הַתֵּה הַבֹּקֶר |
הַחֻפְשָׁה הַמְּאֻלֶּצֶת שֶׁנָּטַלְתִּי לְעַצְמִי קְצָרָה מִכְּדֵי שֶׁאוּכַל לָצֶקֶת בָּהּ תֹּכֶן מַמָּשִׁי.
מִן הַבֹּקֶר לְמָשָׁל, אֲנִי מַדְחִיק מַחֲשָׁבוֹת עַל שִׁירָה.
צִלְצוּלֵי הַפֶּלֶאפוֹן מִן הָעֲבוֹדָה, פַּעַם-בְּפַעַם
|
אֲנִי מַעֲדִיף לְדַבֵּר עַכְשָׁיו עַל הַפַּחַד הַגָּדוֹל שֶׁתָּקַף אוֹתִי הַלַּיְלָה
הַפַּחַד הַגָּדוֹל הַזֶּה, אַבָּא ,שֶׁאֶשְׁכַּח אֶת פָּנֶיךָ.
יֵשׁ חֲלָלִים לְבֵנִים בְּזִכְרוֹנִי בַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ לְךָ עֵינַיִם.
בִּכְלָל, אֲנִי וְהַזִּכָּרוֹן-הַחַי עָלֶיךָ עוֹמְדִים עַתָּה זֶה מוּל זֶה כְּמוֹ שְׁנֵי חֲשִׂיפֵי-עַזִּים רִטּוּבֵי-עֵינַיִם.
הַמַּבָּט שֶׁלִּי הַבּוֹגֵר מְגַלֶּה רַק עַכְשָׁיו כַּמָּה עָדִין, כַמָּה רָגִישׁ, אֵלַי הָיִיתָ.
|
הַשְּׁטִיחִים בְּבֵיתְךָ רַק הֵם שׁוֹמְעִים אֶת פְּסִיעוֹתֶיךָ הָרַכּוֹת. כָּל זִיעַ שֶׁלְּךָ, כָּל כִּעְכּוּעַ יָבֵשׁ שֶׁל גְּרוֹנְךָ,
נִשְׁמָעִים בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל הַלַּיְלָה כְּמוֹ רַעֲמֵי תּוֹתָחִים רְחוֹקִים.
הַמַּחְשָׁבָה כַּמָּה הִסְפַּקְתָּ מֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הִיא מַחְשָׁבָה מוּבֶסֶת מֵרֹאשׁ,
הַשָּׁנִים הַנּוֹקְפוֹת אינן מחמיאות, לֹא לַפְּרוֹפִיל הַלְּאֻמִּי וְלֹא לְתַדְמִיתְךָ הָאִישִׁית. |
מָה שֶׁמְּנַקֵּר |
אַח בכור יָקָר, אֲנִי מַעֲרִיךְ אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאֲנִי מַעֲסִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ.
כְּפִי שֶׁאַתָּה וַדַּאי חָשׁ חָזַרְתִּי מֵחָדָשׁ לְחַיִּים לְאַחַר פֶּרֶק בְּעָייָתִי בְּחַיַּי.
אֲנִי חַיָּיב לְאִשְׁתִּי הַיְּקָרָה, אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאֲנִי בְּמַצָּב כֹּה טוֹב כָּרֶגַע.
אֲנִי גַּם לֹא יָכוֹל לְהִתְנַעֵר מִן הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי חַיָּיב תּוֹדָה לְאַבָּא מְנַחֵם וּלְאִמָּא פֵּלָה הוֹרַי הַיְּקָרִים וְכֵן, לְהוֹרַי אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה שְׁמוּאֵל וּאִירֶנָּה, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁהֵם נִפְטְרוּ, קַיֶּמֶת בִּי אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה שהֵם אֵלֶּה שֶׁעָזְרוּ לִי לְהִשְׁתַּקֵּם וְלַחֲזֹר מֵחָדָשׁ לַחַיִּים.
|
בְּמָה לְהַשְׁקִיעַ
|
הַמַּאֲבָק הָיָה מִלְּכַתְּחִלָּה חֲסַר סִכּוּי.
כּוֹחֲךָ הָעִוֵּר, צִפָּרְנֶיךָ הַחַדּוֹת, הֵם שֶׁהֱבִיאוּךָ לַנִּצָּחוֹן.
הַקֶּצֶף הַלָּבָן שֶׁנִּתֵּז מִפִּיךָ, הַחֲרָפוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַעֲלוֹתָן שֵׁנִית בְּדִמְיוֹנִי,
כָּל אֵלֶּה הוֹסִיפוּ לְךָ תּעֲצוּמוֹת, כָּל אֵלֶּה רִפּוּ אֶת יָדַי. |
חֲצוּיָה מִן הַלַּיְלָה |
יָרַדְנוּ בְּשַׁבָּת לַבִּצָּה, הַבִּצָּה מֻקֶּפֶת רַבֵּי-קוֹמוֹת, הַשָּׁמַיִם מַשְׁחִירִים לִפְעָמִים מֵעַנְנֵי צִפּוֹרִים עוֹבְרוֹת.
הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה מִנַּרְתִּיקָהּ וּזְהָרֶיהָ נֶעֶצְרוּ בְּעֵינַיִךְ. אֲנִי גֶּבֶר לְמוּד-נִסָּיוֹן, אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהִתְרַגֵּשׁ יוֹתֵר מִזַּהֲרוּרִים בְּעֵינַיִם.
אֲנִי רַק יָכוֹל, אִם תִּרְצִי, לָשֶׁבֶת וּלְסַפֵּר לָךְ עַל הַעֲדָפוֹתַי, לְמָשָׁל, לָקוּם בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר וְלִרְאוֹתְךָ עוֹלָה מֵהָרַחֲצָה שׁוֹתֶתֶת מַיִם. |