עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    תנו לי לרדת תנו לי לצאת ...

    הבלוג של ערן פוקס Remember my name...

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שלישי, 17/7/12, 11:09

    יום שני 17.7.12 עשר בערב,הבייביסיטר הגיעה ואנחנו יוצאים.

    אני חושב כל הזמן שאולי היינו צריכים לצאת מוקדם יותר כי בכל זאת תמונע זה לא הבארבי,אבל מבין שלא ניתן להחזיר את הזמן לאחור.

    הגענו! השעה עשר ורבע והתמונע מלא מקצה לקצה אין מקום ישיבה אחד פנוי וכך אשתי ואני מוצאים עצמנו עולים במעלה גרם המדרגות להתמקם.

    שמתי לב שדלת המעבר לאולם ההצגות פתוחה וביקשתי מאחד מאנשי תמונע להוציא שני כסאות,למזלי הוא הסכים כל עוד לא נחסום את דלת המעבר. בהמשך אגלה,שאולי זה נוח לשבת על כסא יותר מאשר על מדרגות ברזל,אבל כשכל כמה דקות עולה ויורד איזה צלם זה כבר די פוגם בהנאה.

    בינתיים עד שתתחיל ההופעה אני שם לב שהבירה והאדממה זורמות לשולחנות,ריח של טיגון ממלא את חלל האויר והקהל מתחיל לאבד את סבלנותו,בכל זאת המקום מפוצץ ואין מצב שייכנסו עוד אנשים...

    בסביבות עשרה לאחת עשרה הקהל כבר מתחיל למחוא כפיים כדי לזרז את ג'ודי והחבר'ה שיעלו כבר לבמה.

    כנראה שזה עזר כי ג'ודי עולה לבמה מלווה באיל פיק- גיטרות וקולות,יובל פיק- בס וקולות ומתן בן צבי- תופים וקולות.

    ללא הקדמה מיותרת מתחילים עם השיר הראשון "אשמה",איני יודע אם זה המיקום שבו ישבנו או הסאונד אבל לא הבנתי מילה ממה שהיא שרה וכל הזמן היו לי צססססט באוזניים, חשבתי לעצמי שאולי בגלל שמדובר בשיר ראשון אז יש מצב שהסאונדמן צריך לעשות כיוונונים קלים להמשך אבל זה לא ממש השתנה גם לא בשיר השני "עוד אחד" והשלישי "אי הבנות" - שיר רוק לסבי שמאיר בפניי את העובדה שרוב הטקסטים בשירים הם בעצם שירה לסבית רק עם סגנון פעם רוקי פעם פולקי ופעם מעורבב,זה גם הבהיר לי מדוע יש יותר בנות בקהל.

    איל פיק נראה כאילו אינו שייך למופע מסוג זה,הוא נראה כמי שרוצה לפרוץ קדימה כרוקר,אבל נשאר מאחור כגיק של השכבה,אני מניח שעוד נשמע עליו בהזדמנויות אחרות...

    לשיר הרביעי "בלי עצירה" היא מזמינה את האורח המיוחד הראשון שלה,שגם היה אחראי על הפקת האלבום,יהוא ירון.

    חשבתי לתומי שאין מצב שגם כאן תהיה בעיה של סאונד,כי בכל זאת יהוא הוא יותר כריזמטי על פניו,אבל התבדיתי וגם את יהוא לא ממש שמעתי בבירור. מסתבר אגב שיהוא וגו'די למדו ביחד בבית הספר התיכון והיא לא ידעה זאת עד שהתחילו לעבוד על האלבום.

    גו'די מעלה לבמה עוד שני חברים,עידית מינצר- חצוצרה (בהמשך היא תעלה עם קרן יער) ובוריס מרצינובסקי- אקורדיון לביצוע השיר "נמלים קטנות" ביחד עם יהוא שנשאר על הבמה. אני מניח שאם הסאונד היה נקי אז התוספת של כלי הנשיפה היתה מרשימה אבל כל מה שאני הרגשתי היו צרימות באוזניים שגרמו לי לחשוב על נטישת ההופעה אבל מאחר וידעתי שדן תורן אמור לעלות ולהופיע החלטתי להמשיך.

    נפרדים מיהוא ועידית ובמקומם עולה חבר נוסף,צח דרורי- פסנתר,בוריס נשאר עם האקורדיון ומבצעים ביחד את "הנה אני".

