כַּמַּמְשִׁיכָה אֶת הַלַּיְלָה הָפַכְתְּ הַבֹּקֶר אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה.
הַמִּטָּה הַסְּתוּרָה שִׁנְּתָה מְקוֹמָהּ וְעַל שִׁדַּת-הָעֵץ
הֶחֱלִיפוּ מָקוֹם חֶפְצֵי הַנּוֹי הַזְּעִירִים מַדִּיפֵי רֵיחֵךְ.
עַל הַקּוֹלָב מִמּוּל תְּלוּיִים מִכְּנָסַיִךְ;
בִּמְעַט דִּמְיוֹן נִתָּן לִרְאוֹת אֵיךְ כְּמוֹ נֵד בּוֹהֵק, גּוּפֵךְ הַלָּבָן נִשְׁלַף מִתּוֹכָם. |
מַאֲזִין בַּנְּשִׁימָה נֶעְתֶּקֶת
|
בְּשַׁבָּת הִנַּחְתִּי לְזִיפֵי-הַזָּקֵן לִגְדֹּל פֶּרַע:
מִלְּאָה אוֹתִי מִין תְּחוּשָׁה שֶׁל לֵאוּת שֶׁלֹּא הִתִּירָה לִשְׁלֹחַ יָד אֲלֵיהֶם.
אֲנִי מַבִּיט בִּרְאִי: בְּרִיָּה סְמוּקַת-פָּנִים, מְגַלְגֶּלֶת בְּצִדְקָנוּת עֵינַיִם לַמְּרוֹמִים.
כִּמְעַט אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בַּמּוּחָשׁ אֵיךְ מַחְשָׁבוֹת-הַזִּמָּה מִתְפָּרְעוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַמֵּצַח. |
שָׁכַבְתְּ עַל הַגַּב, יָדֶיךְ מַזִּיעוֹת מִתַּחַת לָעֹרֶף,
עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת אֶל הַחֲשֵׁכָה.
אוֹר-הַכּוֹכָבִים נִמְהָל בָּאוֹר הַצְּהַבְהַב שֶׁל מְנוֹרַת-הַקְּרִיאָה.
רֹאשֵׁךְ עַל הַכַּר סָמוּךְ כָּל כָּךְ לְשֶׁלִּי;
חֲבָל שֶׁאֵינְךְ יְכוֹלָה לַשְּׁמֹעַ אֶיך אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ מְצַוַּחַת בְּשִׁגָּעוֹן בֵּין אֻנּוֹת-הַמּוֹחַ.
כל הזכויות שמורות © ליהודה ויצנברג ניב |
אֵלֶּה יְמֵי הַקַּיִץ |
זוֹ יְקִיצָה שֶׁל יוֹם חָדָשׁ,
שֶׁבּוֹ אַתְּ מְרִימָה רֹאשֵׁךְ מִן הַכָּרִית, מעַיֶּנֶת רֶגַע בְּפָנַי
וְכַחַסָּה עַל שְׁנָתִי, לְהָקִים רַעַשׁ
בְּחַדְרֵי-הַבַּיִת |