כמה גורמים. זה לא רק היטלר ולא רק הנאצים שהקיפו אותו ולא רק ההמונים הגרמנים ולא רק הסחף הלאומני. זו קונסטלציה של כמה גורמים, אבל שהיה צריך מישהו עם השקפת עולם מאוד פרוורטית כמו היטלר וכישרון מנהיגותי (שגם נבע מהאישיות שלו) בשביל לנצל את המומנטום הזה בהיסטוריה הגרמנית, כדי להפוך את גרמניה למרחב פסיכופטי.

       

      אני אומר שיש סיכוי שאם סתם לאומן "נדוש" יותר היה מנצל את ההמונים הגרמנים, בלי תיאוריית גזע ובלי מגאלומניה אקוטית שכזו, יש מצב שלא היינו מגיעים לשואה. ולכן אני לא אומר "הגרמנים אשמים" בהכללה שכזו. צריך כמה גורמים ביחד כדי להגיע למצב כל כך קיצוני.

       

       

      אני בטוח שהיו הרבה מאוד צמתי בחירה או הכרעה שיכלו לשנות את ההסטוריה, כל הסטוריה, אישית וקולקטיבית,

      אבל בכל זאת, בסופו של דבר, יש סיבה לזה שהבחירות וההכרעות שנקבעו, נקבעו.

      ואי אפשר להריץ את הסרט אחורה לצומת אחת כזו ולנסות להעריך מה היה קורה אילו היו בוחרים אחרת, אולי היה יותר גרוע?

      אין לנו הכלים לדעת מפני שאם היה נבחר אחרת הכל היה אחרת, אנחנו משנים בחירה אחת בסרט ומתיחסים כאילו

      שאר הפרמטרים היו כפי שאנחנו מכירים אותם בהינתן הבחירה המקורית, זה מודל שלא יעבוד.

       

      האם לפי אותו תסריט חלופי שתארת, אתה חושב שהיתה קמה מדינת ישראל?

      והאם זה טוב, או רע?

      האם יש לנו פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לדעת?

       

      אפשר בקלות לדמיין מציאות עתידית שבה השואה, על כל זוועותיה, תיחשב כארוע חיובי ומכונן בתולדות העם היהודי.

      בעתיד, האנשים יהיו מנותקים רגשית, יחסית, מהשואה, בדיוק כמו שאנחנו מנותקים רגשית מחורבן בית ראשון למשל,

      ויוכלו להתייחס לשואה בצורה הגיונית וקרה, מתוך פרספקטיבה גדולה של זמן ותוצאות.
      אני בטוח שאז גם, יתיחסו לשואה לגמרי אחרת מאיך שאנחנו מתיחסים היום כשהכאב צרוב עדין בבשרנו.

        28/4/09 13:36:


      טוב, אבל זה ברור לך לחלוטין שאני לא חושב שהיטלר הוא היחיד שאחראי למה שקרה בגרמניה. אני פשוט חושב שזו קונסטלציה של כמה גורמים. זה לא רק היטלר ולא רק הנאצים שהקיפו אותו ולא רק ההמונים הגרמנים ולא רק הסחף הלאומני. זו קונסטלציה של כמה גורמים, אבל שהיה צריך מישהו עם השקפת עולם מאוד פרוורטית כמו היטלר וכישרון מנהיגותי (שגם נבע מהאישיות שלו) בשביל לנצל את המומנטום הזה בהיסטוריה הגרמנית, כדי להפוך את גרמניה למרחב פסיכופטי.

       

      אני אומר שיש סיכוי שאם סתם לאומן "נדוש" יותר היה מנצל את ההמונים הגרמנים, בלי תיאוריית גזע ובלי מגאלומניה אקוטית שכזו, יש מצב שלא היינו מגיעים לשואה. ולכן אני לא אומר "הגרמנים אשמים" בהכללה שכזו. צריך כמה גורמים ביחד כדי להגיע למצב כל כך קיצוני.

        28/4/09 12:21:

      צטט: nicolasux 2009-04-28 08:54:04

      צטט: סנה בוער 2009-04-27 18:54:49

      צטט: סנה בוער 2009-04-27 18:46:05


      "אלמלא המפגש בין המיתוס הגזעני הקולקטיבי ובין המבנה הפסיכוטי הייחודי של הסובייקט היטלר, הפיכתו של הנאציזם לפסיכוזה חברתית לא הייתה מתרחשת לעולם.  תודות לאופייה ההזיוני הפנימי של האידיאולוגיה הנאצית, היה ביכולתו של היטלר  להעביר אל הקולקטיב את ההיבט הרדיפתי של טירוף הדעת שלו. הוא "חיברת" אותו. מכיוון שכך עשה, התאפשר לאנשים רבים לבא לידי הזדהות עם שורשה הפרנואידי של הפסיכוזה שלו."    