    אני חייב לציין ששמעתי את שירי האלבום לפני ההופעה ואיכשהו לא הקשבתי למילים,המילים יפות,מבטאות אהבה,חששות,מציאות,קושי באהבה חד מינית,המלל באמת מצויין ואחראי לו דן תורן שעזר לג'ודי בכתיבה של השירים, בכיוונון שלהם,בשפה שלהם ומיד לאחר שמסיימים את "הנה אני" מזמינה גו'די את דן לשיר "בוסטון" שמבחינתי הוא די שיר להיט.

    דן תורן מנצל את הבמה כדי לקדם את אלבומו החדש שהוא מעין סיפורת מלווה במוזיקה ומיד מבצעים קטע מהאלבום שנקרא "חתול אחד".

    דן וג'ודי מבצעים את "אימפריות נופלות" של דן,גם קולו של דן לא ממש נשמע ונראה כאילו הוא מתאמץ אך ללא הועיל,מזל שקטע הקריאה שהיה קודם היה ברור וכן שהמפוחית הפעם נשמעת היטב בניגוד לקודם.

    מגיעים לשיר העשירי "זה לא אותו אתה",נפרדים מדן ובשיר הזה כל החברים כבר על הבמה,כולל נמרוד טלמון- טרומבון.

    ממשיכים עם עוד שני שירים "אף אחד לא" שיר קצבי מאוד ו"רעש לבן" שגורם לי לרצות לשמוע שקט שחור - כל כך שונה מהעיבוד באלבום שבו הכל נשמע יחסית טוב אך בהופעה כפי שציינתי,היה צורם ולא נעים.

    ההופעה מסתיימת הקהל מחכה לעוד אני כבר חושב שהגיע הזמן ללכת,אבל מה לעשות חשתי שאבגוד בקהל הקוראים אם לא אסקר עד הסוף.

    ג'ודי חוזרת להדרן לבד לגמרי עם גיטרה אקוסטית ומכשיר הלופים ומבצעת גירסת כיסוי ל"Somebody That I Used to Know" - אין ספק שזו נקודת אור במופע אולי כי השיר עצמו טוב,ג'ודי מתמודדת יפה עם הנגינה,השירה והמעברים בלופים - קטע לולייני לדעתי שעובר בהצלחה. מצטרפים אליה הבסיסט,יובל פיק ועידית מינצר עם קרן יער לביצוע של "ימים אחרונים" ודווקא בשיר הזה אני מרגיש סוף סוף שאני מסוגל לשמוע את ג'ודי בבירור וגם להינות.

    לשיר האחרון בהחלט "האגם הנעלם", מוזמן דן תורן, סולו תופים קטן של מתן בן צבי וסוף.

    גו'די מקבל זר סייפנים גדול ובכלל כל קידמת הבמה מתמלאת בזרים קטנים של פרחים שנראה שאמא של ג'ודי דאגה להביא מבעוד מועד.

    איני רוצה להשמע קוטל אז אאשים את המושג "הופעת השקה" - כבר כתבתי על כך בעבר... הופעות השקה הן או שחור או לבן - אין אפור - או שההופעה סופר מוצלחת או שלא.

    דבר נוסף שחשבתי עליו,הוא שלמרות כל הכשרונות שעלו לבמה הם לא ממש הצליחו לחפות על חוסר הקול של ג'ודי ואני לא טוען שהיא היתה צרודה,פשוט לא הרגשתי שעומדת מולי זמרת.

    אני חושב שאשם נוסף הוא תאטרון תמונע שהכניס יותר אנשים מאשר יכול היה להכיל. זה מראה על זלזול בקהל שמשלם ממיטב כספו ובסוף מוצא עצמו יושב בצד על גרם מדרגות מברזל מחוספס מאחורי הרמקולים ובתנוחה לא נוחה.

    אז לא רציתי לשים ציון 1 שהוא הנמוך ביותר , אבל באמת שהבטחתי לאשתי ערב מהנה ובסופו של דבר נשארנו עם זכרון של ערב מענה.

    עוד על ג'ודי ענתבי

    http://www.myspace.com/judyantebi/music

    ראיון אישי בחבית הדגים

    עוד על הפרוייקט החדש של דן תורן

    http://www.dantoren.com/

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 2 מתוך 5

      3 תגובות   יום ראשון, 12/2/12, 02:58

      יום שבת 11.02.12 , הערב ירד ואני מקבל מסרון מתנצל: "מצטער , לא אוכל לבוא אתך , הילדה חולה..."

