עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    בעצם באתי רק לדבר

    וְאִם הַשִּׁיר יְפַשֵּׁט מִכְּזָבָיו,
    יֶחְדַּל לִהְיוֹת שִׁיר".

    (רמב"ע - ר' מֹשֶׁה בֶּן עֶזְרָא).
    *****************************

    שירים חדשים חוברים כאן לשירים ישנים שנוסחם המאוחר מרחיק אותם במינון זה או אחר מן המקור הראשוני. זכויות השימוש, הפרסום וההפצה של שירים אלה שמורות רק לי.
    אין לצטט, להעתיק, או לשתף ברבים שירים אלה, אלא אם צוין שהינם חלק בלתי נפרד מן המצוי עמי בכתובים.

    יהודה ויצנברג ניב
    ---------------------------------

    אֲנִי כּוֹתֵב לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לִי כֹּחַ לִכְתֹּב אֶלָּא מִפְּנֵי
    שֶׁכְּבָר אֵין בִּי כֹּחַ לְיִדֹּם.
    לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ קַטְנוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִיבָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתָיו וּתְחוּשׁוֹתָיו לְגַבֵּי הַהִתְמוֹדְדוּיוֹת וְהַהִתְנַסּוּיוֹת שֶׁלּוֹ.

    (הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)
    *********************************************
    "אם אתה רוצה להיות יצירתי, השאר בחלקך ילד, עם היצירתיות ויכולת ההמצאה שמאפיינים ילדים לפני שהם מתעוותים על ידי חברת המבוגרים"

    ציטוט מדברי ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שווייצרי-צרפתי,
    ------------------------------------
    הַמְּשׁוֹרֵר הוּא מְכַזֵּב
    שֶׁכֹּה בִּכְזָבָיו מַפְלִיא
    כְּשֶׁהוּא מַמְצִיא אֶת הַכְּאֵב
    גַּם כְּשֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ בַּעֲלִיל.
    וְהַקּוֹרְאִים אֶת שֶׁכָּתַב
    חָשִׁים יָפֶה בִּכְאֵב הַקָּרוּא
    אַךְ לֹא בִּשְׁנֵי כְּאֵבָיו
    אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא קָרוּ.
    הַדִּמְיוֹן טוֹחֵן אֶת הַכְּזָבִים
    כְּשֶׁאֶת הַגַּלְגַּל מָשָׁל סוֹבֵב
    קָרוֹן צַעֲצוּעַ מֵחוּטִים עָבִים
    אֲשֶׁר קוֹרְאִים לוֹ לֵב.

    פרננדו פסואה (תרגום יורם ברונובסקי)
    *****************************************************
    שאלה: איך נעשית סופר? תשובה: אני די ביישן אני לא חיה חברתית. אני לא יודע לתקשר. מתקשה בחיי חברה. כבחור צעיר או נער בוגר התחלתי לכתוב כפי שכותבים בגיל ההתבגרות דברים שקשורים לבדידות, למחשבות ולדברים שקשורים לנפש האדם.
    - הכתיבה מתנהלת בשתי ישויות: אחת, החיים הממשיים שקורים כל יום, השנייה העולם הבדיוני שהוא יקום בפני עצמו.

    ציטוט מדברי אחד מגדולי הסופרים הנורווגים של אסקילדסן - (על בסיס ראיון עיתונאי שנערך עמו בשנת 2011)


    *****************************************
    הזיכרון שלי רעוע, אני חלש במתמטיקה. אין לי לא מחשבה מהירה ולא שנינות והיכולת שלי לעקוב אחר רצף של מחשבה מופשטת היא מוגבלת.
    מה שכן, אולי יש לי מקוריות, שכל ישר וכושר שיפוט ולפעמים אני שם לב לדברים החומקים מעיני אחרים".

    (צרל'ס רוברט דרווין)
    ******************************************
    "לאמן ניתנה היכולת להביע את הרוח באמצעות החומר, אין הוא מסוגל לבאר את יצירתו ולעיתים קרובות אין הוא מסוגל אף להנות ממנה.
    יצירתו היא הגשר שבין נפשו שלו לבין נפשו של המתבונן בה ורק המתבונן בה יוכל לראות את נפשו שלו, את הגשר ואת נפשו של האמן גם יחד".

