בֵּן אָדָם כָּמוֹנִי

לֹא תָּמִיד

אוֹהֵב לִרְאוֹת עֵין בָּעַיִן

אֶת עֶברו,

הוּא מְיַפֶּה

אֶת גּוֹרָלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו

וּמְשַׁקֵּר לְעִתִּים

לְעַצְמוֹ

וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ

לֹא יוֹדֵעַ אוֹ לֹא זוֹכֵר

אֶת קוֹרוֹת

עֲלִילוֹתָיו.

רַחְמָנוּת

עַל אָדָם כָּזֶה,

רַחְמָנוּת עַל אָדָם

כָּמוֹנִי.

קְחִי אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁפָּקַד אוֹתִי

הַיּוֹם.

אֲנִי לֹא יָכוֹל לָלֶכֶת

לִישֹׁן בִּגְלָלוֹ,

הוּא דּוֹפֵק בִּי בַּשִּׁבְעָה

פַּטִּישִׁים קְטַנִּים.

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי

אֵין בָּהֶם כֹּחוֹת,

הֵם שוכבים חִוְּרִים

וְחַסְרֵי-דָּם.

אוֹר הַנֵּאוֹנִים

דּוֹפֵק עַל גּוּפֵנו

כְּמוֹ חָתוּל

מְנֻמָּר.

כְּשֶׁאַתָּה

יוֹצֵא לָרְחוֹב,

הַנְּשָׁמָה רַק הִיא

נְקִיָּה אֶצְלְךָ.

וְרַק בְּעֵינֵי

הַנְּשָׁמָה הָאֵלֶּה

אֲנִי מַרְשֶׁה לְךָ לִרְאוֹת

אֶת יֹפִי הַנָּשִׁים.

כְּתֹב לָאוֹר-כָּךְ

רַק אֶת אֲשֶׁר בְּלִבְּךָ,

אַתְּ שֶׁעָשִׂית

וְלֹא עָשִׂית,

אֶת אַהֲבוֹתֶיךָ

בַּמִּסְתָּרִים

וְאֶת אַהֲבוֹתֶיךָ

בַּגָּלוּי.

אֲנִי הַיֶּלֶד

שֶׁבְּעֹרֶף

וְחָשׁוּב שֶׁתֵּדְעִי

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

לַאֲשׁוּרָם.

מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי

אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה

תַּשְׁאִירִי לִי.

הַתְּשׁוּבוֹת

מֻנָּחוֹת אֶצְלִי

כְּבַקֻּפְסָה.

אֲנִי הַיֶּלֶד

שֶׁבָּעֹרֶף

וַאֲנִי טָעוּן דְּאָגוֹת

כְּנוֹשֵׂא צְלָב.

אֲנִי גַּם יוֹדֵעַ

שֶׁהַחֲרֵדוֹת הַמְּתוּקוֹת שֶׁלִּי

מִתְגַּלְגְּלוֹת בָּךְ

עַכְשָׁו.

בְּרֶגַע זֶה

יֵשׁ לִי צֹרֶךְ

לַעֲסֹק

בַּשְּׁאֵלוֹת

הַחֲשׁוּבוֹת

בָּאֱמֶת.

לֹא בַּכֶּסֶף

שֶׁמּוּנָח בְּחֶשְׁבּוֹנִנו

וְלֹא בַּנְּיָר-הַמִּכְתָּבִים

נָשׂוּא-חֲלוֹמֵךְ.

תְּנִי אֵפוֹא לִי מְעַט

מִן הַבְּרִיאוּת

הַנַּפְשִׁית שֶׁלָּךְ,

זֶה, אֲנִי מַאֲמִין,
יַחֲזִיר לִי אֶת הָרָצוֹן
לִכְתֹּב.

וְלַחְשֹׁב

שָׁרַק חֲבָל בָּאֱמֶת

שֶׁהַשָּׁנִים צָמְחוּ עָלַי

כָּכָה בְּבַטָּלָה

וְשַׂעֲרוֹתַי

הִלְבִּינוּ.

שֶׁלַּשָּׁנִים יֵשׁ כְּבָר

זְרִימָה עַצְמָאִית מִשֶּׁלָּהֶן

וְהֵן מְטַפְּסוֹת עָלַי

כִּרְצוֹנָן.

פַּעַם יָכֹולְתִּי

לְכוֹפֵף אֶת הַיּוֹם

לָרְצוֹנִי,

לְכַווֵּן שְׁעַת בּוֹאִי,

שְׁעַת יְצִיאָתִי,

שְׁעַת אַהֲבָתִי.

אֶת יָדִי עָקְדוּ

בַּחֲלוֹמִי כְּכֶבֶשׁ

מוּבָל לַטֶּבַח,

יֵשׁ בְּהַשְׁפָּלָתִי זֹאת הַרְבֵּה

ממתק הַדָּם

שֶׁל נְקָמָה אַחֲרוֹנָה.

דַּי לִי בַּהֲלִיכָה

עַל שְׁנֵי כְּלוֹנְסָאוֹת

כְּלוּלְיָן.