      איזה דפק, אני חושב לעצמי, אבל מעדיף שהילדה תבריא... סבב טלפונים קצר, מבהיר לי שכנראה אלך לבד.

       

      22:15 אני נכנס ל"תמונע" יחסית לשעה המקום די ריק, אני ניגש לבר ונשען לאחור, סוקר את הבמה:

      מסך קטן ברקע, במהלך ההופעה יוקרנו עליו וידאו ארטים שהכינה מירב שחם שגם אחראית על עיצוב עטיפת אלבום הבכורה של "גריי", "איש קטן סובל".

      לצד הבמה, שאריות גיטרה שבורה, שני חצאי סקייטבורד ומיכל התזה, אני מזהה אותם מהקליפ הרשמי "איקרוס" .

      התנהלות הדמויות בקהל מזכירה לי בר מצווה, נראה שיש יותר קרובי משפחה וחברים מקהל רגיל, אבל התחושה אינה סתמית, הרי מדובר בהשקת אלבום הבכורה של גריי שיצא ממש לפני מספר שבועות לשוק.

      אביו של עדן אטד, "חתן בר המצווה", שמסתובב בין ה"אורחים" עם חיוך מאוזן לאוזן כיאה לאב גאה, מספר לי שהוא גם אחראי על נושאי הלוגיסטיקה ושאר ירקות כמתבקש לאב שבנו בלהקה צעירה.

      השעה 23:10 ומסיבת בר המצווה מזכירה לי יותר, מסיבת סיום תיכון עם כמויות ההורים והמתבגרים שבקהל ונראה לי שאני בין האאוטסיידרים היחידים בקהל.

       

      23:15 ,חברי גריי עולים לבמה.

       

      עדן אטד - שירה ,

      יניב בין - גיטרה קלאסית ,

      נאור צוברי - קלידים ,

      יוני דויטש - בס

      דור הררי - תופים.

       

      בהמשך ההופעה עדן אטד ינגן על גיטרה קלאסית , יניב בין על גיטרה חשמלית ועזרים, אביתר מינץ על גיטרה חשמלית.

       

      השיר הפותח, מתחיל בהמהומים של הגיטרה, המבט בעיניו של יניב בין לא משדר נינוחות, נראה שישנה התרגשות, אך אני מבין שבעצם אלו הבעות פניו הרציניות של אמן, גיטריסט, שנותן את הכל עבור הפקת צלילי גיטרה מיוחדים, שונים רועמים אך שקטים.

       

      עדן אטד ,הסולן, עדיין לא בן 20 עד כמה שהבנתי, אך כבר מדגים יכולת של פרפורמר ענק.

      הוא לא ניחן בקול אלוהי או מיוחד, אבל הטקסטים שלו קשים , מורכבים עוסקים במיתולוגיה ובתנ"ך ובחיים עצמם, טקסטים עם עוצמה כל כך חזקה, מה שגרם לי בסופה של ההופעה לקנות את הדיסק , רק כדי שאוכל להתעמק יותר בטקסטים.

       

      עדן לא מתרגש מדבר, אחרי שני השירים הראשונים, מתברר שנשבר משהו במערכת התופים, עדן מושך את הזמן בחינניות ומאפשר לדוד הררי להתארגן מחדש, עדן יודע לספר שדוד בדיוק חזר מ"הבימה" שם הוא על תקן רקדן, אין ספק, דוד הררי מתופף מוכשר , בהמשך ההופעה הוא יתמודד עם מערכת תופים מתפרקת ועוד הפתעות.

       

      השירה של אטד זועקת, מייללת, לוחשת, מתפרצת , הוא תזזיתי על הבמה, קברטי, חושף לאט חזה שרירי, דרך חולצת משבצות מכופתרת, "מלך" מכנים אותו חבריו מהקהל וגם מאוחר יותר בסוף ההופעה , מכריז עליו המתופף , דוד הררי, "מלך" , "האדם השולט בוילה".

       

      סגנון המוזיקה של גריי, מושפע מרוק פרוגרסיבי , רוק שנות ה70 הקלאסי והם עושים את העבודה במקצועיות יתרה.

