נתחיל בחוקים:

חוק מספר1 - הלכתם להופעת רוק בבארבי בתל אביב - קחו בחשבון שההופעה תתחיל ב23:00 ולא דקה לפני.

חוק מספר 2 - הלכתם לבארבי בתל אביב להופעה שהיא בישיבה אז כדאי שתגיעו מוקדם (כדי לתפוס מקום) ההופעה תתחיל בדר"כ ב23:00.

חוק מספר 3 - תמיד לבדוק אם קיים חוק מרפי כי יש סיכוי גדול שהוא מבטל את שני החוקים הראשונים!

אחרי שעברתם על החוקים ושיננתם בע"פ אני יכול בשקט ובביטחה להתחיל:

"מתי מתחילה ההופעה?" שאלה אותי אשתי.

"זה בבארבי וזו הופעת איחוד מרגשת אז אני מניח שכרגיל ב23:00" , עניתי. (בוחן פתע: באיזה חוק זה כתוב?)

"אז להזמין את הבייביסיטר ל22:30?" - "כן",עניתי,נגיע לשם תוך עשר דקות ולא נאלץ לחכות הרבה עד לתחילת ההופעה.

הגענו לבארבי, לא להאמין שמצאתי חניה על הכביש הראשי (כבר חשוד), הגענו לשומר והוא: "הכניסה מסביב, דרך הרצל"

(עכשיו אני כבר שומע את צליל הלהקה בוקעים מבפנים...)

נכנסנו.

"מתי התחילה ההופעה?" - אני שואל מישהי והיא עונה: "לפני רבע שעה משהו כזה..." (בוחן פתע: מי זה מרפי?)

התמקמנו ליד הבר, שלטי איסור העישון שימשו לקישוט בלבד והברבי היה טחון עשן בדיוק כמו בשנות התשעים כשקרח תשע עדיין היו פעילים, הבארבי היה מפוצץ עד כמעט אפס מקום, קרח תשע על הבמה נותנים ברוק ומעיפים את הקהל אחורה בזמן לשנות התשעים ולזכרונות מאז.

הקרח לא יבש הוא בוהק,עם תוספת של קלידנית בשם חגית מרום,שנושאת ברחמה בחודש מתקדם תינוק.

אולי מכאן היא תצא ישר ללידה פעילה...

נעם רותם, ללא קול ממש, ייתכן שבימי הזוהר עוד היה לו משהו אבל עכשיו נעם רותם בא לעשות רוק ופחות פופ.

הגיטרות מחוספסות ומה שמעדן את הצליל הם צלילי האורגן של חגית.

אשתי לא ממש מתלהבת ומתנחמת בכך שנגיע הביתה לפני חצות.

אני דווקא מאוד שמח שהלהקה התאחדה אבל משתדל להתאפק, אולי האיחוד הינו זמני, הרי בשביל איחוד אמיתי צריכים חומרים חודשים ובכל זאת אולי גם להוציא אלבום חדש.

יש המון להקות שאני מתגעגע אליהן ויודע שלא יחזרו עוד אבל כשסוף סוף יש להקה שמתאחדת, אני רוצה להאמין שזה יחזיק יותר מהופעה אחת בבארבי.

נעם רותם מזמין מהקהל את אסף אמדורסקי שמשך את הלהקה לעולם הזה וביחד מנגן איתם את השיר אסף אמדורסקי.

נעם מספר על רקדן זקן של פלמנקו שנשאל האם הוא זוכר את הפעם הראשונה שהוא התחיל להופיע והרקדן ענה:

"בוודאי שאני זוכר - זו בדיוק הפעם שבה החיים הנכונים התחילו" 

אחרי הפסקה ארוכה של תשע שנים או יותר, נראה שנעם רותם והחבר'ה מקרח תשע החליטו שהחיים שלהם הולכים לחזור לדרך הנכונה.

אני מקווה שהאנרגיות של חברי קרח תשע תתורגמנה ליצירה חדשה שעליה נשמע בקרוב.

תנו להם ללכת כפי ששרו קרח תשע , פשוט תנו להם ללכת!

הכל התחיל ביום שלישי שעבר,כשראיתי את הפרסום של רותם לגבי הופעת ההשקה של אלבומם השני של "כל החתיכים אצלי",בדיוק שאלתי את עצמי להיכן נעלמו כל החתיכים (ש)אצלי :) וכתבתי שאשמח למצוא אותם בבארבי ת"א...

אז משאלותיי התגשמו וסוף סוף הגיע התאריך,מוצ"ש,23/06/12 21:30 בארבי ת"א.

אני חייב לציין,שהופעות בבארבי מתחילות תמיד בזמן(23:00) אבל איכשהו תמיד קיים בי החשש שדווקא הופעות במוצ"ש, יתחילו באמת בזמן שפורסם,אז הגעתי ב21:30 וגיליתי שאני מראשוני המגיעים,הבנתי שאצטרך לשרוף שעה וחצי של חוסר מעש,בעת ההמתנה לתחילת ההופעה.אבל אני לא מסוגל לשבת ולבהות בתקרה שעה וחצי אז חיפשתי לעצמי תעסוקה ומצאתי,זה התחיל בקופה,כשהבחור שלידי נשאל ע"י הבחורה האם יש דיסק על שמו,"דיסק על שמך,שאלתי?","כן" ענתה הבחורה,הוא מימן חלק מהאלבום אז מחכה לו דיסק עם הקדשה וחתימות של חברי הלהקה"...

לא ממש ירדתי לסוף העניין,אבל בפנים כבר פגשתי בחור אחר עם דיסק ביד ושאלתי אותו,"גם אתה מימנת חלק מהאלבום?",הוא ישר ענה לי:"בוודאי! אני מרגיש כמו איזה פטרון אומנויות", "איך הגעת לזה?" שאלתי והוא ענה שחברי הלהקה פרסמו שהם זקוקים ל15,000 ש"ח כדי להפיק את האלבום השני שלהם ובאתר שנקרא HEADSTART ניתן לתרום לטובת העניין כמה כסף שרוצים,העיקר שתושג המטרה ואכן זה מה שקרה.הכסף גוייס בהצלחה וכל מי ששם כסף זכה בדיסק עם תודה ענקית מחברי הלהקה בצירוף חתימות.

