וְאִם הַשִּׁיר יְפַשֵּׁט מִכְּזָבָיו, יֶחְדַּל לִהְיוֹת שִׁיר". (רמב"ע - ר' מֹשֶׁה בֶּן עֶזְרָא)
*************************************
שִׁירִים חֲדָשִׁים חוֹבְרִים כָּאן לְשִׁירִים יְשָׁנִים שֶׁנּוֹסְחָם הַמְּאֻחָר מַרְחִיק אוֹתָם בְּמִנּוּן זֶה אוֹ אַחֵר מִן הַמָּקוֹר הָרִאשׁוֹנִי. זְכוּיוֹת הַשִּׁמּוּשׁ, הַפִּרְסוּם וְהַהֲפָצָה שֶׁל שִׁירִים אֵלֶּה שְׁמוּרוֹת לִי, כָּךְ שֶׁאֵין לְצַטֵּט, לְהַעְתִּיק, אוֹ לְשַׁתֵּף בְּרַבִּים שִׁירִים אֵלֶּה, אֶלָּא אִם צֻיַּן שֶׁהִנָּם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִן הַמָּצוּי עִמִּי בַּכְּתוּבִים.
( יהודה ויצנברג ניב)
---------------------------------
אֲנִי כּוֹתֵב לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לִי כֹּחַ לִכְתֹּב אֶלָּא מִפְּנֵי
שֶׁכְּבָר אֵין בִּי כֹּחַ לְיִדֹּם.
לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ קַטְנוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִיבָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתָיו
וּתְחוּשׁוֹתָיו לְגַבֵּי הַהִתְמוֹדְדוּיוֹת
וְהַהִתְנַסּוּיוֹת שֶׁלּוֹ.
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)
*********************************************
""אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת יְצִירָתִי, הַשְׁאֵר בְּחֶלְקְךָ יֶלֶד, עִם הַיְּצִירָתִיּוּת וִיכֹלֶת הַהַמְצָאָה שֶׁמְּאַפְיְנִים יְלָדִים לִפְנֵי שֶׁהֵם מִתְעַוְּתִים עַל יְדֵי חֶבְרַת הַמְּבֻגָּרִים".
ציטוט מדברי ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שווייצרי-צרפתי,
---------------------------------
הַמְּשׁוֹרֵר הוּא מְכַזֵּב
שֶׁכֹּה בִּכְזָבָיו מַפְלִיא
כְּשֶׁהוּא מַמְצִיא אֶת הַכְּאֵב
גַּם כְּשֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ בַּעֲלִיל.
וְהַקּוֹרְאִים אֶת שֶׁכָּתַב
חָשִׁים יָפֶה בִּכְאֵב הַקָּרוּא
אַךְ לֹא בִּשְׁנֵי כְּאֵבָיו
אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא קָרוּ.
הַדִּמְיוֹן טוֹחֵן אֶת הַכְּזָבִים
כְּשֶׁאֶת הַגַּלְגַּל מָשָׁל סוֹבֵב
קָרוֹן צַעֲצוּעַ מֵחוּטִים עָבִים
אֲשֶׁר קוֹרְאִים לוֹ לֵב.
פרננדו פסואה (תרגום יורם ברונובסקי)
*****************************************************
שאלה: איך נעשית סופר? תשובה: אני די ביישן אני לא חיה חברתית. אני לא יודע לתקשר. מתקשה בחיי חברה. כבחור צעיר או נער בוגר התחלתי לכתוב כפי שכותבים בגיל ההתבגרות דברים שקשורים לבדידות, למחשבות ולדברים שקשורים לנפש האדם.
- הכתיבה מתנהלת בשתי ישויות: אחת, החיים הממשיים שקורים כל יום, השנייה העולם הבדיוני שהוא יקום בפני עצמו.
ציטוט מדברי אחד מגדולי הסופרים הנורווגים של אסקילדסן - (על בסיס ראיון עיתונאי שנערך עמו בשנת 2011)
*****************************************
הזיכרון שלי רעוע, אני חלש במתמטיקה. אין לי לא מחשבה מהירה ולא שנינות והיכולת שלי לעקוב אחר רצף של מחשבה מופשטת היא מוגבלת.
מה שכן, אולי יש לי מקוריות, שכל ישר וכושר שיפוט ולפעמים אני שם לב לדברים החומקים מעיני אחרים".
(צרל'ס רוברט דרווין)
******************************************
"לאמן ניתנה היכולת להביע את הרוח באמצעות החומר, אין הוא מסוגל לבאר את יצירתו ולעיתים קרובות אין הוא מסוגל אף להנות ממנה.
יצירתו היא הגשר שבין נפשו שלו לבין נפשו של המתבונן בה ורק המתבונן בה יוכל לראות את נפשו שלו, את הגשר ואת נפשו של האמן גם יחד".
(ליאונרדו דה וינצ'י)
*************************************************
כמה ספרים עוד אספיק לקרוא ואיזה מהם בשנית או בשלישית ואיזה לא ומהחדשים, מאלה שעוד יבואו? ומה אספיק לשמוע מכל הדיסקים שברשותי ומן הקלטות ומה בבצוע חי? את מי אספיק לאהוב ועל מה ועל מי לחשוב?ידידי קונו אומר: יד האני מגעת עד סוף זכרוננו. מה אזכור?
("שאלות" - טוביה ריבנר)
---------------------------------
" דבר אינו מקורי, אם משהו מעורר בכם השראה או מצית את הדמיון, גנבו אותו, הלעיטו את עצמכם בסרטים ישנים וחדשים, מוזיקה, ספרים, יצירות אמנות, תצלומים, שירים, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחובות, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. בחרו לגנוב רק דברים שמדברים אליכם ישירות לנשמה. אם תנהגו כך היצירה של הגניבה תהיה אותנטית. אותנטיות היא הכרחית, מקוריות אינה קיימת, ואל תטרחו להסתיר את מעשה הגניבה,- הרגישו חופשי אפילו לחגוג אותו. בכל מצב זכרו מה שז'אן לוק גודאר אמר- " העניין אינו מאיפה אתם לוקחים דברים, אלא לאן אתם מביאים אותם".
(ציטוט מדברי במאי הקולנוע ה"פרוע" ג'ים ג'ארמוש )
------------------------------
פוסטים פופולאריים
-
אזכרה לאבא
7/10/12 | 1275 צפיות
-
לא רציתי
3/11/18 | 422 צפיות
-
בעלותי במדרגות
29/1/15 | 915 צפיות
-
אחרי זה תרוץ
13/6/18 | 595 צפיות
-
חולצתך דקה
6/3/20 | 201 צפיות
-
קחי את האושר
30/9/19 | 376 צפיות
תכנים אחרונים
בְּכָל לֵב אֶת הַמַּיִם
בְּכָל לֵב
שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי |
הַשָּׁמַיִם נוֹסְעִים מֵעָלַי שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת |
פִּתְאוֹם הֶחְשִׁיךְ וְהַתְּכֵלֶת שָׁקְעָה בֵּין שַׂעֲרוֹתַיִךְ הַזְּהוּבוֹת.
וְהָיָה שֶׁקֶט כְּזֶה וְהָיָה רֵיחַ כְּזֶה וְהַכָּל חִכָּה לִי בִּדְחִילוּ שֶׁאַתְחִיל לִכְתֹּב
וַאֲנִי שֶׁלְּצַיֵּר אֵינִי יוֹדֵעַ יָכֹלְתִּי בְּרֶגַע זֶה לְשֵׂאתֵךְ בְּמַחְשְׁבוֹתַי אֶל קִרְיוֹת הַיָּם הַמּוֹרִיקוֹת
וְלַחֲשֹׁב וּלְדַבֵּר וּלְהָרִיחַ אֶת זְהַב הַשְּׁקִיעָה הַמֻּפְלָא בֵּין שַׂעֲרוֹתַיִךְ.
|
עֹנֶג-הַשַּׁבָּת שֶׁלִּי, |
רְחוֹבוֹת, הָעִיר בָּהּ גָּדַלְתִּי מְאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל לִבָּהּ כְּמוֹ אִמָּא רְחוּמָה, וּמַבִּיטָה בְּעֵינִי.
מִקְּצָת הָרְחוֹבוֹת שֶׁהִכַּרְתִּי שִׁנּוּ מִתְאָר. הָאַסְפַלְט נֶחֱרָךְ מִשֵּׂיבָה טוֹבָה, רַבֵּי-קוֹמוֹת כְּמוֹ הִצְטַמְּקוּ.
הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי מִתְחַקֶּה בְּסַנְדְּלֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלּוֹ אַחַר טְבִיעוֹת הַצְּעָדִים שֶׁל אָז, מַתִּיר לְעַצְמוֹ אֶת הַדְּמָעוֹת. |
קַח בַּצָּהֳרַיִם אֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ אִתְּךָ. מָצָא מִגְרַשׁ-מִשְׂחָקִים עִם נַדְנֵדוֹת ועִם עַרְסָלִים מֵעֵץ
וְתֵן לָהֶם לְשַׂחֵק וְתֵן לָהֶם לָרוּץ מִסָּבִיב כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָשֶׁבֶת וְלִקְרֹא בְּשֶׁקֶט.