אֲנִי צָרִיךְ

קַרְקַע בְּטוּחָה,

אֲנִי צָרִיךְ שָׁמַיִם

לְבָנִים כְּסִיד,

בָּהֶם אוּכַל לִרְשֹׁם

אֶת שְׁמִי בַּצֶּבַע כָּחֹל

וּלְהִתְעוֹרֵר.

אֶתְמוֹל רָחַץ לִבִּי

כַּיֶּלֶד בָּן יוֹמוֹ

בַּנִּקָּיוֹן-כפיו

המומש בַּיָּד.

הַיּוֹם יָצָאתִי

אֶל הַסַּעַר הַטּוֹב

בְּחוּץ כְּדֵי לְאַבֵּד

עַצְמִי.

שְׁתֵּי מיתות מְזֻמָּנוֹת

לִי עַל הַדֶּרֶךְ:

מִיתת בֵּית דִּין

וּמִיתת אָדָם.

מָחָר אֵלֵךְ אֵפוֹא

לַקַּלְפִּי הַגְּדוֹלָה בַּגַּן-הָעִיר

כְּדֵי לִבְחֹור לִי

מִיתָה יָפֶה.

בַּשַּׁעַר הָעִיר

אֶשְׁפֹּט

כָּל עוֹלֶה-רֶגֶל

שֶׁעָלָה מִן הַמִּדְבָּר

וְאֶנְעַץ בּוֹ יָדִי.

אֲנִי, סְפִינַת

מִפְרָשִׂים נוֹשֶׁמֶת,

מַלְאָךְ לְכָל

נֶפֶשׁ נְטוּשָׁה

בֶּעָרִים

הַגְּדוֹלוֹת.

כְּמַלְאָךְ עַתִּיק

אֵשֵׁב מְשֻׂכַּל-יָדַיִם

וּכְנָפַי פְּרוּשִׂים

לְכָל רוּחַ

מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.

קָרָאנוּ בְּעִיּוּן רַב

אֶת הַכַּתָּבָה, בָּנִים יְקָרִים

לְדַאֲבוֹנֵנוּ הָרַב,

אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא שָׂם.

אֶת הַחֶסְּכוֹנוֹת שֶׁצָּבַרְנוּ

הוֹצֵאנוּ עַל הַדִּירָה

שֶׁרָכַשְׁנוּ.

יֵשׁ לָנוּ סְכוּם

נָמוּךְ מְאֹד, מְאֹד,

בְּקֶרֶן הִשְׁתַּלְּמוּת סְגוּרָה,

מְיֹעָד לַמִּקְרֶה שֶׁל

קָטַסְטְרוֹפָה...

כְּיוֹם אָנוּ חַיִּים יָפֶה

מֵהַפֶּנְסְיוֹת שֶׁלָּנוּ. 

לֹא עֲשִׁירִים, מְתֻכְנָנִים כָּךְ 

שֶׁחוֹסְכִים מְעַט

כָּל חֹדֶשׁ לַחֻפְשָׁה

ו/ אוֹ לְכָל צֹרֶךְ חָרִיג,

שִׁנַּיִם וְכַד'..

הַלְוַאי וְהָיָה לָנוּ...

הָיִינוּ עוֹזְרִים לָכֶם יוֹתֵר-

מָה שֶׁכָּעֵת לֹא מִתְאַפְשֵׁר לָנוּ.

אָנוּ בְּטוּחִים שֶׁבְּעוֹד לֹא הַרְבֵּה שָׁנִים,

תַּעַמְדוּ יָפֶה עַל הָרַגְלַיִם.

הֲכִי אוֹהֲבִים שֶׁבְּעוֹלָם,

אִמָּא וְאַבָּא. 

*שיר דמיוני, אך מתבסס על מה שפורסם בנושא באחד העיתונים:

"...מסתבר שהמדינה מציעה הטבה מאוד משמעותית ומעניינת לכל מי שעבר או מתקרב לגיל 60, שכדאי להכיר. תיקון חוק 190 לפקודת מס הכנסה מעניק למי שצבר מעל 300 אלף הטבות מפליגות בתחום המיסוי, נזילות מלאה בכספי הקרן והורשה של קופת הגמל..."

הַמִּכְנָסַיִם

שֶׁלְּךָ שְׁחֹרוֹת,

כֵּיוָן שֶׁהָלַכְתָּ

בַּחֹשֶׁךְ.

לֹא רַק

הַמִּכְנָסַיִם שֶׁלְּךָ

שְׁחֹרוֹת,

שְׁחוֹרָה

גַּם שְׁעָתְךָ הַיָּפָה,

שֶׁחֹרִים הַשָּׁמַיִם

בַּעֲדֵךָ.

כֻּלָּם מַזְעִימִים

לְךָ פָּנִים

אַחֲרֵי.

שִׂים אֶצְבַּע

עַל הַמָּקוֹם

הֲכִי כּוֹאֵב בְּגוּפְךָ,

תִּרְאֶה שֶׁהָאֶצְבַּע

לֹא תָּשׁוּב

אָחוֹר,

הִיא תִּטְבַּע בְּגוּפְךָ

כְּמוֹ אֶבֶן

מאוזבת.

זֶה רַק מֵעִיד

שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתַּחַת

מֻרְגֶּלֶת לִשְׁאֹב

כָּל מָה

שֶׁנִּדְבַּק.

*מאסופת שירי יהודה ויצנברג ניב