בצד הבמה בזמן שאנו יושבים ומדברים,מוקרנים הקליפים של כל החתיכים אצלי כשברקע מוזיקת גראנג' כמיטב מסורת סיאטל,הקליפים הם חלק מפרוייקט יוטיובי שנקרא "10/10" של כל החתיכים אצלי,שכל מטרתו היא להתעמת עם האויבת הכי גדולה של הלהקה - הפרעת הקשב והריכוז.עשרת שירי האלבום צולמו בסיטואציות ובמקומות שונים, אך עם אותו מוטיב ה"פריז" החוזר.
הבארבי החל מתמלא אט אט והשעה 23:00 התקרבה לה,אני מבחין בצלמים בכל מיני מיקומים בחלל הבארבי,שמן הסתם הולכים לתעד את הערב הזה.

השעה אחת עשרה בדיוק וחברי הלהקה עולים לבמה לקול תשואות הקהל שמורכב ברובו מילדים וילדות בני שבע עשרה פלוס וממבוגרים כמוני :) ומבוגרים ממני :)

חברי הלהקה הם:

איה זהבי פייגלין (שירה, גיטרות ),

גלעד מאיר (גיטרות, קולות),

נמרוד לביד (בס, קולות),

הוד שריד (תופים)

איה הסולנית מדדה על הבמה,אני מתחיל להבין שהשיר צולעת שכתבה נכתב כנראה מתוך החוויה האישית שלה,אבל זה לא יפריע לה בהמשך לקפוץ ולפזז על הבמה עם כמויות אנרגיה מטורפות.

חשוב להסביר,איה נראית כמו הבת המופנמת של השכן,זו השקטה,החיננית,שאין מצב שבעולם שתתפרץ אי פעם על משהו או על מישהו,החזות הזו מתנפצת ישר עם השיר הראשון שנפתח ללא הקדמה מיוחדת "אני רוצה למות (שה לה לה)",זה גם השיר שפותח את האלבום החדש שנקרא פשוט "#2".

מיד אחריו "מתישהו" מאלבום הבכורה,השילוב הזה,של ילדה טובה מבית טוב עם אנרגיות שמתפרצות ובועטות לך בפנים,לא משאיר אותך אדיש וסוחף אותך ביחד איתו.ממשיכים עם "הכל בסדר","שבעים איש"- מעניין איך שיר כזה היה נשמע בMTV - אני מניח שעם הרבה צפצופים במילה כוס... או שאולי לא,"איזה יום גרוע לשיער","פולניה" שיר שמתחיל כמו שיר מזרחי ומסיים ברעש גיטרות אדיר,עצם העובדה שמדובר בפולניה לא מאפשר לחבר בין מזרחית לפולניה או בין רוק לפולניה אבל איכשהו המזרחית והרוק מתחברים ובינהם הפולניה

השיר הבא "עולם תקין",מדבר על הרצון לעשות את זה (סקס) ללא עכבות וללא מעצורים,בעיה שקיימת אצל זוגות רבים שאולי הזוגיות שלהם טובה אבל מה קורה עם הזיונים לעזאזל...

מגיע תור האורחת הראשונה לעלות לבמה,עינב ג'קסון כהן,שאי אפשר להתעלם מרעמת השיער הענקית שלה והיא מלווה באורגן ושירה את השיר "כל הסיבות", נפרדים מעינב שבכלל מגיעה מז'אנר שקט יותר אבל השתלבה בחינניות האופיינית לה על הבמה עם חברי הלהקה.

אחרי ביצוע ל"בפקולטה למדע מדוייק" (איך זה שלא המציאו פצצה נגד לב שבור - שיר חזק),מבצעים חברי הלהקה את SMELLS LIKE TEEN SPIRIT של NIRVANA כשגלעד מאיר שר ואני מוכרח לציין שהגרסה הבועטת הזו כמעט ועולה על המקור,הנוער שצמוד לרחבה משולהב וממשיכים בלי לעצור עם,"אוי אלוהים ישמור" - נמרוד לביד מתופף על הבס בקצב ואני די מסמן אותו כאחד מהבסיסטים הטובים בארץ כיום, ממשיכים עם"אולי" - שהוא שקט יחסית לשאר שירי הלהקה ו"התביישתי".

האורח השני הערב הוא יונתן שילנסקי שאיה מכנה החתיך החסר ויחד איתו מבצעים את "צולעת",שיר אישי לדעתי,כפי שכבר הסברתי בתחילת הסקירה ושמתייחס כנראה לצליעה של איה.

חוזרים להדרן עם "אף אחת לא","אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" שיר קנאה של בחורה אקסית שנפגעה מהחבר שנטש אותה לטובת אחרת,אחרי כל התודות הגיע תורו של השיר האחרון באמת,איה מודה לקהל שבא ומסבירה שבעצם כולנו באיזשהו מקום ילדות קטנות ומכוערות "ילדה קטנה ומכוערת" - מה לעשות,אבל השיר הזה מזכיר לי מישהי שהיתה מכוערת רצח וההורים שלה כל הזמן סיפרו לה שהיא יפה,אז היא גדלה והמשיכה להיות מכוערת,עדיין חושבת שהיא יפה,הסביבה שלה חושבת שהיא חיה בסרט והשיר ילדה קטנה ומכוערת מדבר בדיוק על ההיפך ממה שההורים של אותה ילדה עשו,הוא מדבר על כך שהאמא תספר לילדה שהיא מכוערת רק כדי לגונן עליה מפני הסביבה,צורת חשיבה אחרת שאיני סגור בינתיים מי מהדרכים נכונה יותר העיקר שהכוונה זהה בשני המקרים,לגונן על הילדים שלנו מפני העתיד,מפני האנשים "הרעים" שלא יודעים לפרגן ואף ינסו תמיד לפגוע.

אחרי ההופעה של אהוד בנאי מוקדם יותר בשבוע שעבר,כשאהוד צרוד לגמרי ומושך את הצרידות במשך שעתיים שלמות,אני מרגיש שהגיע התיקון בצורת שעה ורבע של רוק צעיר ותוסס,קופצני ומורד,שאומר את האמת בפרצוף בצורה בוטה וישירה ושלא מסתתר מאחורי סיסמאות ומילים יפות,נכון,שלא כולם אוהבים את האמת הקשה אבל כשזה מגיע מאיה והחתיכים אפשר להתמודד עם כל דבר :)

כשיצאתי מההופעה ישר רצתי לדוכן הדיסקים והחולצות ורכשתי לי את שני הדיסקים של הלהקה כי הרי אני חייב שכל החתיכים (יהיו) אצלי...

למי שעדיין לא ראה את "כל החתיכים אצלי" - מתקיימת הופעת השקה נוספת ב5.7.12 בצוללת הצהובה בירושלים,ממליץ בחום.

עוד על כל החתיכים אצלי:

http://www.igotthehotties.com/

עוד על עינב ג'קסון כהן:

http://www.einavjackson.com/

עוד על יונתן שילנסקי באתרי המוזיקה השונים...

וככה בקטנה:כתבתי על מעטפת מתקתקה לפצצת אנרגיה מטורפת ולא יכולתי שלא להיזכר בBABES IN TOYLAND

אז קבלו שני שירים שנזכרתי בהם תוך כדי האזנה ל"כל החתיכים אצלי":

He's my Thing

Won't Tell

יום רביעי,עשר ושלושים בערב,הבארבי בת"א מלא מקצה לקצה.

לבמה עולה עומרי ויטיס,שירה וגיטרה אקוסטית מלווה בגיטרה אקוסטית נוספת ותוף דג'מבה ונותן הופעת חימום בסגנון רוק אקוסטי עם שירים מקוריים שכתב והלחין ועם גרסאות שלו לשירים ידועים.

בדרך כלל כשמחממים מישהו כמו אהוד בנאי קיים החשש שהקהל יילחץ להתחיל את המופע ויהיה חסר סבלנות,אבל עומרי ויטיס הוא זמר מנוסה,לאחר שהות ארוכה בחו"ל הוא חזר ארצה ודי מהר השתלב בסצינה המקומית,נדמה שיותר מכל,הסגנון שלו הוא המתאים ביותר לפתוח את ההופעה של אהוד בנאי.

הופעת החימום הסתיימה לה,הקהל מפרגן,עומרי מודה לאהוד בנאי על ההזדמנות שנתן לו ו...אהוד בנאי וחברי ההרכב שלו,נקרא להם פרפרי הקצב לצורך הענין,עולים לבמה.

אהוד בנאי - שירה כמובן,גיטרות,מפוחיות פה

גיל סמטנה - גיטרה בס והפקה מוזיקלית

נושי פז - גיטרות

ערן פורת - תופים

ניצן חן רזאל - כינור

ביל צור - קלידים

אלעד כהן - כלי הקשה וסמפלר

הבמה של הבארבי מעולם לא נראתה עמוסה כל כך,אבל זה רק תרם לתחושות שהולך להיות מופע אדיר,כאן אני חייב להכניס ספויילר,הכותרת שנתתי לסקירה: "עכשיו הכול זורם,הדם פועם,אני מזיע...הרופא אמר:טוב ללכת כל יום קצת...עד שתגיע.",לא ניתנה סתם,אני מניח שחוץ מהליכה הרופא היה צריך לרשום גם כדורי מציצה או סירופ כי היה מופע טוב אך יכול היה להיות הרבה יותר טוב אם אהוד בנאי לא היה צרוד.

רק אחרי מספר שירים,בהקדמה לשיר ברוקלין,שבה סיפר אהוד בנאי איך בכלל כתב את השיר,הודה בנאי שהוא מתנצל שהקול שלו נשמע כמו בועז שרעבי אחרי בקבוק קוניאק שלם,אבל בעוד עשרים כשיהיה בן שמונים כנראה שזה הקול שיהיה לו אז כדאי שנתרגל לזה כבר עכשיו.

לי מאוד קשה לשמוע את אהוד בנאי צרוד,הסאונד היה מעולה וכל אחד מחברי ההרכב קיבל זמן סולו,אם זה נושי פז במספר סולואים מדהימים על הגיטרה או ניצן חן על הכינור או אלעד צור על כלי ההקשה,אבל הצרידות הזו ממש פגמה לי בהנאה.

נכון שאהוד בנאי הוא הבוב דילן הישראלי,אבל הצרידות של בוב דילן מתאימה,אצל אהוד בנאי זה נשמע כמו ערבוב קולות של מייסי גריי,בוב דילן,שלמה בר,ציון גולן וגלי עטרי כששרה את השיר מטריות צרודה...

הצרידות די קלקלה אבל מה שריכך את זה היו הביצועים המחודשים ללהיטי העבר של בנאי עוד מתקופת הפליטים...

גיל סמטנה הוא היחיד שנשאר עם אהוד בנאי מאותה תקופה ומבט על שניהם מבהיר לי כמה הם התבגרו ובעצם כמה אני התבגרתי בעצמי...

לצד שירי האלבום "רסיסי לילה",מבצעים אהוד ופרפרי הקצב שלו,ממיטב להיטי אלבומיו הקודמים,
המופע נמשך שעתיים,עד אחת לפנות בוקר וזה הזמן להזכיר,שביום חמישי יהיו אנשים,שגם יצטרכו ללכת לעבוד ולהביא פרנסה הביתה...אז אולי כדאי להקדים הופעות של אמצע שבוע לפחות בשעה,כדי שכולנו נוכל לתפקד ביום שאחרי...

במופע משולבים שלל סגנונות מוזיקליים,פולק רוק,מוזיקה אתנית,מזמורים,רגאיי ורוק,פיוטים ועוד.

התאורה החמה בצבעי אדום כחול ירוק,התקרה והקירות השחורים של הבארבי,הקהל הרב,גרמו לי מדי פעם לגעגועים לתקופה של הפליטים,מועדון אלנבי בת"א,ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל,סצינת האינדי של שנות השמונים וקצת מתחילת התשעים,

אכן מופע מוקפד ומשוקע, רק חבל שאהוד בנאי היה צרוד,זה כל כך פגע במופע ולכן הציון הנמוך.

 בסוף ההופעה אני חושב על המשפט מתוך "כולם יודעים":

"אהובתי, הקשיבי אל העפרוני,
מאיר היום, אנחנו כאן חיים
עוד יום אחד בדרך כשאת לצידי,
איך זה נגמר בסוף,כולם יודעים"

אני מקווה שאהוד יחלים במהרה וימשיך להופיע עד 120 עם קולו החם והמלטף.

עוד על עומרי ויטס:

http://www.myspace.com/whateverlandtunes

http://www.youtube.com/user/omrivitis

http://omrivitis1.bandcamp.com/

http://www.bimcom.co.il/Content.aspx?id=387

אהוד בנאי:

http://www.ehudbanai.co.il/

חייב לזוז - אהוד בנאי והפליטים

יום רביעי 08.05.12,לא האמנתי כמה קשה יהיה לי,למצוא פרטנר,ללכת איתו להופעה של ערן צור,אבל בסופו של דבר מצאתי.
מבחינתי,ערן צור הוא לא עוד זמר רוק ישראלי,אלא יוצר ייחודי פנומנלי,מחייה השפה העברית בדורנו(יורש מכובד למאיר אריאל ז"ל).
להופעה הגענו באיחור של שני שירים היישר ל"הג'ינס הנמוכים",שיר חזק שמתעסק בנושא הכאוב של נשים מוכות,אשר חיות עם סינדרום האשה המוכה,שגורם להן להמשיך להישאר עם הגבר המכה,כי אולי ישנו סיכוי שהוא ישנה דרכיו והוא בכלל קנאי בצורה אובססיבית רכושנית,מתייחס אליה כאל חפץ.
בהמשך ההופעה,אני מבין שגם היתה הופעת חימום,"רוצי בובה" חיממו את המופע ועליהם תוכלו לקרוא כאן.
אגב,לפי הPLAY LIST של ההופעה,שני השירים שאיתם ערן צור פתח את ההופעה הם:מורד ועל קו העימות.
הסאונד חזק וצלול,ערן צור על גיטרה בס,רם אוריון חשמלית ושי ברוך תופים - אני יודע שהולך להיות ליל רוק בלתי נשכח.
ערן צור הוא אליל בעייני,אם בזמנו,פורטיס הוכתר כמלך הרוק וברי סחרוף כנסיך הרוק,אז כנראה שאת ערן צור צריך להכתיר כאליל הרוק או כסנדק הרוק.
הקול של ערן צור הוא שילוב של רוך וחיספוס,דבש ושום,הוא מצליח בקולו להפנט אותך ואז באיוושה אחת לרסק אותך.

זה מתחיל קטן ולאט לאט מתרחב וגדל,תוספת של חושניות ומיניות והוא שוב מתנפח,גדל לממדים עצומים,כאילו עומד להתפוצץ לעבר הקהל,הוא אדום וסמוק ואגלי זיעה זורמים מעליו,זהו הקרוטיד,העורק הראשי זה שמספק דם לראש ולצוואר,של ערן צור,שבמהלך ההופעה נדמה כל פעם כאילו עומד להתלש ממקומו בשל העוצמות שערן צור משקיע בהעברת השירה.המימיקה של ערן צור מהפנטת ואני מסתכל על הקהל הרב שהגיע,כמות כזו של קהל זכורה לי מהופעות קודמות

גדולות שהיו בבארבי ת"א,של פורטיס בבכורה ל"החבר אני" והקליק בפתיחת סיבוב ההופעות לציון 30 שנה ל"אמא אני לא רוצה להיגמל".

ערן צור,הוא מספר סיפורים,את הסיפורים הקצרים הוא מלחין והופך לשירים,אותם שירים הופכים עם הזמן ללהיטים ומקומם מובטח בפנתיאון התהילה של השירה העברית והרוק הישראלי.
ערן הוא שילוב של חיים נחמן ביאליק עם אליעזר בן יהודה מעורבב עם D. H. Lawrence ויונה וולך
המיניות הבוטה בשיריו,אהבה חד-מינית,דו-מינית,יחסים שבינו לבינה לבינה לבינו לבינו,יחס האדם לעצמו ולסביבתו הקרובה,כל אלה מצליחים לקבץ להופעה של ערן צור קהל מקבוצות רבות באוכלוסייה,קהל רבגוני,צעירים ומבוגרים,סטרייטים וגייז (ואף ראיתי כמה בחורות הריוניות :),הרי זה חשוב להשמיע מוסיקה לעובר,אומרים שזה מפתח מאוד את היצירתיות והחשיבה בעתיד...)

לדעתי,ערן צור הוא אחד הבסיסטים הטובים בארץ אם לא ה... וככזה,הוא מתגבר די מהר על תקלת המיתר,שנקרע כבר אחרי השיר הרביעי,בעין הסערה ובזמן החלפת המיתר הוא מספר סיפור בגוף ראשון,על גבר שחברתו מספרת לו שזה נגמר ביניהם ושהיא בגדה בו עם אחר,הדרך בה ערן מספר את הסיפור תאטרלית משהו,מדגימה לקהל עוד תכונה בערן והיא יכולת משחק נפלאה,הקהל בשקט גומע כל מילה ולא מוציא הגה.
בסוף הסיפור מגלה גיבור הסיפור שחברתו אמנם "בגדה בגדה,אבל לפחות השאירה את חומרי הניקוי..."
אני חושב שהדגמה זו של ערן צור ליכולתו לספר סיפורים בצורה כל כך טובה ומשכנעת,תוביל אותו,מן הסתם,לקיים מתישהו,ערבי קריאה לקהל,כפי שכבר עשה בעבר אם איני טועה...
מיד אחרי הסיפור הקצר והחלפת המיתר בגיטרת הבס,ממשיכים עם קיץ,שמזכיר לכולנו שאכן הקיץ מגיע ואין טוב יותר מלפתוח אותו עם ערן צור.ממשיכים עם המכסה הירוק וערן בסוף השיר מוסיף שבמדינה כמו שלנו אין דרך לברוח מהתעסקות עם הדת/אלוהים וממשיך עם מישהו מביט בי מלמעלה ואם כבר מדברים על דת,מגיע תורו של ערב ב' כסלו,אחד השירים החזקים בנושא התאבדות,התחבטות הנפש המיוסרת בין הרצון למות לבין הכמיהה לחיים
משם לשיר אהבה שנגמרה פרפרי תעתוע - העוצמה של הצעקה אני אוהב אותך - משפט קצר בן שלוש מילים שמשום מה בעברית לא ממש משתמשים בו,כבר שנים שהאמריקניזציה משתלטת לנו על השפה ונוח לרבים לומר איי לאב יו - שגם הוא בן שלוש מילים...
עוד שיר "אהבה" על היחסים שבינו לבינה,אף הוא מתקופת כרמלה גרוס ואגנר,עלבון,לא זכורים לי הרבה אמנים שכותבים כך על מה שקורה בחיים באמת,אני חושב שיש כאן נגיעה בכאב שבדחייה,ברצון להיות אהוב על ידי מישהו ואז לפני כולם להדחות ולהינטש-שיר עוצמתי.
ממשיכים לשיר רטוב וחם,אחד השירים הראשונים בארץ בנושא הומוסקסואליות,מיד אחריו מגיע בלילות של ירח מלא אחד השירים היפים שנכתבו בארץ ווידוי קטן,ביום ההופעה ציינתי 16 שנות נישואין (תאריך עברי) ואשתי היתה חסרה לי בשיר הזה,אבל מאחר ואנו חוגגים תמיד בתאריך הלועזי אז ויתרתי לעצמי על רגשות האשם :)
השיר הזה גם חתם את השעה הראשונה מתוך שתיים של ההופעה וציין את סוף החלק הראשון ותחילת החלק השני שאליו הצטרפה רונה קינן.
גוון קולה נשמע לי קצת שונה הפעם,נראה שהיא בגרה קצת ועכשיו קולה נשמע כמו שילוב של חוה אלברשטיין ויהודית רביץ :)

לרונה יש היסטוריה עם ערן צור,כפי שמעיד ערן,הוא בחר בה שתשיר משיריו באתה חברה שלי ,מופע מחווה שהעלה לשירי יונה וולך ועכשיו נראה לו שזה הכי מתאים שרונה תתארח אצלו בבארבי.
פותחים את החלק השני של ההופעה עם כשבאתי לקחת אותה מהעננים ממשיכים עם המראות ונחיתות של רונה,רונה וערן מבצעים את עץ שהיה השיר שערן בחר עבור רונה לבצע בזמנו במופע המחווה "אתה חברה שלי" כשעוד היתה שמיניסטית
ועוד שיר של רונה,גלויה וממשיכים עם קסיוס שרונה קינן הלחינה ותמונה אימפרסיוניסטית ויורדים מהבמה.
עולים להדרן ראשון עם בחוץ,קרבות תרנגולים ומסיימים עם הוא והיא,הקהל רוצה עוד ולא מוותר,חוזרים להדרן אחרון עם תותים,שיר למבוגרים במסווה של שיר ילדים,נפרדים מרונה והפעם על באמת
ומסיימים עם כרמלה גרוס ואגנר ורם אוריון בסולו גיטרה אדיר.
מיד עם סיום השיר הקהל שמבין שאכן זה היה השיר האחרון,פונה לעבר היציאה וברק ואני מסתכלים על המחזה הזה ואומרים לעצמנו,למה אין בארץ תרבות של אפטר דה גיג,למה אי אפשר להישאר עוד קצת
לשמוע מוזיקה,איזו בירה טובה,נכון שמדובר באמצע שבוע אבל...ואולי אלו רק שנינו שחושבים ככה.

משפט אחרון לסיום,כאילו שעד עכשיו קיצרתי :),עם ההקפדה היתרה על עישון במקומות ציבוריים,בתור אחד שלא מעשן,אני חייב לציין שריח הסיגריות היה חסר לי,
הופעת רוק בלי עשן סיגריות זה מרגיש קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי...אולי פשוט אצטרך להתרגל...

ערן צור

http://www.eranzur.co.il/

www.myspace.com/eranzur‏

http://bandcamp.com/tag/%D7%A2%D7%A8%D7%9F-%D7%A6%D7%95%D7%A8

רונה קינן

http://ronakenan.co.il/

www.myspace.com/ronakenan‏

http://ronakenan.bandcamp.com/

רם אוריון

www.myspace.com/ramorion‏

http://bandcamp.com/tag/%D7%A8%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F

שי ברוך

תוכלו למצוא בגוגל כמויות של להקות,הרכבים,זמרות,זמרים ששי ברוך ליווה ומלווה כמתופף ונגן כלי הקשה

יום שלישי בבוקר,17.04.2012 , מגיע הדוא"ל היומי מTheMarker Cafe,

"למהירי החלטה: הקפה מזמין אתכם להופעה של רועי דהן" ואני, שבדרך כלל לא ממהר לקבל החלטות בנושאי יציאה באמצע השבוע, מרגיש שזה הזמן לנסות... אז ניסיתי ובזכות הקפה יצא לי להכיר עוד אמן חדש שלדעתי יטפס מהר מאוד לעבר הפסגה.

אז הגענו, בדיוק ב23:00, לבארבי , הבארבי כפי שלא ראיתי הרבה זמן, עם שולחנות וכיסאות ואווירה אינטימית ושקטה, כן כן , מופע ישיבה , בדיוק מסתדר לי אחרי יום עמוס עבודה.

על הבמה:

רועי דהן - שירה וגיטרה אקוסטית (בהמשך פסנתר)

עמית המאיר - גיטרה אקוסטית (בהמשך גיטרה חשמלית)

שי בר-ששת - גיטרה בס

אילן טננבאום - תופים

ענת רבן - צ'לו

רועי דהן, שר באנגלית בלבד, אשתי מבואסת קצת, "הרי יש לו קול יפה כל כך, למה לא לשיר גם בעברית?", אני מסכים איתה , אבל זה הדיון שחוזר שוב ושוב, על כך שאמנים צעירים בוחרים בשפה האנגלית כדי להתקדם , לא רק בביצה המקומית אלא בעולם כולו.

אולי יהיה זה רק ערן צור שימשיך לכתוב שירה בעברית...אולי השפה האנגלית עשירה יותר מבחינת מילים...זה לא משנה.

האוירה האינטימית והקול המיוחד של רועי דהן עשו את העבודה.

יש גוון מסויים בקול שלו שקצת הזכיר לי קצת את מוריסי, אולם ברוב השירים יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני בכלל באיזה פאב אמריקאי, עם איזו להקה מקומית, המילים היו ברורות ומבלי להכיר את כל השירים (בכל זאת היו שירים מהאלבום השני שעליו יתחילו לעבוד בתחילת החודש הבא) עדיין אפשר היה להבין על מה הוא שר.

סגנון הפולק האמריקאי מחזיר רבים לתקופות קודמות במוסיקה האמריקאית, זה מעניין איך בן קיבוץ בחר דווקא בסגנון מוסיקה זה או בכלל איך ישראלי מחליט ללכת על סגנון מוסיקה מסויים שלא ממש מיינסטרימי בארצנו, אבל יודעים מה? זה ממש לא משנה, כי זה עונג גדול לשבת ולהקשיב לו.

ההופעה התחילה בשני שירים שקטים Blue Birds ו-Falling like a stone וכפי שכתבתי בפוסטים קודמים, החזרה לכלי הנגינה של "פעם", גיטרות אקוסטיות , צ'לו ואולי אגזים ואכתוב מברשות לתופים, אולי מרמזות על מגמה כלל עולמית של חזרה לשורשים המוזיקליים, לאותה ערגה לימים תמימים יותר.

אחרי צמד השירים שפתח את ההופעה, מגיעים שני שירים רועשים יותר יחסית, State of mind ו-Drained .

קיימת מעין אינטראקציה אינטימית בין רועי והקהל, "רועי תעשה לי ילד" , צועקת מישהי ורועי מגיב לה: "אחד? או אולי כמה?" , אחר מוסיף "תוסיף עוד אחד!"...

אחרי השיר הרביעי, משתף רועי את הקהל בכך שזו הפעם השלישית שהוא והחברים על הבמה מתארחים בבארבי ת"א אבל הפעם חם יותר משאר הפעמים... "אני מזיע ואנחנו רק בשיר הרביעי "

את השיר הבא, ושיר שקט נוסף Does anyone know - ממנו שאבתי את שם הפוסט,

הוא מציג כשיר אהבה לכלבתו הנאמנה מיקה ועל הדרך ממליץ לקהל לאמץ כלב,"לכל אחד מחברי הלהקה יש כלב וזה דבר נפלא" מוסיף רועי, "אולי נקרא לעצמנו רועי והכלבים או רועי והכלבות "

במהלך ההופעה, מציג רועי את שאר חברי הלהקה בהתאם למי שמנגן , זו מחווה מאוד חברית ומאוד בריאה - חשוב לי כקהל להכיר את שאר חברי הלהקה, כי הרי גם הם מוכשרים מאוד.

עם סיום השיר החמישי פורשת ענת ואנו ממשיכים עם שלושה שירים נוספים:Home , Light my way ו- Whisper שאחריו, מצטרפים שאר חברי הלהקה לענת ורועי נשאר לבד על הבמה עם הפסנתר לקטע אינסטרומנטלי רגוע ושקט בשם המתאים Tune.

ענת חוזרת לבמה לשיר No one כשרועי על הפסנתר והיא מלווה אותו עם הצ'לו, אחר כך חוזרים שאר החברים לעוד מספר שירים  כשאחד מהם בסגנון קאנטרי Crash (שירים נוספים The Treatment,The Shade,Stay where you are ו-Maze).

קצת אחרי חצות רועי והחבורה מודים לקהל ויורדים לנוח כמו שמגדיר זאת רועי, אבל תוך פחות מדקה הם כבר חוזרים (מנוחה קצרה ) ופותחים את ההדרן עם השיר שיפתח את האלבום השני ונקרא The man in my Head

ההדרן מסתיים בשיר Here me שלדעתי אף זכה להשמעות תחנות הרדיו בארץ (או שלא...)

נפרדים מהקהל...

הופעות אינטימיות מהסוג הזה הן סוג של מזור לנפש, אני מודה שאני רגוע נפשית בהופעות METAL אבל לפעמים צריך איזה משהו שקט יותר שמלטף את עור התוף ופורט לך על מיתרי הלב, כזו היתה ההופעה אתמול ואני מקווה שהתחושות תשארנה כאלו גם כשרועי והחברים יאכלסו מקומות כמו קיסריה (הלכתי רחוק אתם חושבים? נחכה ונראה...)

אחרי ההופעה, התנגן לי איזה שיר כל הזמן בראש וניסיתי להיזכר מי שר, כי איכשהו הסגנון הוא אותו סגנון ורק היום בבוקר נזכרתי, קוראים לזמר NEK והוא זמר איטלקי תכול עיניים, שהמעריצות האיטלקיות מכנות FIGO (בעברית, כוסון, סליחה על הביטוי)

NEK מאוד פופולרי באיטליה ואני חושב שמוכר גם באירופה, אני מאחל לרועי דהן שיהיה לפחות פופולרי כמוהו... והשיר שרץ לי בראש הוא Sul Treno להנאתכם.

למי שרוצה עוד קצת מרועי דהן:

http://www.roydahan.com/

http://roydahan.bandcamp.com/

http://www.youtube.com/user/roydahan/videos

"ב-22/3 בבארבי, כבר אמרנו?" - זהו המשפט שחתם את הפוסט המצויין של צחי ישורון (mazavharuach)

עם המשפט הזה חקוק בראש יצאתי לדרך, לכיוון הבארבי וכמובן חמוש בזוג כרטיסים הודות לדה מרקר.

הגענו קצת לפני 23:00, בבארבי סגרו את המתחם החדש יחסית (אני מניח שמשפצים שם בעקבות פיצוץ צנרת הביוב או מה שזה לא יהיה...), חלק מהקהל כבר נכנס לMODE מהשירים המנוגנים ברקע.

בחור בכובע קסקט פונה אליי ואומר: TINY FINGERS בנאדם , יהיו גדול...

אני מסתכל על הבמה ולפי כמות הרמקולים, אני מבין שחוץ משיפוצים במתחם החדש, כנראה שבבארבי יצטרכו לשפץ גם את הגג שיעוף מהעוצמות ...

חברי Tiny Fingers עולים לבמה, טל כהן על התופים, נמרוד בר על הסינטים, אורן בן דוד על הגיטרה ובועז בנטור על הבס, התאורה מינימליסטית, אך בהמשך אבין שגם בתאורה הושקעה מחשבה וזאת ככל שהקטעים מתפתחים עוד ועוד והקהל משולהב יותר ויותר.

הקטע הפותח את הערב נקרא Feller Horizon, מתחיל לאט לאט ומכניס את כולם לאוירה של הערב - מחשמלת ומהפנטת.

מיד אחריו ממשיך Preloader כאילו היו קטע אחד רציף והוא כבר מעביר אותנו להילוך גבוה יותר.