אַחֲרֵי זֶה תָּרוּץ הַחוּצָה עִם פֵּיגָ'מָהּ וֶאֱלוֹקִים הַטּוֹב יִרְדֹּף אַחֲרֶיךָ לְהַשִּׂיגְךָ וּלְהַחֲזִירְךָ אֵלָיו,
וְלֹא יַעַזְרוּ לְךָ אָז הַבְּעִיטוֹת וְלֹא תַּעֲזֹר לָךְ אָז תְּחִנַּת-נַפְשְׁךָ.
|
הַלַּיְלָה מְצָאתִיךָ
שׂוֹרֵט בְּצִפָּרְנֶיךָ
כֵּן, אַבָּא, נַעֲלַיִם, מִלּוֹת-אַהֲבָה שֶׁלְּךָ,
זֶה מַשְׁלִיכֵנִי אָחוֹרָה, כְּמוֹ בְּמִנְהֶרֶת-זְמַן,
אֵיךְ, עִם בָּרָק לַח בָּעֵינַיִם, הָיִיתָ מִתְנַפֵּל רִאשׁוֹנָה |
1.
עִם חֲלוֹף הַשָּׁנִים, אֲנִי מְקַבֵּל אֶת תָּוֵי-הַפָּנִים שֶׁל אֲבִי הַמָּנוֹחַ.
בַּסּוֹף, כְּדֵי לְהִזָּכֵר, יַסְפִּיק לי מִן-הַסְּתָם מַבָּט חָטוּף אֶחָד בַּמַּרְאָהּ
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ לִשְׁלֹף מדי פַּעַם בפַּעַם אֶת תְּמוּנָתוֹ מִכִּיס-הַחֻלְצָה.
2. בְּרִגְעֵי-הַדַּחַק, לְעִתִּים אֲנִי מוֹצֵא לְנָכוֹן לִבְרֹחַ לְזִכְרוֹן הַחַי עַל אֲבִי הַמֵּת.
וַאֲנִי נִזְכָּר אֵיךְ הָיָה מְחַתֵּל בְּאַהֲבָה אֶת כַּפּוֹת-רַגְלִי וְעוֹטְפָן בִּשְׂמִיכַת-פּוּךְ כְּדֵי שִׂיחָם לִי.
הַמִּטָּה, מִטָּתִי, קְטַנָּה הָיְתָה עָלַי, יֶלֶד מְגֻדָּל שֶׁכְּמוֹתִי
וְהָרַגְלַיִם, רַגְלַי, צָפוּ מֵאֲלֵיהֶן תַּחַת שְׂמִיכַת-הַפּוּךְ כְּמוֹ הָיוּ לָהֶן חַיִּים.
3. חֲלוֹם רָחוֹק, כְּמִין סֶרֶט שָׁחֹר-לָבָן שֶׁאֲנִי צוֹפֶה בּוֹ יְחִידִי.
אַבָּא נִצָּב בְּקִדְמַת-חֲנוּתוֹ, גַּבּוֹ מִתְנַכֵּר אֶל הֲמֻלַּת-הָרְחוֹב.
עַיִן אַחַת צוֹפִיָּה אֶל הָעוֹבְרִים-וְשָׁבִים, עַיִן שְׁנִיָּה, אוֹהֶבֶת, עָלַי.
בְּמַבָּטוֹ הַמְּצֹעָף אֲנִי קוֹלֵט חֲלוֹמוֹת וְשִׁבְרָם:
נוֹגַעַת לַלֵּב כַּמּוּת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְמַמֵּשׁ בעודו חי. |
בגְדֵי הַחֹרֶף מוּצָאִים מִן הָאֲרוֹנוֹת.
אֲנִי לֹא סוֹבֵל אֶת רֵיחַ הַנַּפְטָלִין, תְּנִי וְאֶעֱזֹר לָךְ אֲנִיחֵם בְּסֵדֶר מוֹפְתִי עַל מַצְּעֵי הַמִּטָּה: שְׂמָלוֹת לְחוּד, חֻולְצוֹת לְחוּד, מִכְנְסֵי הַגַּבַּרְדִּין.
בֵּין לְבֵין אֲנִי תּוֹפֵשׂ עַצְמִי חוֹשֵׁב |
אֲנִי מַגָּף
בְּלוֹרִיתִי לַעֲבֹד.
לָקַחְתִּי לְעַצְמִי
לְאוֹר-כָּךְ אֲנִי חוֹזֵר בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה קַל יוֹתֵר. .
|
