הבית הוקם בשלהי המאה ה-18 או בראשית המאה ה-19, לא הרחק מהדרך מיפו לרמלה וירושלים. במהלך המאה ה-19 רכש אותו אנטון איוב, מעשירי יפו, שבבעלותו היו פרדסים רבים, ושלו מיוחס פיתוח זן תפוזי השמוטי.
המבנה נבנה בהדרגה, ומעת לעת נוספו בו עוד חדרים וכן קומה נוספת. ב-1882 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 14 ביל"ויים. הקבוצה שכרה את הבית, שהיה בדרך מיפו למקווה ישראל, בה עבדו. ב-1964 הוכרז הבית כאתר עתיקות. בראשית המאה ה-21 הושלמו נתיבי איילון לכיוון חולון ובת ים, והקטע שבין מחלף חולון למחלף וולפסון נסלל בסמוך לבית. לאחר סלילת הכביש התעורר הצורך להסיט את הנתיב הצפוני כדי לפנות מקום לקו הרכבת לראשון לציון מערב. לאחר שבחוות דעת של האדריכל אמנון בר אור נשללה האפשרות להזיז את הבית ממקומו, מחשש שיקרוס, החליטה חברת "נתיבי איילון" לסלול את הנתיב במנהרה שאורכה 225 מטרים, שתיקרא "מנהרת הביל"ויים". לפי התוכניות, במסגרת הפרויקט אמור המבנה להיות משוקם, וסביבו עתיד להיות מוקם פארק.
המבנה נבנה בהדרגה, ומעת לעת נוספו בו עוד חדרים וכן קומה נוספת. ב-1882 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 14 ביל"ויים. הקבוצה שכרה את הבית, שהיה בדרך מיפו למקווה ישראל, בה עבדו. ב-1964 הוכרז הבית כאתר עתיקות.
בראשית המאה ה-21 הושלמו נתיבי איילון לכיוון חולון ובת ים, והקטע שבין מחלף חולון למחלף וולפסון נסלל בסמוך לבית. לאחר סלילת הכביש התעורר הצורך להסיט את הנתיב הצפוני כדי לפנות מקום לקו הרכבת לראשון לציון מערב. לאחר שבחוות דעת של האדריכל אמנון בר אור נשללה האפשרות להזיז את הבית ממקומו, מחשש שיקרוס, החליטה חברת "נתיבי איילון" לסלול את הנתיב במנהרה שאורכה 225 מטרים, שתיקרא "מנהרת הביל"ויים". לפי התוכניות, במסגרת הפרויקט אמור המבנה להיות משוקם, וסביבו עתיד להיות מוקם פארק.