       

      יניב בין הגיטריסט, הוא בעיניי היתד התומכת החזקה בלהקה, השליטה שלו בגיטרות, הרצינות שהוא מפגין מצד אחד והשתוללות פתאומית בחלק מהשירים, הופכים אותו בעיניי לעמוד התווך של הלהקה.

       

      אין ספק שגם הקלידן והבסיסט תורמים את חלקם אך מתוך חמשת חבריי גריי, הדומיננטים בעיניי הם , אטד הסולן , בין הגיטריסט והררי המתופף.

       

      כמי שהחל ללמוד תופים לא מזמן, (ותודה לאשתי והילדים על הפרגון), אני נוטה בהופעות להתרכז במתופף, הפעם גם היו הרבה סיבות לכך.

       

      אם התחלתי בכך שחלק מסויים נשבר במערכת התופים כבר אחרי השיר השני, הרי שדוד הררי התעמת עם מערכת התופים בכל חלק וחלק ממנה, היתה זו מצילת הרייד שנפלה באיזה קטע, רצועת הפדאל של תוף הבס שנקרעה או נשברה או השד יודע מה, מקל תיפוף שחמק מבין אצבעותיו של הררי,אך למזלו, המתין לו מקל חדש בדיוק לפני שהתחיל סולו תופים מהיר.

      בקיצור, הררי ניהל מאבק עיקש במערכת התופים לאורך כל ההופעה וניצח, עובדה, שעם סיום השיר האחרון, לפני ההדרן , הניף את הפדאל בידיו כמצהיר: "זהו זה, ניצחתי!!!".

       

      גריי מארחים את עמית ארז, גיטריסט להקת "אטליז" ובאופן אישי, יוצר, מלחין וכותב מוזיקה מקורית באנגלית.

      גריי ועמית ארז מבצעים את שירו secret cards , כאשר לפני כן אחד המיתרים בגיטרה הקלאסית של עדן אטד פשוט מחליט להיקרע , אך זה לא מונע מעדן או משאר חברי הלהקה להפסיק ולנגן.

       

      אחרי שיר נוסף עם עמית ארז, עמית יורד מהבמה ומשאיר לעדן את הגיטרה שלו עד סוף ההופעה .

       

      בהדרן , שני שירים הראשון נקרא "צם-איקר כובל-קר" שהוא בעצם השיר האחרון בדיסק ואחריו מסיים את ההדרן וההופעה, "לא יודע איך לצאת מזה" - שיר עם הרבה עוצמה.

       

      זהו,ההופעה הסתיימה, עדן אטד מודה לקהל ומספר שהם, חברי הלהקה, מרוצים מאוד מהדיסק שהוציאו ומקווים שגם הקהל יקנה ויאהב, השעה קצת אחרי חצות וחצי, אני ניגש לרכוש את הדיסק ולהמשיך להאזין לו בדרך הביתה...

       

      רוק לא מתפשר, מילים גבוהות , פילוסופית חיים , תנך וכו' ולא שחור ולא לבן גריי (ועוד מסתבר לי ברגעים אלו ממש שזה בכלל על שם סאשה גריי, שחקנית פורנו...)

       

      ותודה לרותם ודה מרקר קפה שערכו את ההיכרות הזו ביני לבין גריי.

       

       לניתוח מעמיק על גריי אתם מוזמנים לעבור למצב הרוח מנתח את הקשר בין גריי ליהוא ירון - מומלץ!

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        1 תגובות   יום שני, 16/1/12, 01:34

         

        תיאטרון תמונע שבת בערב 14/01/12

        השעה 23:10 ומופע החימום של "רייסקינדר" מפנה מקום ל"בני המה" - הלא הם אוהד פישוף וישי אדר (אקס "נושאי המגבעת").

         

        על הבמה שלל סמפלרים שאיני יודע אפילו את שמם,מחשב נייד, מלודיקה מונחת על מדף, מגפון / רדיו , switch-ים ומפסקי חשמל לרוב.

        לבמה עולים אוהד פישוף וישי אדר, הקהל משולהב מהופעת החימום של רייסקינדר (ביקורת בנפרד) מצפה בקוצר רוח לתחילת ההופעה.גיסי שבא איתי להופעה , זורק ,"אירייזר אה?" אני מביט בו ומסתכל על ישי אדר ועונה, "כן , הנה וינס קלארק על הקלידים..."

         

        אני זוכר איך בתור נער הייתי הולך להופעות של "נושאי המגבעת", אז, אוהד פישוף עמד על הבמה ולא זז גם כשהגיטרות צרחו, כפי שה"Residents" נהגו לעשות בקטעים מסויימים בהופעות שלהם...

        הוא היה כביכול מנותק ממה שקורה על הבמה ומהקהל וחוסר ההתאמה בין הבעת פניו הקפואה למוזיקה הרועשת שלהבו את הקהל עוד ועוד.

         

        עשרים שנה אחרי... אוהד פישוף וישי אדר עדיין עם אותן הבעות פנים קפואות, אך הם בוגרים יותר, אוהד פישוף נע על הבא בתזזיתיות מחושבת, יודע שהפעם מדובר באמנות מדוייקת ללא טעויות , מחושבת , מתוכננת בקפידה, מתוכנתת.

         

        פישוף מתקשר עם הקהל בסוף כל שיר עם איזו מילת תודה.

         

        השיר שפותח את ההופעה, "בני המה" , מבהיר לי שהסינת'פופ לא נעלם מן העולם, הוא פשוט עובר תהליך הבשלה שמשום מה נעצר בשלהי שנות השמונים.

        אולי זו הטכנולוגיה שהתקדמה מאז, החומרה, התוכנה , התפתחו עוד ועוד, המוסיקה דופקת בראש ואוהד פישוף מרקד בין סמפלר למיקרופון למלודיקה לרדיו.

         

        ישי אדר מכה בעזרת מקלות תופים על הסינתיסייזר, מחליף ערוצים במעין SWITCH חשמלי, שולט בצלילים בצורה מושלמת.

        במהלך ההופעה הוא אף יתרום את קולו, לא ממש לשירה, יותר לקולות רקע.

         

        אוהד פישוף מלהטט על הרדיו, לוחץ על כפתורי הסמפלר שלו , מסובב כפתורים, מחזיר אותי במודע או לא במודע לשנות השמונים האפלות, המסונתזות, לא הפופיות אלא הרועשות מלאות האלקטרוניקה החודרת לגוף, פעם ברכות ופעם באגרסיביות. כשאני מביט באוהד פישוף,אני נזכר במייק פאטון שאף הוא החל דרכו בסצינת המטאל ועבר דרך ארוכה, דרך התנסות במוסיקה אלקטרונית עד מוסיקה קלאסית בסגנון איטלקי. פאטון, מאחוריך!

         

         

        כאן, בהופעת ההשקה לאלבום החדש, פשוט אין מקום לטעויות.

        "ותמיד יש שם עשן ואף פעם לא אש", שר פישוף ואני חושב, אם שם, לא משנה היכן זה בדיוק, יש עשן, אז כאן, תאטרון תמונע מוצ"ש 14.01.12 יש אש והרבה, התאורה בצבעי אדום מוסיפה אף היא לאווירה הקסומה ב"תמונע".

         

        במהלך ההופעה ינגנו,יסמפלו,בני המה את הגרסה האלקטרונית שלהם לשיר "האלוהים שלי עייף" שבמקור שייך ל"נושאי המגבעת", קצת לפני חצות וגרסה אלקטרונית מטריפת חושים ל"לייב אין בית שמש" מזכירה לי נשכחות וגם מחזירה אותי לזכור שבית שמש, ממש עכשיו ,נמצאת בכותרות ובשיח הציבורי...

         

        לפני שמתחיל "הילידים" אוהד פישוף אומר מספר מילות תודה למי שליוו ומלווים את "בני המה", איש הסאונד, התאורה, אנשי ההפקה ויחסי הציבור.

         

        ההופעה מסתיימת והקהל מחכה לעוד - בכל זאת, אנחנו עשינו עכשיו מסע בזמן ורוצים עוד, עוד קצת מהנוסטלגיה הזו, גם אם בגרסה אלקטרונית.

         

        השעה, כעשר דקות אחרי חצות, "בני המה" חוזרים , אוהד פישוף מודה לקהל ו"האדמה מקולקלת" יוצא לדרך...

        לאחריו נשמע שוב את "בני המה" שפתח את ההופעה - וזה מזכיר לי ,שתמיד כשהדיסק מסתיים, אני נותן לו לחזור להתנגן מההתחלה... מעין סגירת מעגל שהוא בעצם אינסופי.

         

        00:20 - ההופעה מסתיימת , הקהל משולהב, יוצאים החוצה, חלק כבר הספיק לרכוש את הדיסק החדש, גיסי ואני חוזרים לרכב כשבדרך אנו כבר שומעים את "בני המה" שוב אך הפעם מאיזה רכב חולף...

         

        00:50 - אוטוטו אני בבית, מזפזפ בין תחנות הרדיו השונות, אני קולט לפתע צליל אלקטרוני מוכר מהעבר... אני חוזר לתחנה מגלה שמדובר ב99FM ובתוכנית שמוקדשת לסינת'פופ , השיר שמתנגן הוא "LET ME GO" של "HEAVEN 17"

         

        אח, איזה סיום נהדר והתחלה מעולה לשבוע חדש.

         

        מקווה שנהנתם לקרוא,

        ערן ( אני טקסט פוליטי )

         

         


        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 5 מתוך 5

          0 תגובות   יום ראשון, 15/1/12, 23:52

          מוצ"ש 14.01.2012, יום שישי השלוש עשרה כבר מאחורינו וגיסי ואנו שועטים אל עבר העיר הגדולה, תל אביב, לתאטרון תמונע, השעה 22:00 בדיוק והשומר האדיב מסביר לנו שנכנס לפי התור, כדי לא להלחיץ את הבחורה עם הכרטיסים...

           

          נכנסים, הגענו בין הראשונים, לוקחים את הזמן לתהות על המקום ועל מה שמצפה לנו.

          גיסי מזמין כוס מיים ואני שואל את עצמי בקול מעניין אם יש כאן בירה מהחבית... "לך על ההוגרדן מהחבית" אומרת לי מישהי והברמן מוסיף , "חצי ליטר של הוגרדן ב23 ש"ח בלבד..." , יאללה תעמיס... :)

           

          ההופעה המרכזית היא של "בני המה" (אוהד פישוף וישי אדר אקס "נושאי המגבעת") , עליהם תוכלו לקרוא בביקורת הבאה שלי.

          את ההופעה של "בני המה" יחמם "רייסקינדר" , זהו שם הבמה של אסף עדן, שמבדיקה קלה באינטרנט, גיליתי שהוא בשנות העשרים המתקדמות לחייו, סולן להקת "אשכרה מתים" הירושלמית וכאמור אמן סמפלניג, עוד נגיע לזה...

           

          איני יודע אם יש קשר לסגנון המופעים הערב, אבל בצד הבמה עומד לו פסנתר, ספק עתיק , ספק צבוע בסגנון עתיק, כשהוא כביכול תלוי על וו עם שרשראות, כמנוע אחרי שיפוץ.

          לי זה נראה הגיוני לגמרי שהוא שם, כי הערב יהיה על טהרת הסמפלרים והסינתיסיזרים, רדיואים ועוד עזרים טכניים,אנלוגיים,דיגיטליים ואין כאן מקום לכלי נגינה שכזה, עבר מול הווה מול עתיד.

           

          ברקע מוזיקת סינת'-פופ סטייל שנות השמונים הקודרות, איני מזהה את המבצעים, אך אוזניי כבר מתחילות לתרגל את מה שבקרוב נשמע בלייב.

           

          גיסי מפנה את תשומת ליבי למחשבי הבקרה הענקיים שסמוכים לבר, "הפקה הפקה", הוא אומר לי, "אתה מזהה את המחשבים הללו?", בוודאי , אני משיב לו, המחשב הקטן נקרא "SPARK 4D" , הוא שולט על התאורה, המחשב הגדול יותר שולט בסאונד, אני מבין שאכן הולך להיות מופע מושקע למרות שהמקום עצמו קטן.

          חזרתי לאחור בזמן כשעבדתי ב"COMPULITE" ותכנתתי מחשב בקרה גדול שנקרא "SABRE", האח הגדול של ה"SPARK" וה"SPARK 4D" ושל עוד רבים וטובים אחרים...

           

          אני רואה איש נחמד ליד המחשבים ושואל אותו, "אתה איש הסאונד?", "לא" , הוא עונה לי , "אני באתי לסקר את ההופעה מטעם האתר שלי" , "מה שמך?" אני שואל והוא עונה לי "יוסי חרסונסקי", "וואלה, מהביקורות במעריב?", "אכן,מזמן..." הוא משיב.

           

          הוא מציג בפניי את אשתו, מרגלית שהיא גם מנהלת האתר יוסמיוסיק וגם מי שתתעד בוידאו או שיש לומר בHD DVD את הערב.

