עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    תנו לי לרדת תנו לי לצאת ...

    הבלוג של ערן פוקס Remember my name...

    ארכיון : 4/2012

    3 תגובות   יום רביעי, 18/4/12, 10:06

    יום שלישי בבוקר,17.04.2012 , מגיע הדוא"ל היומי מTheMarker Cafe,

    "למהירי החלטה: הקפה מזמין אתכם להופעה של רועי דהן" ואני, שבדרך כלל לא ממהר לקבל החלטות בנושאי יציאה באמצע השבוע, מרגיש שזה הזמן לנסות... אז ניסיתי ובזכות הקפה יצא לי להכיר עוד אמן חדש שלדעתי יטפס מהר מאוד לעבר הפסגה.

    אז הגענו, בדיוק ב23:00, לבארבי , הבארבי כפי שלא ראיתי הרבה זמן, עם שולחנות וכיסאות ואווירה אינטימית ושקטה, כן כן , מופע ישיבה , בדיוק מסתדר לי אחרי יום עמוס עבודה.

    על הבמה:

    רועי דהן - שירה וגיטרה אקוסטית (בהמשך פסנתר)

    עמית המאיר - גיטרה אקוסטית (בהמשך גיטרה חשמלית)

    שי בר-ששת - גיטרה בס

    אילן טננבאום - תופים

    ענת רבן - צ'לו

     

    רועי דהן, שר באנגלית בלבד, אשתי מבואסת קצת, "הרי יש לו קול יפה כל כך, למה לא לשיר גם בעברית?", אני מסכים איתה , אבל זה הדיון שחוזר שוב ושוב, על כך שאמנים צעירים בוחרים בשפה האנגלית כדי להתקדם , לא רק בביצה המקומית אלא בעולם כולו.

    אולי יהיה זה רק ערן צור שימשיך לכתוב שירה בעברית...אולי השפה האנגלית עשירה יותר מבחינת מילים...זה לא משנה.

    האוירה האינטימית והקול המיוחד של רועי דהן עשו את העבודה.

    יש גוון מסויים בקול שלו שקצת הזכיר לי קצת את מוריסי, אולם ברוב השירים יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני בכלל באיזה פאב אמריקאי, עם איזו להקה מקומית, המילים היו ברורות ומבלי להכיר את כל השירים (בכל זאת היו שירים מהאלבום השני שעליו יתחילו לעבוד בתחילת החודש הבא) עדיין אפשר היה להבין על מה הוא שר.

    סגנון הפולק האמריקאי מחזיר רבים לתקופות קודמות במוסיקה האמריקאית, זה מעניין איך בן קיבוץ בחר דווקא בסגנון מוסיקה זה או בכלל איך ישראלי מחליט ללכת על סגנון מוסיקה מסויים שלא ממש מיינסטרימי בארצנו, אבל יודעים מה? זה ממש לא משנה, כי זה עונג גדול לשבת ולהקשיב לו.

    ההופעה התחילה בשני שירים שקטים Blue Birds ו-Falling like a stone וכפי שכתבתי בפוסטים קודמים, החזרה לכלי הנגינה של "פעם", גיטרות אקוסטיות , צ'לו ואולי אגזים ואכתוב מברשות לתופים, אולי מרמזות על מגמה כלל עולמית של חזרה לשורשים המוזיקליים, לאותה ערגה לימים תמימים יותר.

    אחרי צמד השירים שפתח את ההופעה, מגיעים שני שירים רועשים יותר יחסית, State of mind ו-Drained .

    קיימת מעין אינטראקציה אינטימית בין רועי והקהל, "רועי תעשה לי ילד" , צועקת מישהי ורועי מגיב לה: "אחד? או אולי כמה?" , אחר מוסיף "תוסיף עוד אחד!"...

    אחרי השיר הרביעי, משתף רועי את הקהל בכך שזו הפעם השלישית שהוא והחברים על הבמה מתארחים בבארבי ת"א אבל הפעם חם יותר משאר הפעמים... "אני מזיע ואנחנו רק בשיר הרביעי חיוך"

    את השיר הבא, ושיר שקט נוסף Does anyone know - ממנו שאבתי את שם הפוסט,

    הוא מציג כשיר אהבה לכלבתו הנאמנה מיקה ועל הדרך ממליץ לקהל לאמץ כלב,"לכל אחד מחברי הלהקה יש כלב וזה דבר נפלא" מוסיף רועי, "אולי נקרא לעצמנו רועי והכלבים או רועי והכלבות חיוך"

    במהלך ההופעה, מציג רועי את שאר חברי הלהקה בהתאם למי שמנגן , זו מחווה מאוד חברית ומאוד בריאה - חשוב לי כקהל להכיר את שאר חברי הלהקה, כי הרי גם הם מוכשרים מאוד.

    עם סיום השיר החמישי פורשת ענת ואנו ממשיכים עם שלושה שירים נוספים:Home , Light my way ו- Whisper שאחריו, מצטרפים שאר חברי הלהקה לענת ורועי נשאר לבד על הבמה עם הפסנתר לקטע אינסטרומנטלי רגוע ושקט בשם המתאים Tune.

    ענת חוזרת לבמה לשיר No one כשרועי על הפסנתר והיא מלווה אותו עם הצ'לו, אחר כך חוזרים שאר החברים לעוד מספר שירים  כשאחד מהם בסגנון קאנטרי Crash (שירים נוספים The Treatment,The Shade,Stay where you are ו-Maze).

    קצת אחרי חצות רועי והחבורה מודים לקהל ויורדים לנוח כמו שמגדיר זאת רועי, אבל תוך פחות מדקה הם כבר חוזרים (מנוחה קצרה חיוך) ופותחים את ההדרן עם השיר שיפתח את האלבום השני ונקרא The man in my Head

    ההדרן מסתיים בשיר Here me שלדעתי אף זכה להשמעות תחנות הרדיו בארץ (או שלא...)

    נפרדים מהקהל...

    הופעות אינטימיות מהסוג הזה הן סוג של מזור לנפש, אני מודה שאני רגוע נפשית בהופעות METAL אבל לפעמים צריך איזה משהו שקט יותר שמלטף את עור התוף ופורט לך על מיתרי הלב, כזו היתה ההופעה אתמול ואני מקווה שהתחושות תשארנה כאלו גם כשרועי והחברים יאכלסו מקומות כמו קיסריה (הלכתי רחוק אתם חושבים? נחכה ונראה...)

    אחרי ההופעה, התנגן לי איזה שיר כל הזמן בראש וניסיתי להיזכר מי שר, כי איכשהו הסגנון הוא אותו סגנון ורק היום בבוקר נזכרתי, קוראים לזמר NEK והוא זמר איטלקי תכול עיניים, שהמעריצות האיטלקיות מכנות FIGO (בעברית, כוסון, סליחה על הביטוי)

    NEK מאוד פופולרי באיטליה ואני חושב שמוכר גם באירופה, אני מאחל לרועי דהן שיהיה לפחות פופולרי כמוהו... והשיר שרץ לי בראש הוא Sul Treno להנאתכם.

    למי שרוצה עוד קצת מרועי דהן:

    http://www.roydahan.com/

    http://roydahan.bandcamp.com/

    http://www.youtube.com/user/roydahan/videos

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      פרופיל

      eranfox
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS