1.

דור שני

לשואה.

מה שאומר

שאפילו אם אני חי

בארץ ישראל,

משרת בצבאה

ויודע להגן על עצמי,

אני לא יכול

שלא לחוש

בין העצמות והבשר,

כל חורף מחדש,

את הפחד המצמית הזה

שחוו הורי בגטו.

2.

אתם טועים רבותי,

אתם לא יודעים רבותי,

כמה פחד

ירשתי מהורי.

האשליה שאני יוצר בכם

היא אשליה של מלאות-הגוף,

כל זיקה בינה

לבין צדקת החידלון

או שגרת החולין,

נדונה מראש לכישלון.

שנים שאין לי את הפריבילגיה

לא לדעת,

לא לזכור.

3.

לעיתים אני רוצה 

 להרחיק עצמי,

מן הזיכרון המתמיד הזה

על אבותי:

בעלי מלאכה זעירים,

סנדלרים, תפרים, בעלי חנויות.

כל אלה שנסקלו ונשרפו,

נהרגו ונחנקו,

טובעו ונצלבו,

רק בשל היותם יהודים.

אני לא חש עצמי

בוגד בזכרם בשל כך.

גם הפרפר הקטן ההולך בחושך

נשבר לעתים בתשוקה

אל האור.

4.

אשמורת שניה.

העצים שותקים כקרח.

הרוח חותך גגות בהבל פיו.

אמי צועקת,

אמי צועקת מקצת כאבה אל הליל.

אשה אחרת 

היתה אולי שומרת כאבה 

פיקדון לימים אחרים.

5.

תמיד בלילה,

אחרי האזכרות,

שמעתי אתכם פועים כעגל שעקדוהו 

וקשרוהו לשחיטה.

הבכי המר, הנוקב הזה,

כמו ירד ועלה הרים וגאיות עד שהשתרע 

רצוץ מבכי, מלחית מצמא,

למרגלות כסא-הכבוד.

6.

גדול הרצון לדעת

אם סבי וסבתי במותם נפלו ירויים

על העפר, או נחבטו במדרכה,

או נבלעו במעמקי בור.

מן המעט שאני יודע אני מניח

שאלוהים ראה אותם בשעת מותם

ולא ניסה כלל לעזור להם.

אני גם מניח שהכרובים והשרפים - צאצאיו,

צפו יחד עמו במראה וגם הם העדיפו

לא לנקוף את אצבעם.

7.

זיכרונות מסתבר

הם פגרים חסרי-שפה

והפחד ממעידם על הדרך.

התופת שעברו הורי

ציווה עליהם "לפחד תמיד".

בכל שנה, בסתיו, 

 כשהזיכרונות מ"שם"

הרימו ראש, הייתי מפלל 

 שהשכחה הברוכה 

 תמצא באחד-הימים מקום

של קבע בלבם.  

1.

אף-פעם

לא שאלתי את הורי

מה עבר עליהם

בגטאות באירופה.

תמיד התייראתי

מן התשובות שתחשופנה בפני

את אימת הבשר-החי.

תמיד פחדתי

שלא אוכל לעמוד בכך.

כן, אני הילד הצבר, הגבוה,

פחדתי שלא אוכל

לעמוד בכך.

2.

מי שאמר שהעיניים

הם ראי-הנפש,

לא טעה בהרבה.

הוא טעה רק בעיתוי,

הוא טעה רק ברגע האמירה.

הוא לא חשב שתצליח

לבטא בשפה פשוטה משפט

כל כך טעון:

"המספר הצבאי שלי,

דומה למספר הכחול

על אמת-היד

של אבי".

3.

תצלום מצהיב

מן המאה הקודמת:

חורשת-עצים,

צבעי פסטל רכים

של סתיו פולני.

איש עומד ליד אישה:

חיוך דהוי מכרכם פניהם.

האישה בתצלום סבתי,

האיש בתצלום סבי.

קיצם הקרוב, ניתן לשער,

מסתתר כבר מאחורי בדי-העצים

כמו אצבעות שלוחות לנקר.

4.

קר בחוץ.

יש עצים שמטים

את ענפיהם כמו ללטיפה.

העצים הפנימיים שלי הפסיקו

לחשוב מזמן על לטיפות,

הם מרוכזים במשוגות של החיים.

המשמעות המתבקשת לפיכך

היא משמעות הקור החודר.

למעלה מכוחותיי לתאר שואה

במלים נוקבות יותר.

5.

הגשם

מתאפק לרדת.

הוא מתאפק

כמו הבכי שצברתי

משך השנים.

כמו הבכי

שנקשר בעיני

כשהכו את אבי באמבטיה

ברצועות שחורות

של תפילין.

6.

בין התצלומים 

מצאתי דיוקן משפחתי מימים עברו:

אמי, בת שנה לכל-היותר,

יושבת על ברכי אמה החורגת.

משפחתה המורחבת 

עומדת סביבה 

על מין משטח-עץ.

מאחוריהם, שני עצים מאובקים

ומאחורי העצים

בית-לבנים מנומר פצלי-טיח.

עולם שלם שאיננו עוד עולה מהדיוקן הזה:

תחושה חמקמקה של דה-ז'ה-וו

7.

העיקר הוא

שלא שכחתי

את סבי:

סבי היפה, סבי הטוב,

סבי שנשחט

בגלות אירופה.

סבי שלעגו

לזקנו הלבן,

שירקו על פניו הנאות,

ששברו בחמת-זעם

את אפו היהודי.

8.

דור שני

לשואה.

מה שאומר

שאפילו אם אני חי

בארץ ישראל,

משרת בצבאה

ויודע להגן על עצמי,

אני לא יכול

שלא לחוש

בין העצמות והבשר,

כל חורף מחדש,

את הפחד המצמית הזה

שחוו הורי בגטו.

9.

אתם טועים רבותי,

אתם לא יודעים רבותי,

כמה פחד

ירשתי מהורי.

האשליה שאני יוצר בכם

היא אשליה של מלאות-הגוף,

כל זיקה בינה

לבין צדקת החידלון

או שגרת החולין,

נדונה מראש לכישלון.

שנים שאין לי את הפריבילגיה

לא לדעת,

לא לזכור.

10

לעיתים אני רוצה 

 להרחיק עצמי,

מן הזיכרון המתמיד הזה

על אבותי:

בעלי מלאכה זעירים,

סנדלרים, תפרים, בעלי חנויות.

כל אלה שנסקלו ונשרפו,

נהרגו ונחנקו,

טובעו ונצלבו,

רק בשל היותם יהודים.

אני לא חש עצמי

בוגד בזכרם בשל כך.

גם הפרפר הקטן ההולך בחושך

נשבר לעתים בתשוקה

אל האור.

11

אשמורת שניה.

העצים שותקים כקרח.

הרוח חותך גגות בהבל פיו.

אמי צועקת,

אמי צועקת מקצת כאבה אל הליל.

אשה אחרת 

היתה אולי שומרת כאבה 

פיקדון לימים אחרים.

12

תמיד בלילה,

אחרי האזכרות,

שמעתי אתכם פועים כעגל שעקדוהו 

וקשרוהו לשחיטה.

הבכי המר, הנוקב הזה,

כמו ירד ועלה הרים וגאיות עד שהשתרע 

רצוץ מבכי, מלחית מצמא,

למרגלות כסא-הכבוד.

13

גדול הרצון לדעת

אם סבי וסבתי במותם נפלו ירויים

על העפר, או נחבטו במדרכה,

או נבלעו במעמקי בור.

מן המעט שאני יודע אני מניח

שאלוהים ראה אותם בשעת מותם

ולא ניסה כלל לעזור להם.

אני גם מניח שהכרובים והשרפים - צאצאיו,

צפו יחד עמו במראה וגם הם העדיפו

לא לנקוף את אצבעם.

14

זיכרונות מסתבר

הם פגרים חסרי-שפה

והפחד ממעידם על הדרך.

התופת שעברו הורי

ציווה עליהם "לפחד תמיד".

בכל שנה, בסתיו, 

 כשהזיכרונות מ"שם"

הרימו ראש, הייתי מפלל 

 שהשכחה הברוכה 

 תמצא באחד-הימים מקום

של קבע בלבם.

חמים בבית,

ההסקה פסקה 

 לפעול.

הרוח שורט 

את התריסים

כמו חתול שחור.

מכין עצמי 

לשינה

אני משאיר אחרי 

 בלא-יודעין 

עקבות מובהקים

של עייפות:

כורסה סתורה,

ספל קפה קר.

פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת.

מֵאֲחוֹרַי נִמְשָׁךְ הַגֶּשֶׁם,

עֲנָנִים סְתוּרֵי שֵׂעָר

הֵצִיצוּ מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ.

הַגֶּשֶׁם סִכּוֹת דַּקּוֹת-חַדּוֹת

צוֹנֵחַ עַל הַדֶּשֶׁא.

אֲנִי לֹא מַסְפִּיק לִקְלֹט

אֶת מְעוֹפוֹ בָּאֲוִיר.

נִצָּב עַל סַף-הַבַּיִת,

מַרְתִּית מִגַּעְגּוּעִים,

אֲנִי חוֹזֵר עַכְשָׁו אֵלַיִךְ

מִמַּסָּע אָרֹךְ בִּזְמַן:

זִכְרוֹנוֹתַי הֵם

יַלְדֵי הֶעָתִיד.

ביקור בוואדי ניסנס

עם זהבה אשתי היקרה.

הוואדי היה לנחל-אכזב עם מעט אירועים.

שווקי העתיקות מסתבר,

פתוחים רק בשבתות.

זעיר-פה זעיר-שם 

ראינו יצירות אמנות או מיצגים.

לא מספיק, אבל פיצנו עצמנו במוזיאון חיפה

ולאחר מכן במוזיאון קטן אך חכם

ואיכותי "טיקוטין",

שם הוצגה תערוכה

של אמנים יפניים בנושא ה"מגדר":

יפן הישנה ויפן החדשה, תיאטרון לגברים בלבד (קאבוקי)

ותיאטרון מודרני בו משתתפות רק נשים המגלמות

תפקידי גברים.

צפייה בחלק מהעבודות

מעוררת אפילו מעט אי-נוחות.

תערוכה מעניינת מאד, קצת שונה, אולי חריגה

בבוטות שבה. אבל בסיכום, מרתקת

ומעוררת מחשבה.

לעת ערב טיילנו

במושבה הגרמנית, סעדנו, חזרנו.

לפנות בוקר התעוררתי עם מחושי-בטן.

זהבה אשתי היקרה, אם אשתה

ביום זה תה בלבד,

האם יוקל לי?

ואז התהפכתי ממך 

 רפוי ואזל-דם.

אזני צללו מן השקט שנהיה פתאום: 

רעד הזגוגית בחלון,

הרחש הרך של הווילון.

זכרון הבנק הבליח בי בחפזה:

הדלפקים הממורטים, 

 התור המהיר.

מה פתאום אני מעלה עכשו 

בחושך, במיטה, את הבנק לנגד עיני:

אין לי דברים חשובים אחרים

לעסוק בהם?