           

          אנו מנצלים את הזמן להתוודע ולדבר על מצב המוזיקה האלטרנטיבית בארץ ובעולם לדורותיה, יוסי בוכה על אוסף הווינילים שתופס לו יותר מדי מקום בבית ואני בוכה לו על כך שבימינו כבר אין התרגשות מפתיחת תקליט, יש USB ושם זה נגמר.

           

          אני שואל את יוסי מה דעתו על המוזיקה האלקטרונית / סינת' פופ / סמפלרים , האם לדעתו לא מדובר בחזרה לשנות השמונים, יוסי אומר שלדעתו מדובר במשהו חדשני שונה לגמרי ממה שהיה קיים בשנות השמונים, אני לא ממש מסכים אבל מבין שהיום קל יותר ליצור מוזיקה שכזו, תודות לUSB,אינטרנט והתפתחות החומרה והתוכנה בכלל.

           

          קצת אחרי 22:40 המקום כבר מלא כמעט עד אפס מקום, לבמה עולה רייסקינדר עם סמפלר מסוג SP-404 ומנגן את "מה הדבר הכי פסיכי שעשית בחיים?" , ביטים וסמפולים, מלודיות ורעשים והכל איכשהו מתחבר עם שירה בחרוזים...

           

          עם הקטע הנהדר הזה הוא פותח את ההופעה שלו, רק הוא לבד על הבמה עם הסמפלר שלו, הסאונד מעולה וכבר מרגישים שהפתיחה הזו מסמנת שיבואו עוד קטעים טובים, יש יאמרו אף הזויים במהלך ההופעה.

           

          שם הקטע הבא נקרא "No Jacuzzy" , "לא רוצים לצאת מהג'קוזי" צועק רייסקינדר אל תוך המיקרופון ומסתיר חצי חיוך מבעד לשיער המפוזר שמכסה מעט את פניו.

           

          כפי שנאמר פעם, באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה ואכן רייסקינדר בדרכו הייחודית והמיוחדת צועק מדי פעם ססמאות ומשפטים שלא תמיד אתה מוצא את הקשר ביניהם, אבל איכשהו, עם הצלילים שסומפלו מראש ומתערבבים בצורה חלקה אחד עם השני, אתה שם לב שהגוף שלך מתנועע במעין ריקוד אבסטרקטי וכמוך שאר הקהל.

          באחד הקטעים, רייסקינדר יורד מהמה בזמן שהמוזיקה מתנגנת ומביט אל הבמה מנקודת ראות של הקהל, אקט שגורם לקהל לנסות ולתהות , מי זה? מי בעצם שולט עכשיו במוזיקה? הסמפלר יסתדר לבדו על הבמה? מה תפקידו של האמן ברגע שכזה? ועוד לפני שמספיקים לחשוב על תשובות, רייסקינדר קופץ בחזרה לבמה וממשיך ללהטט באצבעותיו על המכשיר הקטן.

           

          השעה 23:10 נראה שרייסקינדר תכנן להשמיע עוד כמה קטעים, אך מישהו בא ומסמן לו שהגיע הזמן לרדת, עכשיו יגיע תורם של בני המה להופיע.

           

          רייסקינדר מודה לקהל ואוסף אל חיקו את הסמפלר SP-404 שלו ויורד מהבמה לקול תשואות הקהל.

           

          הופעה מרעננת בהחלט ובחירה מעולה כמופע חימום ל"בני המה".

           

          אני יכול לומר שעד עכשיו מהדהדים לי משפטים בראש כמו "יש יותר מדרך אחת לחגוג בר מצווה" או "תהיה חזק ותתגבר" (לא מצאתי קליפ SORRY).

           

          דוגמא לשיר שיכול להדהד לכם בראש גם אחרי שמיעה אחת בלבד: http://www.youtube.com/watch?v=8joJoVKP8xk

           

           

          הציון שלי 5 מתוך 5

          על הביצוע

          על הסאונד

          על הצלילים והקריצות

          על החרוזים והדוגמיות

           

          אין לי ספק שעוד נשמע עליו רבות.

           

          (וסתם הערה אישית: רייסקינדר מזכיר לי איכשהו את השיר של ה"Dead Kennedys" , שנקרא "In-Sight" ודווקא בביצוע של "kramer" ...)

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 5 מתוך 5

            פרופיל

            eranfox
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS