חֲצוּיָה מִן הַלַּיְלָה |
יָרַדְנוּ בְּשַׁבָּת לַבִּצָּה, הַבִּצָּה מֻקֶּפֶת רַבֵּי-קוֹמוֹת, הַשָּׁמַיִם מַשְׁחִירִים לִפְעָמִים מֵעַנְנֵי צִפּוֹרִים עוֹבְרוֹת.
הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה מִנַּרְתִּיקָהּ וּזְהָרֶיהָ נֶעֶצְרוּ בְּעֵינַיִךְ. אֲנִי גֶּבֶר לְמוּד-נִסָּיוֹן, אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהִתְרַגֵּשׁ יוֹתֵר מִזַּהֲרוּרִים בְּעֵינַיִם.
אֲנִי רַק יָכוֹל, אִם תִּרְצִי, לָשֶׁבֶת וּלְסַפֵּר לָךְ עַל הַעֲדָפוֹתַי, לְמָשָׁל, לָקוּם בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר וְלִרְאוֹתְךָ עוֹלָה מֵהָרַחֲצָה שׁוֹתֶתֶת מַיִם. |
1 |
*
שׁוֹמַעַת לֹא שׁוֹמַעַת
הַיָּזְמָה לֹא הָיְתָה שֶׁלִּי,
הַחִיּוּךְ הַקָּטָן שֶׁלָּךְ
מאסופת שירי יהודה ויצנברג ניב (C) כל הזכויות שמורות |
כַּמָּה חֲבָל שֶׁהַחֹרֶף עוֹזֵב, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת-אַהֲבָה:
מאסופת שירי יהודה וינצברג ניב © כל הזכויות שמורות
|