דניאלה תורג'מן - שירה, מצטרפת בקטע השלישי שנקרא Morphine, עם קול שיודע להגיע לגבהים מבלי להישבר או להתחספס - אני עוצם עיניים ונזכר משום מה דווקא בביורק בתחילת הדרך, זה כנראה הצד האלקטרוני שעושה לי את זה...

איני מנסה להתרכז במילים, גם ככה איני מכיר את השירים אבל השילוב המדהים, בין הקול העדין של דניאלה לגיטרה המחוספסת של אורן לבין הביטים שמפיק נמרוד והעוצמה בתופים של טל עם הבס של בועז,עם אפקטי התאורה שמגיעה גם מאחורי הבמה, יוצר אצלי,באופן אישי,תחושה עילאית של התרוממות רוח ושחרור הנפש, אח איזה כיף!

ממשיכם קדימה בלי לעצור עם Turquise ו-Brain Calibration שייתכן וייצא באלבום חדש?

קצת אחרי 23:30 ויוסי פיין עולה לבמה עם גיטרת הבס ,הראסטה הגדולה וחליפת קימונו?

ביחד עם יוסי יבצעו האצבעות שני קטעים Youth Fraction ו- Demands שבו לא משתתפת דניאלה אך התיפוף של יוסי פיין על הבס מעלה את הערב לרמות מוסיקליות עצומות - תאמינו לי, עד עכשיו אני לא מצליח לחשוב על מילים נכונות כדי לתאר את ההרגשה.

נפרדים מיוסי פיין , או כפי שמדגיש אורן בן דוד, יוסי פיין המלך.

דניאלה חוזרת לבמה וממשיכים עם Pizza ו-, The Quilt ו-Foot Technique, הקהל בבארבי חווה כל הזמן שיאים חדשים!

דניאלה שוב יורדת מהבמה ואנו מקבלים עוד שני קטעים אינסטרומנטליים - Nimrod Blast ו- Phantom Flex שמפוצצים אותנו באנרגיות מטורפות שלא עוצרות וממשיכות איתנו הלאה.

דניאלה חוזרת לבמה והאצבעות מבצעים את Someone ו-Shape Shifters.

השעה כמעט חצי אחרי חצות ובאוירה המחשמלת הזו האצבעות מבצעים את הקטע האחרון Cyclamens.

אני לתומי חושב שהם עוד יחזרו להדרן אבל לא, ההופעה הסתיימה והשאירה אותי פעור פה, עם טעם של עוד , עם תחושה נעימה בכל הגוף שמזכירה לי את המשפט של מאיר אריאל מתוך ארול : " כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים
נגנו עליו כמו היה אורגן חשמל...".

כבר כתבו לפניי שהFINGERS מנגנים כמו הFINGERS אבל איכשהו עלו בי זכרונות משנות התשעים שהרגשתי חובה לשתף:

הרבה לפני הDubstep היה זה Mr. Oizo שהביא לעולם את הFlat Beat קטע שזכור לרבים דווקא מהפרסומות של Levi's

מהצד המטאלי הכבד יותר דווקא חזרתי לGGFH שאני מרשה לעצמי לקבוע שרובכם לא מכיר ...

מקווה שנהנתם - אני מאוד!

עוד קצת על Tiny Fingers

http://www.facebook.com/fingersmusic

http://tinyfingersband.com/

Tiny Fingers on Youtube

http://tinyfingers.bandcamp.com/

היכן להתחיל? בהכנות לקראת ההופעה של הTIGER LILLIES בבארבי במוצ"ש? בתודות לרותם ולמערכת דה מרקר על זוג הכרטיסים? לAuris media? לאשתי, ששוב השארתי לבד בבית ,עם שלושת הבנדיטים הקטנים? לאיציק שהסכים לבוא איתי או אולי לצ'רלס דיקנס ודוקטור היינריך הופמן?

אז אתחיל בהתחלה וזהו...

בדרך כלל לפני הופעה , אני משתדל להקשיב כמה שיותר לאותו אמן, אפילו אם אני מכיר את כל שיריו בעל פה שלא לדבר על אמן שחדש לי, שאז ,בכלל, אני יוצא לטיול שורשים...

גילוי נאות, את הTiger lillies אני מכיר רק מהחצי שנה האחרונה, אחרי שYoutube הציע לי להאזין להם ,מפני שנכנסתי לקליפ של להקה עם סגנון דומה...

אז כששמעתי שהם מגיעים לארץ הרגשתי שזה "מכוון מלמעלה" , צירוף המקרים הזה הוא לא משהו שצריך להתעלם ממנו, להופעה הזו אני חייב ללכת.

התחלתי להאזין ולצפות בעוד קליפים וחזרתי אחורה בזמן לתקופה של לונדון בימי ג'ק המרטש ונשאבתי לקסם שבסגנון המוסיקה של הTiger lillies.

להופעה הגעתי ממש לא מוכן ודי עייף ומרוצץ, את הבוקר ביליתי עם המשפחה בקיסריה בפסטיבל סתיו ולא נשאר לי זמן רב להתארגן , כך שלבשתי מה שמצאתי בארון ויצאתי לכיוון הבארבי.

הגעתי ב20:45, חשבתי לרגע שטעיתי במקום ובזמן, תור שנדמה היה שהוא ארוך ,השתרך לקופה ורוב העומדים בתור דיברו רוסית, הרגשתי שיש מצב ששוב טעיתי בתאריך אך כרזות של הTiger lillies שהודבקו על הקיר בסמוך לקופה, הרגיעו אותי.

הגעתי סוף סוף לקופה, בחורה לחוצה ולא נעימה נתנה לי כרטיס כניסה, הסברתי לה שזה אמור להיות זוגי והיא היפנתה אותי לויקטור, שהתברר מאוחר יותר שהוא ה"מנחה" של הערב.

תודה לאל שויקטור היה שם כדי לדאוג שאקבל את הכרטיס השני...

השעה 21:00 נכנסים...

התפאורה הקבועה בבארבי מעולם לא נראתה מתאימה כל כך להופעה כפי שנראתה לקראת ההופעה של הTiger lillies.

הקירות השחורים והשנדלירים השרו את האוירה הנכונה... ברקע שירים של Les negres vertes ושאר הרכבי מוזיקה צוענית או בסגנון...

היה נדמה לי שראיתי את זוג המעצבים פראו בלאו (יש מצב לשיתוף פעולה בעתיד?) וחנה אזולאי הספרי שאיכשהו נראו לי כחלק מהתפאורה כולה, לאט לאט החלו מגיחות דמויות גרוטסקיות ומוחצנות שבסופו של דבר התברר שהן פשוט מקדמות את מופעי השטיח האדום של "בורדל טוטאל", הדמויות הסתובבו בקהל והעבירו את הזמן לקהל (שעה וקצת) עד שב22:09 עלה ויקטור לבמה והכריז: "להופעה שני חלקים עם הפסקה באמצע, בתום ההופעה יחתמו חברי הTiger lillies על דיסקים שלהם שניתן לרכוש בחוץ ועכשיו הTiger lillies"

חברי הלהקה עולים לבמה, קריאות התרגשות בקהל, בכלל הורגשה התרגשות כללית עוד הרבה לפני שהם עלו לבמה.

לא התאפקתי ושאלתי את אחד החבר'ה שעמדו לידי, מדוע יש בקהל כל כך הרבה דוברי רוסית והוא ענה שהם מאוד פופולריים ברוסיה ושגם היה להם שיתוף פעולה עם להקת לנינגרד שבעצמה מאוד מפורסמת שם.

Martyn Jacques ,הסולן, מנגן על אקורדיאון, פסנתר, גיטרה, וסוג של יוקלילי. Adrian Huge-תופים,
פרקשנס וגם.."צעצועים" (תרנגולות גומי של הספיטינג אימג', עצמות שלד,פטישי יום עצמאות גדולים סכין מרצחים ועוד), Adrian Stout- קונטרבס, טרמין וגם...מסור. (בכלל היה חסר לי שם מופע חימום מאת קרוזנשטרן אי פרוחוד אבל זה לפעם אחרת)

מרטין, עם פני ליצן זועפים , שר ומנגן פעם בקולו הגבוה ופעם קולו נשמע כשל אמריקאי דרומי, במהלך ההופעה הוא מראה לנו שהוא יכול לשיר בכל מיני טונים וקולות שונים, אין ספק שהבנאדם מוכשר.

אדריאן המתופף ,נראה לעיתים כמי שבכלל לא זוכר מה צריך לנגן אבל זה מתברר בהמשך כחלק מההופעה.

אדריאן הקונטרבסיסט, תורם הבעות פנים וגם מימיקה שמעלה לא רק חיוך אלא צחוק גדול בקהל, אם זה בהתחפשות למלאך המוות או הנגינה על הטרמין ומאוחר יותר גם על המסור...

לחבורה מבחר שירים, שקטים , קצביים , שמחים , עצובים, נוגעים בצד האפל של החיים , החלק הראשון של המופע מסתיים בשיר Banging in the nails והלהקה והקהל יוצאים להפסקה קצרה של 20 דקות...

אני מודה שהחלק הראשון של ההופעה קצת איכזב , אולי כי לא הכרתי חלק מהשירים ואולי כי היו בו יותר שירים שקטים מאשר שירים מקפיצים.

ב23:15 שוב עולה ויקטור ומזכיר לכולם שהTiger lillies יחתמו על דיסקים בתום המופע.

החלק השני של ההופעה היה הרבה יותר משוחרר מבחינת הקהל, פתאום נדמה היה לי שמדובר בכלל במופע האימים של רוקי, כמות האבזרים הנלווים שאיתם הגיע חלק מהקהל היה מדהים, נצנצים, בועות סבון, זיקוקי דינור ועוד... בל אשכח שגם פינת איפור בחסות בורדל טוטאל דאגה להוסיף צבע למי שחפץ בכך...

בחלק השני של ההופעה, נראה שכולם כבר מכירים את השירים ובפרץ אדיר של אדרנלין הפך כל החלק הקדמי של הקהל לחבורה קופצנית ומפזזת שעפה מצד לצד בסגנון POGO לייט...

נראה שחברי הלהקה לא צריכים לעשות דבר מלבד קריצה פה ושם, הרמת גבה משתאה והפלת סט התופים כדי להכניס את הקהל לאקסטזה.

בשיר Start a Fire מנסה אדריאן המתופף להעלות את המצילות באש בעוד הקהל מדליק אש משלו,החבורה האפרורית מחלק א' של ההופעה מראה לקהל צד אחר שלה, יותר שובבי.

עם סיום החלק השני הקהל מריע בקולי קולות והחבורה עולה לעוד שני הדרנים נוספים כאשר בהדרן האחרון הם מבצעים את הגרסה שלהם לAutomn leaves.

המופע מסתיים ב00:30  כלומר ההופעה ארכה שעתיים וחצי עם הפסקה באמצע של 20 דקות)

ביציאה מהבארבי ניגשתי לאדריאן סטאוט הקונטרבסיסט שהיה עסוק בלהצטלם עם מעריצות ולחתום על דיסקים ושאלתי אותו מה דעתו על הקהל הישראלי, הוא ענה: One of the best, it was great

אגב, הלהקה אינה עובדת לפי Play list כתוב אלא הכל בראש וגם פתוחים לשינויים במהלך ההופעה...

סיכום:

חבל שלא הכרתי אותם יותר טוב לפני ההופעה.

הצליחו להוציא ממני את העייפות ולהכניס בי כמות נדיבה של אנרגיה.

עכשיו אני הולך לעשות שיעורי בית למקרה שיחליטו לחזור להופיע בארץ.

חוויה חוויה חוויה.

הצליחו להתערבב אצלי ספרות ,קולנוע ומוזיקה גם יחד , "בית 1000 הגופות" עם "מופע האימים של רוקי" עם "צ'רלס דיקנס" עם "אוליבר טוויסט" ו"תקוות גדולות" עם "יהושוע פרוע" (או "יפתח המלוכלך") עם הresidents עם "ג'ק המרטש" ואפילו קטעים מתוך "סודי ביותר" עלו בדמיוני...

בקיצור המוות מעולם לא נראה שמח כל כך והחיים מעולם לא נראו קודרים כל כך.

אחרי הופעה כזו נשאר רק ללכת להרוג את אלוהים והשטן ולהשתין על הקבר שלהם!!!

חגיגה אמיתית ולא רק לאוהבי הז'אנר...