      אני חושב שהיטלר היה קורבן של העם הגרמני, לא פחות מאשר שהעם הגרמני היה קורבן של היטלר.

      כך שהיטלר ביטא את ההיבט הרדיפתי והטרוף ולא העביר אותו, הוא היה הכלי, המכשיר.

      גם החוקים שחוקק ומשטר הפחד שלו וכו', לא היו הסיבה ל"כניעה" של הגרמנים למשטר של היטלר אלא האמצעי

      של העם ליצור מציאות חדשה. 

       

       כך שעם כל השנאה להיטלר, ויש שנאה, ה"גרמנים" של אותה תקופה אשמים לא פחות ממנו.

      היטלר היה הבבואה של החברה הגרמנית ובכל בחינה של ה"שואה" צריך להתיחס להיטלר ולעם הגרמני

      כישות אחת.

       

       

       

       

      אני חושב שאתה טועה. הטעות מתחילה בזה שאתה אומר"הגרמנים" והופך אותם למקשה אחת. א. לא כל הגרמנים אהבו את היטלר וב. לא כל אלה שהצביעו עבורו או תמכו בו הבינו את המשמעות של האידיאולוגיה שלו. אז הכללות זה בכלל דבר לא בריא כשבאים לנתח תהליכים היסטוריים. וברור שהיה סחף לאומני בגרמניה שהלך והתעצם בגלל המשברים הכלכליים ושהיטלר הוא התוצר שלו. אבל ביננו, כאן בישראל אין סחף לאומני?

       

      קודם כל, גם בפוסט שלך וגם בקטע המצוטט מדובר על הכללות של קולקטיב, האם היטלר העביר את ההיבט הרדיפתי של טרוף הדעת את כל הקולקטיב? לא היה אפילו צדיק אחד?

      הרי ברור מתגובתך אלי שלא כך, אז על מה הצדקנות?

       

      ויותר מיזה, אתה יכול להדגים לי דרך לנתח תהליכים היסטוריים מבלי לדבר בהכללות?

      או שאתה מתכוון לתהליכים היסטוריים נפרדים לכל אדם ואדם?

       

      לעצם העיניין, הדברים שכתבתי מבוססים על הרעיון שכל פרט יוצר לעצמו את המציאות ולכן גם אחראי לה.

      ההפרדה והניתוק בין האחריות של היטלר לאחריות של העם הגרמני אומרת בעצם שהעם הגרמני לא יצר את המציאות הזו,

      ולכן אין להם אחריות, ושהיטלר יצר להם את המציאות ולכן רק הוא אשם ואחראי.

      ולתפיסתי, אין דבר כזה!

       

      לגבי כאן בישראל, אני לא חושב שיש סחף לאומני, ושהיום אנחנו הכי פחות לאומניים ביחס לעבר. אם יש איזו התעוררות לאומנית, היא מסמלת תהליך של רגרסיה אבל לא של התגברות הלאומניות ביחס למה שהיה מאז קום המדינה.

      ואם הבנתי נכון את דבריך ואתה מתכוון לכך שהתגברות הלאומנות יכולה להוביל לשואה שניה, אני לא מסכים עם זה.

      הלאומנות כשלעצמה, לא מסוכנת (היא הרבה דברים אחרים שאני לא אוהב).

      מה שמסוכן זה, הפרשנות שאפשר לתת ל"לאומנות" והמסקנות שיכולות להיגזר מהפרשנות.

      לא הלאומנות מסוכנת, אלא האנשים שמבינים אותה לא נכון.

        28/4/09 10:42:

      צטט: אלינוריגבי 2009-04-28 10:05:03

      מצויין

       

      חיוך ריגבי!! מה שלומך?? תמיד נחמד לראות ת'פרצוף תחת שלך כאן. תבואי כל יום

        28/4/09 10:05:
      מצויין
        28/4/09 08:54:

      צטט: סנה בוער 2009-04-27 18:54:49

      צטט: סנה בוער 2009-04-27 18:46:05


      "אלמלא המפגש בין המיתוס הגזעני הקולקטיבי ובין המבנה הפסיכוטי הייחודי של הסובייקט היטלר, הפיכתו של הנאציזם לפסיכוזה חברתית לא הייתה מתרחשת לעולם.  תודות לאופייה ההזיוני הפנימי של האידיאולוגיה הנאצית, היה ביכולתו של היטלר  להעביר אל הקולקטיב את ההיבט הרדיפתי של טירוף הדעת שלו. הוא "חיברת" אותו. מכיוון שכך עשה, התאפשר לאנשים רבים לבא לידי הזדהות עם שורשה הפרנואידי של הפסיכוזה שלו."    

      אני חושב שהיטלר היה קורבן של העם הגרמני, לא פחות מאשר שהעם הגרמני היה קורבן של היטלר.

      כך שהיטלר ביטא את ההיבט הרדיפתי והטרוף ולא העביר אותו, הוא היה הכלי, המכשיר.

      גם החוקים שחוקק ומשטר הפחד שלו וכו', לא היו הסיבה ל"כניעה" של הגרמנים למשטר של היטלר אלא האמצעי

      של העם ליצור מציאות חדשה. 

       

       כך שעם כל השנאה להיטלר, ויש שנאה, ה"גרמנים" של אותה תקופה אשמים לא פחות ממנו.

      היטלר היה הבבואה של החברה הגרמנית ובכל בחינה של ה"שואה" צריך להתיחס להיטלר ולעם הגרמני

      כישות אחת.

       

       

       

       

      אני חושב שאתה טועה. הטעות מתחילה בזה שאתה אומר"הגרמנים" והופך אותם למקשה אחת. א. לא כל הגרמנים אהבו את היטלר וב. לא כל אלה שהצביעו עבורו או תמכו בו הבינו את המשמעות של האידיאולוגיה שלו. אז הכללות זה בכלל דבר לא בריא כשבאים לנתח תהליכים היסטוריים. וברור שהיה סחף לאומני בגרמניה שהלך והתעצם בגלל המשברים הכלכליים ושהיטלר הוא התוצר שלו. אבל ביננו, כאן בישראל אין סחף לאומני?

        27/4/09 18:54:

      צטט: סנה בוער 2009-04-27 18:46:05


      "אלמלא המפגש בין המיתוס הגזעני הקולקטיבי ובין המבנה הפסיכוטי הייחודי של הסובייקט היטלר, הפיכתו של הנאציזם לפסיכוזה חברתית לא הייתה מתרחשת לעולם.  תודות לאופייה ההזיוני הפנימי של האידיאולוגיה הנאצית, היה ביכולתו של היטלר  להעביר אל הקולקטיב את ההיבט הרדיפתי של טירוף הדעת שלו. הוא "חיברת" אותו. מכיוון שכך עשה, התאפשר לאנשים רבים לבא לידי הזדהות עם שורשה הפרנואידי של הפסיכוזה שלו."    

      אני חושב שהיטלר היה קורבן של העם הגרמני, לא פחות מאשר שהעם הגרמני היה קורבן של היטלר.

      כך שהיטלר ביטא את ההיבט הרדיפתי והטרוף ולא העביר אותו, הוא היה הכלי, המכשיר.

      גם החוקים שחוקק ומשטר הפחד שלו וכו', לא היו הסיבה ל"כניעה" של הגרמנים למשטר של היטלר אלא האמצעי

      של העם ליצור מציאות חדשה. 

       

       כך שעם כל השנאה להיטלר, ויש שנאה, ה"גרמנים" של אותה תקופה אשמים לא פחות ממנו.

      היטלר היה הבבואה של החברה הגרמנית ובכל בחינה של ה"שואה" צריך להתיחס להיטלר ולעם הגרמני

      כישות אחת.

       

       

       

        27/4/09 18:46:


      "אלמלא המפגש בין המיתוס הגזעני הקולקטיבי ובין המבנה הפסיכוטי הייחודי של הסובייקט היטלר, הפיכתו של הנאציזם לפסיכוזה חברתית לא הייתה מתרחשת לעולם.  תודות לאופייה ההזיוני הפנימי של האידיאולוגיה הנאצית, היה ביכולתו של היטלר  להעביר אל הקולקטיב את ההיבט הרדיפתי של טירוף הדעת שלו. הוא "חיברת" אותו. מכיוון שכך עשה, התאפשר לאנשים רבים לבא לידי הזדהות עם שורשה הפרנואידי של הפסיכוזה שלו."    