    (ליאונרדו דה וינצ'י)
    *************************************************
    " דבר אינו מקורי, אם משהו מעורר בכם השראה או מצית את הדמיון, גנבו אותו, הלעיטו את עצמכם בסרטים ישנים וחדשים, מוזיקה, ספרים, יצירות אמנות, תצלומים, שירים, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחובות, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. בחרו לגנוב רק דברים שמדברים אליכם ישירות לנשמה. אם תנהגו כך היצירה של הגניבה תהיה אותנטית. אותנטיות היא הכרחית, מקוריות אינה קיימת, ואל תטרחו להסתיר את מעשה הגניבה,- הרגישו חופשי אפילו לחגוג אותו. בכל מצב זכרו מה שז'אן לוק גודאר אמר- " העניין אינו מאיפה אתם לוקחים דברים, אלא לאן אתם מביאים אותם".

    (ציטוט מדברי במאי הקולנוע הפרוע ג'ים ג'ארמוש )
    ------------------------------

    ארכיון : 4/2014

    0 תגובות   יום ראשון, 27/4/14, 19:48

    1.

    דור שני

    לשואה.

    מה שאומר

    שאפילו אם אני חי

    בארץ ישראל,

    משרת בצבאה

    ויודע להגן על עצמי,

    אני לא יכול

    שלא לחוש

    בין העצמות והבשר,

    כל חורף מחדש,

    את הפחד המצמית הזה

    שחוו הורי בגטו.

     

    2.

    אתם טועים רבותי,

    אתם לא יודעים רבותי,

    כמה פחד

    ירשתי מהורי.

    האשליה שאני יוצר בכם

    היא אשליה של מלאות-הגוף,

    כל זיקה בינה

    לבין צדקת החידלון

    או שגרת החולין,

    נדונה מראש לכישלון.

    שנים שאין לי את הפריבילגיה

    לא לדעת,

    לא לזכור.

     

    3.

    לעיתים אני רוצה 

     להרחיק עצמי,

    מן הזיכרון המתמיד הזה

    על אבותי:

    בעלי מלאכה זעירים,

    סנדלרים, תפרים, בעלי חנויות.

    כל אלה שנסקלו ונשרפו,

    נהרגו ונחנקו,

    טובעו ונצלבו,

    רק בשל היותם יהודים.

    אני לא חש עצמי

    בוגד בזכרם בשל כך.

    גם הפרפר הקטן ההולך בחושך

    נשבר לעתים בתשוקה

    אל האור.

     

    4.

    אשמורת שניה.

    העצים שותקים כקרח.

    הרוח חותך גגות בהבל פיו.

    אמי צועקת,

    אמי צועקת מקצת כאבה אל הליל.

    אשה אחרת 

    היתה אולי שומרת כאבה 

    פיקדון לימים אחרים.

     

    5.

    תמיד בלילה,

    אחרי האזכרות,

    שמעתי אתכם פועים כעגל שעקדוהו 

    וקשרוהו לשחיטה.

    הבכי המר, הנוקב הזה,

    כמו ירד ועלה הרים וגאיות עד שהשתרע 

    רצוץ מבכי, מלחית מצמא,

    למרגלות כסא-הכבוד.

     

    6.

    גדול הרצון לדעת

    אם סבי וסבתי במותם נפלו ירויים

    על העפר, או נחבטו במדרכה,

    או נבלעו במעמקי בור.

    מן המעט שאני יודע אני מניח

    שאלוהים ראה אותם בשעת מותם

    ולא ניסה כלל לעזור להם.

    אני גם מניח שהכרובים והשרפים - צאצאיו,

    צפו יחד עמו במראה וגם הם העדיפו

    לא לנקוף את אצבעם.

     

    7.

    זיכרונות מסתבר

    הם פגרים חסרי-שפה

    והפחד ממעידם על הדרך.

    התופת שעברו הורי

    ציווה עליהם "לפחד תמיד".

    בכל שנה, בסתיו, 

     כשהזיכרונות מ"שם"

    הרימו ראש, הייתי מפלל 

     שהשכחה הברוכה 

     תמצא באחד-הימים מקום

    של קבע בלבם.  

     

     


    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום שבת, 26/4/14, 13:06

      1.

      אף-פעם

      לא שאלתי את הורי

      מה עבר עליהם

      בגטאות באירופה.

      תמיד התייראתי

      מן התשובות שתחשופנה בפני

      את אימת הבשר-החי.

      תמיד פחדתי

      שלא אוכל לעמוד בכך.

      כן, אני הילד הצבר, הגבוה,

      פחדתי שלא אוכל

      לעמוד בכך.

       

      2.

      מי שאמר שהעיניים

      הם ראי-הנפש,

      לא טעה בהרבה.

      הוא טעה רק בעיתוי,

      הוא טעה רק ברגע האמירה.

      הוא לא חשב שתצליח

      לבטא בשפה פשוטה משפט

      כל כך טעון:

      "המספר הצבאי שלי,

      דומה למספר הכחול

      על אמת-היד

      של אבי".

       

      3.

      תצלום מצהיב

      מן המאה הקודמת:

      חורשת-עצים,

      צבעי פסטל רכים

      של סתיו פולני.

      איש עומד ליד אישה:

      חיוך דהוי מכרכם פניהם.

      האישה בתצלום סבתי,

      האיש בתצלום סבי.

      קיצם הקרוב, ניתן לשער,

      מסתתר כבר מאחורי בדי-העצים

      כמו אצבעות שלוחות לנקר.

       

      4.

      קר בחוץ.

      יש עצים שמטים

      את ענפיהם כמו ללטיפה.

      העצים הפנימיים שלי הפסיקו

      לחשוב מזמן על לטיפות,

      הם מרוכזים במשוגות של החיים.

      המשמעות המתבקשת לפיכך

      היא משמעות הקור החודר.

      למעלה מכוחותיי לתאר שואה

      במלים נוקבות יותר.

       

      5.

      הגשם

      מתאפק לרדת.

      הוא מתאפק

      כמו הבכי שצברתי

      משך השנים.

      כמו הבכי

      שנקשר בעיני

      כשהכו את אבי באמבטיה

      ברצועות שחורות

      של תפילין.

       

      6.

      בין התצלומים 

      מצאתי דיוקן משפחתי מימים עברו:

      אמי, בת שנה לכל-היותר,

      יושבת על ברכי אמה החורגת.

      משפחתה המורחבת 

      עומדת סביבה 

      על מין משטח-עץ.

      מאחוריהם, שני עצים מאובקים

      ומאחורי העצים

      בית-לבנים מנומר פצלי-טיח.

      עולם שלם שאיננו עוד עולה מהדיוקן הזה:

      תחושה חמקמקה של דה-ז'ה-וו

       

      7.

      העיקר הוא

      שלא שכחתי

      את סבי:

      סבי היפה, סבי הטוב,

      סבי שנשחט

      בגלות אירופה.

      סבי שלעגו

      לזקנו הלבן,

      שירקו על פניו הנאות,

      ששברו בחמת-זעם

      את אפו היהודי.

       

      8.

      דור שני

      לשואה.

      מה שאומר

      שאפילו אם אני חי

      בארץ ישראל,

      משרת בצבאה

      ויודע להגן על עצמי,

      אני לא יכול

      שלא לחוש

      בין העצמות והבשר,

      כל חורף מחדש,

      את הפחד המצמית הזה

      שחוו הורי בגטו.

       

      9.

      אתם טועים רבותי,

      אתם לא יודעים רבותי,

      כמה פחד

      ירשתי מהורי.

      האשליה שאני יוצר בכם

      היא אשליה של מלאות-הגוף,

      כל זיקה בינה

      לבין צדקת החידלון

      או שגרת החולין,

      נדונה מראש לכישלון.

      שנים שאין לי את הפריבילגיה

      לא לדעת,

      לא לזכור.

       

      10

      לעיתים אני רוצה 

       להרחיק עצמי,

      מן הזיכרון המתמיד הזה

      על אבותי:

      בעלי מלאכה זעירים,

      סנדלרים, תפרים, בעלי חנויות.

      כל אלה שנסקלו ונשרפו,

      נהרגו ונחנקו,

      טובעו ונצלבו,

      רק בשל היותם יהודים.

      אני לא חש עצמי

      בוגד בזכרם בשל כך.

      גם הפרפר הקטן ההולך בחושך

      נשבר לעתים בתשוקה

      אל האור.

       

      11

      אשמורת שניה.

      העצים שותקים כקרח.

      הרוח חותך גגות בהבל פיו.

      אמי צועקת,

      אמי צועקת מקצת כאבה אל הליל.

      אשה אחרת 

      היתה אולי שומרת כאבה 

      פיקדון לימים אחרים.

       

      12

      תמיד בלילה,

      אחרי האזכרות,

      שמעתי אתכם פועים כעגל שעקדוהו 

      וקשרוהו לשחיטה.

      הבכי המר, הנוקב הזה,

      כמו ירד ועלה הרים וגאיות עד שהשתרע 

      רצוץ מבכי, מלחית מצמא,

      למרגלות כסא-הכבוד.

       

      13

      גדול הרצון לדעת

      אם סבי וסבתי במותם נפלו ירויים

      על העפר, או נחבטו במדרכה,

      או נבלעו במעמקי בור.

      מן המעט שאני יודע אני מניח

      שאלוהים ראה אותם בשעת מותם

      ולא ניסה כלל לעזור להם.

      אני גם מניח שהכרובים והשרפים - צאצאיו,

      צפו יחד עמו במראה וגם הם העדיפו

      לא לנקוף את אצבעם.

       

      14

      זיכרונות מסתבר

      הם פגרים חסרי-שפה

      והפחד ממעידם על הדרך.

      התופת שעברו הורי

      ציווה עליהם "לפחד תמיד".

      בכל שנה, בסתיו, 

       כשהזיכרונות מ"שם"

      הרימו ראש, הייתי מפלל 

       שהשכחה הברוכה 

       תמצא באחד-הימים מקום

      של קבע בלבם.

       


      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שבת, 19/4/14, 17:33

        חמים בבית,

        ההסקה פסקה 

         לפעול.


        הרוח שורט 

        את התריסים

        כמו חתול שחור.


        מכין עצמי 

        לשינה


        אני משאיר אחרי 

         בלא-יודעין 

        עקבות מובהקים

        של עייפות:


        כורסה סתורה,

        ספל קפה קר.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 11/4/14, 16:04

          פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת.

          מֵאֲחוֹרַי נִמְשָׁךְ הַגֶּשֶׁם,

          עֲנָנִים סְתוּרֵי שֵׂעָר

          הֵצִיצוּ מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ.

           

          הַגֶּשֶׁם סִכּוֹת דַּקּוֹת-חַדּוֹת

          צוֹנֵחַ עַל הַדֶּשֶׁא.

          אֲנִי לֹא מַסְפִּיק לִקְלֹט

          אֶת מְעוֹפוֹ בָּאֲוִיר.

           

          נִצָּב עַל סַף-הַבַּיִת,

          מַרְתִּית מִגַּעְגּוּעִים,

          אֲנִי חוֹזֵר עַכְשָׁו אֵלַיִךְ

          מִמַּסָּע אָרֹךְ בִּזְמַן:

           

          זִכְרוֹנוֹתַי הֵם

          יַלְדֵי הֶעָתִיד.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שבת, 5/4/14, 09:52

            ביקור בוואדי ניסנס

            עם זהבה אשתי היקרה.

            הוואדי היה לנחל-אכזב עם מעט אירועים.

            שווקי העתיקות מסתבר,

            פתוחים רק בשבתות.


            זעיר-פה זעיר-שם 

            ראינו יצירות אמנות או מיצגים.

            לא מספיק, אבל פיצנו עצמנו במוזיאון חיפה

            ולאחר מכן במוזיאון קטן אך חכם

            ואיכותי "טיקוטין",


            שם הוצגה תערוכה

            של אמנים יפניים בנושא ה"מגדר":

            יפן הישנה ויפן החדשה, תיאטרון לגברים בלבד (קאבוקי)

            ותיאטרון מודרני בו משתתפות רק נשים המגלמות

            תפקידי גברים.


            צפייה בחלק מהעבודות

            מעוררת אפילו מעט אי-נוחות.

            תערוכה מעניינת מאד, קצת שונה, אולי חריגה

            בבוטות שבה. אבל בסיכום, מרתקת

            ומעוררת מחשבה.


            לעת ערב טיילנו

            במושבה הגרמנית, סעדנו, חזרנו.

            לפנות בוקר התעוררתי עם מחושי-בטן.

            זהבה אשתי היקרה, אם אשתה

            ביום זה תה בלבד,

            האם יוקל לי?

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שלישי, 1/4/14, 19:36

              ואז התהפכתי ממך 

               רפוי ואזל-דם.


              אזני צללו מן השקט שנהיה פתאום: 

              רעד הזגוגית בחלון,

              הרחש הרך של הווילון.


              זכרון הבנק הבליח בי בחפזה:

              הדלפקים הממורטים, 

               התור המהיר.


              מה פתאום אני מעלה עכשו 

              בחושך, במיטה, את הבנק לנגד עיני:

              אין לי דברים חשובים אחרים

              לעסוק בהם?

              דרג את התוכן:

                ארכיון