      אני חושב שהיטלר היה קורבן של העם הגרמני, לא פחות מאשר שהעם הגרמני היה קורבן של היטלר.

      כך שהיטלר ביטא את ההיבט הרדיפתי והטרוף ולא העביר אותו, הוא היה הכלי, המכשיר.

      גם החוקים שחוקק ומשטר הפחד שלו וכו', לא היו הסיבה ל"כניעה" של הגרמנים למשטר של היטלר אלא האמצעי

      של

       

      .

       

        27/4/09 09:03:

      צטט: ofer.fly 2009-04-27 05:40:28

      תודה על הפוסט, הוספתי לרשימת הצפייה שלי

       

       

       


      אני שמח
        27/4/09 05:40:

      תודה על הפוסט, הוספתי לרשימת הצפייה שלי

       

        26/4/09 16:24:

      צטט: rajokahn 2009-04-26 13:11:37

      פוסט מעולה ומאיר עיניים. את הסרט הנ"ל אני מחפש כבר שנים! משום מה הוא לא זכה לתהודה כמו שהיה ראוי לה ודי נעלם מהאופק.

      בכל מקרה הניתוח שלך מאוד מעניין וניתוח האלמנטים הפסיכוטיים שמתוארים בסרט רק גורם לרצות לראותו.

       

      קבל כוכב.

       

       

      שמח שנהנית. את הסרט תמצא בספריות האוזן השלישית
        26/4/09 13:11:

      פוסט מעולה ומאיר עיניים. את הסרט הנ"ל אני מחפש כבר שנים! משום מה הוא לא זכה לתהודה כמו שהיה ראוי לה ודי נעלם מהאופק.

      בכל מקרה הניתוח שלך מאוד מעניין וניתוח האלמנטים הפסיכוטיים שמתוארים בסרט רק גורם לרצות לראותו.

       

      קבל כוכב.

      תודה על ההבהרות מאירות העיניים. נחה דעתי (רק לכמה שניות).
        25/4/09 16:40:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-04-25 13:02:33

      וואוו. איזה פוסט!

      כמה נקודות שעלו אצלי במחשבה:

      לא מקבלת את תפיסת הפסיכוזה הקולקטיבית (האם אתה עצמך שותף לתפיסה זו?). זו מטפורה מפתה אך ריקה, והחמור מכול - היא פוטרת מאחריות.

      גם דוחה את הרעיון שהיטלר היה פסיכוטי בפועל (אולי המבנה הנפשי הבסיסי שלו היה כזה). לא מנהלים מדינה שלמה וצבא במצב כזה. פסיכוזה מחבלת קשות בתפקוד.

      נהניתי מהאוריינטציה הלאקאניאנית של חלק מהניתוח.

       

       

      אה, ברור שהוא לא היה פסיכוטי, אין בכלל שאלה על כך. נראה לי שהמבקרים הפסיכואנליטיים משתמשים במושג "פסיכוזה" בצורה פזרנית יותר כשמדובר בניתוח של תרבות או היסטוריה. הכוונה היא לקיומם של אלמנטים בנאציזם בעלי אופי דלוזי ומכיוון שהדלוזיה היא חלק ממצב פסיכוטי, משתמשים במילה "פסיכוזה". הרעיון הוא שהנאציזם מבוסס, כמו הרבה פסיכוזות, על אמונות שאינן מבוססות במציאות בשום צורה שהיא, בעלות אופי מדע-בדיוני או פנטסטי - בראש ובראשונה תיאוריית הגזע, מן הסתם. האידיאל ההיטלראי היה לייצר חברה אוטופית שמורכבת ממדינת לוחמים נקייה מגורמים שאותם הוא כינה דגנרטיביים.

       

      יותר נכון יהיה להגיד שהרייך השלישי היה מרחב "פסיכופאטי" ולא "פסיכוטי", שגם בו קיימת מידה לא מבוטלת של דלוזיה פרנואידית מהסוג שאיפיינה את היטלר ואת הנאציזם. אם ניקח את ההשלכה הזו לטרמינולוגיות פסיכיאטריות אזי הפסיכופאט מקיים את הדלוזיות שלו בתוך המציאות כפי שהיא נתפסת ע"י הרוב, בניגוד לאדם פסיכוטי שאצלו המציאות מתפרקת שתי וערב וכוללת הזיות. לכן הפסיכופאט יכול לתפקד ואף להסתיר את הפרנויות שלו בעוד שהפסיכוטי ייחשף מהר מאוד, גם משום שהוא פשוט לא יוכל לתפקד.

       

      רוב הפסיכו-היסטוריונים לא הגדירו את היטלר כפסיכוטי. הוא הוגדר כבעל אישיות גבולית עם אלמנטים מאוד בולטים של נרקיסיזם ופרנויה. ההתנהגות המובחנת שלו, המתועדת, בהחלט מעידה על הפרעת אישיות חמורה למדי, כמו גם אצל הסובבים אותו (במיוחד הימלר).

       

      לכן גם לא יהיה זה נכון לדבר על "פסיכוזה המונית", אבל כן מדובר על היסחפות אחר אוטופיה מעוותת לחלוטין, שנבנתה על בסיס של המון אלימות ממסדית ועל תיאוריות פסאודו-מדעיות. אני חושב שזה יהיה הכי קל לתאר את המשטר הנאצי כמשטר שבו סוג של כנופייה מפיוזית אלימה, חונטה של לאומנים שחלקם היו מופרעים לחלוטין, לקחה את המושכות לידיה, תוך הפעלה של אלימות ברוטאלית וביטול האפשרות להפיל אותה (ביטול הדמוקרטיה). אבל זה לא העיקר, כי זה נכון לכל מיני משטרים דיקטטוריים ונכון גם לגבי איטליה הפשיסטית. ה"ערך המוסף" של הפאשיזם הנאצי הוא שהחונטה הזו נשענה על תיאוריית גזע אותה היא טרחה להפוך לחוק, תיאורייה שהיא לחלוטין מופרכת. והחלק הזה בנאציזם הוא מה שאפשר לקרוא לו "פסיכוטי".

       

      אז זה לא שההמונים נסחפו למשהו שהם לחלוטין לא שלטו בו (מה שכאילו אמור לפטור מאחריות), הם נסחפו למשהו שהיה נראה להם שיוציא אותם מהמעמד שבו הם היו שרויים בשנות ה-20, אחרי התבוסה במלחמה הראשונה. נדמה לי שכשהאנשים התחילו להתעורר, לפחות חלקם, כבר היה מאוחר ומסוכן מדי להתנגד. ולגבי העניין הזה של אחריות כן או לא. תשמעי, ברור שרבים אחראים לזה שאיפשרו או בתמיכתם או בשתיקתם את הקיום של המשטר הזה. אבל מה זה משנה? רוב האנשים, ולא רק בגרמניה, לא מספיק מתוחכמים כדי להבין משמעויות של דברים. את חושבת שכל מתלהמי ה"מוות לערבים" אצלנו מבינים באמת את המשמעות הנוראית של מה שיוצא להם מהפה? אני חושב שמעבר לאידיאולוגים ולאנשים שהבינו מה קורה ותמכו במשטר בפה מלא, אפשר לדרוש "לקיחת אחריות" רק מאלה שהיו בעמדות של שליטה, אנשים משכילים, ששיתפו פעולה מתוך כניעה במקום לברוח מהמדינה ולהתריע. כל מיליוני האחרים פשוט לא הבינו שום דבר. הם רק רצו את האוכל על השולחן ואת הוולקסוואגן. ואת המוח שלהם היטלר ידע לשטוף במיומנות חסרת תקדים.

      וואוו. איזה פוסט!

      כמה נקודות שעלו אצלי במחשבה:

      לא מקבלת את תפיסת הפסיכוזה הקולקטיבית (האם אתה עצמך שותף לתפיסה זו?). זו מטפורה מפתה אך ריקה, והחמור מכול - היא פוטרת מאחריות.

      גם דוחה את הרעיון שהיטלר היה פסיכוטי בפועל (אולי המבנה הנפשי הבסיסי שלו היה כזה). לא מנהלים מדינה שלמה וצבא במצב כזה. פסיכוזה מחבלת קשות בתפקוד.

      נהניתי מהאוריינטציה הלאקאניאנית של חלק מהניתוח.

        24/4/09 14:14:

      לגמרי מסכימה

      אחלה פוסט

      מעניין

       the night keeper אחד הסרטים החזקים אגב...

        24/4/09 13:42:
      הסרט נשמע מיוחד מאוד, יכול לעורר תגובות מאוד אמבילנטיות אני מתארת לעצמי. הכתיבה שלך בפני עצמה היא חויה, תענוג לקרוא את התיאורים שלך ואת ה"מסביב" שאתה מוסיף לביקורת (או דווח) על הסרט עצמו.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין