עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    תנו לי לרדת תנו לי לצאת ...

    הבלוג של ערן פוקס Remember my name...

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שלישי, 17/7/12, 11:09

    יום שני 17.7.12 עשר בערב,הבייביסיטר הגיעה ואנחנו יוצאים.

    אני חושב כל הזמן שאולי היינו צריכים לצאת מוקדם יותר כי בכל זאת תמונע זה לא הבארבי,אבל מבין שלא ניתן להחזיר את הזמן לאחור.

    הגענו! השעה עשר ורבע והתמונע מלא מקצה לקצה אין מקום ישיבה אחד פנוי וכך אשתי ואני מוצאים עצמנו עולים במעלה גרם המדרגות להתמקם.

    שמתי לב שדלת המעבר לאולם ההצגות פתוחה וביקשתי מאחד מאנשי תמונע להוציא שני כסאות,למזלי הוא הסכים כל עוד לא נחסום את דלת המעבר. בהמשך אגלה,שאולי זה נוח לשבת על כסא יותר מאשר על מדרגות ברזל,אבל כשכל כמה דקות עולה ויורד איזה צלם זה כבר די פוגם בהנאה.

    בינתיים עד שתתחיל ההופעה אני שם לב שהבירה והאדממה זורמות לשולחנות,ריח של טיגון ממלא את חלל האויר והקהל מתחיל לאבד את סבלנותו,בכל זאת המקום מפוצץ ואין מצב שייכנסו עוד אנשים...

    בסביבות עשרה לאחת עשרה הקהל כבר מתחיל למחוא כפיים כדי לזרז את ג'ודי והחבר'ה שיעלו כבר לבמה.

    כנראה שזה עזר כי ג'ודי עולה לבמה מלווה באיל פיק- גיטרות וקולות,יובל פיק- בס וקולות ומתן בן צבי- תופים וקולות.

    ללא הקדמה מיותרת מתחילים עם השיר הראשון "אשמה",איני יודע אם זה המיקום שבו ישבנו או הסאונד אבל לא הבנתי מילה ממה שהיא שרה וכל הזמן היו לי צססססט באוזניים, חשבתי לעצמי שאולי בגלל שמדובר בשיר ראשון אז יש מצב שהסאונדמן צריך לעשות כיוונונים קלים להמשך אבל זה לא ממש השתנה גם לא בשיר השני "עוד אחד" והשלישי "אי הבנות" - שיר רוק לסבי שמאיר בפניי את העובדה שרוב הטקסטים בשירים הם בעצם שירה לסבית רק עם סגנון פעם רוקי פעם פולקי ופעם מעורבב,זה גם הבהיר לי מדוע יש יותר בנות בקהל.

    איל פיק נראה כאילו אינו שייך למופע מסוג זה,הוא נראה כמי שרוצה לפרוץ קדימה כרוקר,אבל נשאר מאחור כגיק של השכבה,אני מניח שעוד נשמע עליו בהזדמנויות אחרות...

    לשיר הרביעי "בלי עצירה" היא מזמינה את האורח המיוחד הראשון שלה,שגם היה אחראי על הפקת האלבום,יהוא ירון.

    חשבתי לתומי שאין מצב שגם כאן תהיה בעיה של סאונד,כי בכל זאת יהוא הוא יותר כריזמטי על פניו,אבל התבדיתי וגם את יהוא לא ממש שמעתי בבירור. מסתבר אגב שיהוא וגו'די למדו ביחד בבית הספר התיכון והיא לא ידעה זאת עד שהתחילו לעבוד על האלבום.

    גו'די מעלה לבמה עוד שני חברים,עידית מינצר- חצוצרה (בהמשך היא תעלה עם קרן יער) ובוריס מרצינובסקי- אקורדיון לביצוע השיר "נמלים קטנות" ביחד עם יהוא שנשאר על הבמה. אני מניח שאם הסאונד היה נקי אז התוספת של כלי הנשיפה היתה מרשימה אבל כל מה שאני הרגשתי היו צרימות באוזניים שגרמו לי לחשוב על נטישת ההופעה אבל מאחר וידעתי שדן תורן אמור לעלות ולהופיע החלטתי להמשיך.

    נפרדים מיהוא ועידית ובמקומם עולה חבר נוסף,צח דרורי- פסנתר,בוריס נשאר עם האקורדיון ומבצעים ביחד את "הנה אני".

    אני חייב לציין ששמעתי את שירי האלבום לפני ההופעה ואיכשהו לא הקשבתי למילים,המילים יפות,מבטאות אהבה,חששות,מציאות,קושי באהבה חד מינית,המלל באמת מצויין ואחראי לו דן תורן שעזר לג'ודי בכתיבה של השירים, בכיוונון שלהם,בשפה שלהם ומיד לאחר שמסיימים את "הנה אני" מזמינה גו'די את דן לשיר "בוסטון" שמבחינתי הוא די שיר להיט.

    דן תורן מנצל את הבמה כדי לקדם את אלבומו החדש שהוא מעין סיפורת מלווה במוזיקה ומיד מבצעים קטע מהאלבום שנקרא "חתול אחד".

    דן וג'ודי מבצעים את "אימפריות נופלות" של דן,גם קולו של דן לא ממש נשמע ונראה כאילו הוא מתאמץ אך ללא הועיל,מזל שקטע הקריאה שהיה קודם היה ברור וכן שהמפוחית הפעם נשמעת היטב בניגוד לקודם.

    מגיעים לשיר העשירי "זה לא אותו אתה",נפרדים מדן ובשיר הזה כל החברים כבר על הבמה,כולל נמרוד טלמון- טרומבון.

    ממשיכים עם עוד שני שירים "אף אחד לא" שיר קצבי מאוד ו"רעש לבן" שגורם לי לרצות לשמוע שקט שחור - כל כך שונה מהעיבוד באלבום שבו הכל נשמע יחסית טוב אך בהופעה כפי שציינתי,היה צורם ולא נעים.

    ההופעה מסתיימת הקהל מחכה לעוד אני כבר חושב שהגיע הזמן ללכת,אבל מה לעשות חשתי שאבגוד בקהל הקוראים אם לא אסקר עד הסוף.

    ג'ודי חוזרת להדרן לבד לגמרי עם גיטרה אקוסטית ומכשיר הלופים ומבצעת גירסת כיסוי ל"Somebody That I Used to Know" - אין ספק שזו נקודת אור במופע אולי כי השיר עצמו טוב,ג'ודי מתמודדת יפה עם הנגינה,השירה והמעברים בלופים - קטע לולייני לדעתי שעובר בהצלחה. מצטרפים אליה הבסיסט,יובל פיק ועידית מינצר עם קרן יער לביצוע של "ימים אחרונים" ודווקא בשיר הזה אני מרגיש סוף סוף שאני מסוגל לשמוע את ג'ודי בבירור וגם להינות.

    לשיר האחרון בהחלט "האגם הנעלם", מוזמן דן תורן, סולו תופים קטן של מתן בן צבי וסוף.

    גו'די מקבל זר סייפנים גדול ובכלל כל קידמת הבמה מתמלאת בזרים קטנים של פרחים שנראה שאמא של ג'ודי דאגה להביא מבעוד מועד.

    איני רוצה להשמע קוטל אז אאשים את המושג "הופעת השקה" - כבר כתבתי על כך בעבר... הופעות השקה הן או שחור או לבן - אין אפור - או שההופעה סופר מוצלחת או שלא.

    דבר נוסף שחשבתי עליו,הוא שלמרות כל הכשרונות שעלו לבמה הם לא ממש הצליחו לחפות על חוסר הקול של ג'ודי ואני לא טוען שהיא היתה צרודה,פשוט לא הרגשתי שעומדת מולי זמרת.

    אני חושב שאשם נוסף הוא תאטרון תמונע שהכניס יותר אנשים מאשר יכול היה להכיל. זה מראה על זלזול בקהל שמשלם ממיטב כספו ובסוף מוצא עצמו יושב בצד על גרם מדרגות מברזל מחוספס מאחורי הרמקולים ובתנוחה לא נוחה.

    אז לא רציתי לשים ציון 1 שהוא הנמוך ביותר , אבל באמת שהבטחתי לאשתי ערב מהנה ובסופו של דבר נשארנו עם זכרון של ערב מענה.

    עוד על ג'ודי ענתבי

    http://www.myspace.com/judyantebi/music

    ראיון אישי בחבית הדגים

    עוד על הפרוייקט החדש של דן תורן

    http://www.dantoren.com/

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 2 מתוך 5

      3 תגובות   יום ראשון, 12/2/12, 02:58

      יום שבת 11.02.12 , הערב ירד ואני מקבל מסרון מתנצל: "מצטער , לא אוכל לבוא אתך , הילדה חולה..."

      איזה דפק, אני חושב לעצמי, אבל מעדיף שהילדה תבריא... סבב טלפונים קצר, מבהיר לי שכנראה אלך לבד.

       

      22:15 אני נכנס ל"תמונע" יחסית לשעה המקום די ריק, אני ניגש לבר ונשען לאחור, סוקר את הבמה:

      מסך קטן ברקע, במהלך ההופעה יוקרנו עליו וידאו ארטים שהכינה מירב שחם שגם אחראית על עיצוב עטיפת אלבום הבכורה של "גריי", "איש קטן סובל".

      לצד הבמה, שאריות גיטרה שבורה, שני חצאי סקייטבורד ומיכל התזה, אני מזהה אותם מהקליפ הרשמי "איקרוס" .

      התנהלות הדמויות בקהל מזכירה לי בר מצווה, נראה שיש יותר קרובי משפחה וחברים מקהל רגיל, אבל התחושה אינה סתמית, הרי מדובר בהשקת אלבום הבכורה של גריי שיצא ממש לפני מספר שבועות לשוק.

      אביו של עדן אטד, "חתן בר המצווה", שמסתובב בין ה"אורחים" עם חיוך מאוזן לאוזן כיאה לאב גאה, מספר לי שהוא גם אחראי על נושאי הלוגיסטיקה ושאר ירקות כמתבקש לאב שבנו בלהקה צעירה.

      השעה 23:10 ומסיבת בר המצווה מזכירה לי יותר, מסיבת סיום תיכון עם כמויות ההורים והמתבגרים שבקהל ונראה לי שאני בין האאוטסיידרים היחידים בקהל.

       

      23:15 ,חברי גריי עולים לבמה.

       

      עדן אטד - שירה ,

      יניב בין - גיטרה קלאסית ,

      נאור צוברי - קלידים ,

      יוני דויטש - בס

      דור הררי - תופים.

       

      בהמשך ההופעה עדן אטד ינגן על גיטרה קלאסית , יניב בין על גיטרה חשמלית ועזרים, אביתר מינץ על גיטרה חשמלית.

       

      השיר הפותח, מתחיל בהמהומים של הגיטרה, המבט בעיניו של יניב בין לא משדר נינוחות, נראה שישנה התרגשות, אך אני מבין שבעצם אלו הבעות פניו הרציניות של אמן, גיטריסט, שנותן את הכל עבור הפקת צלילי גיטרה מיוחדים, שונים רועמים אך שקטים.

       

      עדן אטד ,הסולן, עדיין לא בן 20 עד כמה שהבנתי, אך כבר מדגים יכולת של פרפורמר ענק.

      הוא לא ניחן בקול אלוהי או מיוחד, אבל הטקסטים שלו קשים , מורכבים עוסקים במיתולוגיה ובתנ"ך ובחיים עצמם, טקסטים עם עוצמה כל כך חזקה, מה שגרם לי בסופה של ההופעה לקנות את הדיסק , רק כדי שאוכל להתעמק יותר בטקסטים.

       

      עדן לא מתרגש מדבר, אחרי שני השירים הראשונים, מתברר שנשבר משהו במערכת התופים, עדן מושך את הזמן בחינניות ומאפשר לדוד הררי להתארגן מחדש, עדן יודע לספר שדוד בדיוק חזר מ"הבימה" שם הוא על תקן רקדן, אין ספק, דוד הררי מתופף מוכשר , בהמשך ההופעה הוא יתמודד עם מערכת תופים מתפרקת ועוד הפתעות.

       

      השירה של אטד זועקת, מייללת, לוחשת, מתפרצת , הוא תזזיתי על הבמה, קברטי, חושף לאט חזה שרירי, דרך חולצת משבצות מכופתרת, "מלך" מכנים אותו חבריו מהקהל וגם מאוחר יותר בסוף ההופעה , מכריז עליו המתופף , דוד הררי, "מלך" , "האדם השולט בוילה".

       

      סגנון המוזיקה של גריי, מושפע מרוק פרוגרסיבי , רוק שנות ה70 הקלאסי והם עושים את העבודה במקצועיות יתרה.

       

      יניב בין הגיטריסט, הוא בעיניי היתד התומכת החזקה בלהקה, השליטה שלו בגיטרות, הרצינות שהוא מפגין מצד אחד והשתוללות פתאומית בחלק מהשירים, הופכים אותו בעיניי לעמוד התווך של הלהקה.

       

      אין ספק שגם הקלידן והבסיסט תורמים את חלקם אך מתוך חמשת חבריי גריי, הדומיננטים בעיניי הם , אטד הסולן , בין הגיטריסט והררי המתופף.

       

      כמי שהחל ללמוד תופים לא מזמן, (ותודה לאשתי והילדים על הפרגון), אני נוטה בהופעות להתרכז במתופף, הפעם גם היו הרבה סיבות לכך.

       

      אם התחלתי בכך שחלק מסויים נשבר במערכת התופים כבר אחרי השיר השני, הרי שדוד הררי התעמת עם מערכת התופים בכל חלק וחלק ממנה, היתה זו מצילת הרייד שנפלה באיזה קטע, רצועת הפדאל של תוף הבס שנקרעה או נשברה או השד יודע מה, מקל תיפוף שחמק מבין אצבעותיו של הררי,אך למזלו, המתין לו מקל חדש בדיוק לפני שהתחיל סולו תופים מהיר.

      בקיצור, הררי ניהל מאבק עיקש במערכת התופים לאורך כל ההופעה וניצח, עובדה, שעם סיום השיר האחרון, לפני ההדרן , הניף את הפדאל בידיו כמצהיר: "זהו זה, ניצחתי!!!".

       

      גריי מארחים את עמית ארז, גיטריסט להקת "אטליז" ובאופן אישי, יוצר, מלחין וכותב מוזיקה מקורית באנגלית.

      גריי ועמית ארז מבצעים את שירו secret cards , כאשר לפני כן אחד המיתרים בגיטרה הקלאסית של עדן אטד פשוט מחליט להיקרע , אך זה לא מונע מעדן או משאר חברי הלהקה להפסיק ולנגן.

       

      אחרי שיר נוסף עם עמית ארז, עמית יורד מהבמה ומשאיר לעדן את הגיטרה שלו עד סוף ההופעה .

       

      בהדרן , שני שירים הראשון נקרא "צם-איקר כובל-קר" שהוא בעצם השיר האחרון בדיסק ואחריו מסיים את ההדרן וההופעה, "לא יודע איך לצאת מזה" - שיר עם הרבה עוצמה.

       

      זהו,ההופעה הסתיימה, עדן אטד מודה לקהל ומספר שהם, חברי הלהקה, מרוצים מאוד מהדיסק שהוציאו ומקווים שגם הקהל יקנה ויאהב, השעה קצת אחרי חצות וחצי, אני ניגש לרכוש את הדיסק ולהמשיך להאזין לו בדרך הביתה...

       

      רוק לא מתפשר, מילים גבוהות , פילוסופית חיים , תנך וכו' ולא שחור ולא לבן גריי (ועוד מסתבר לי ברגעים אלו ממש שזה בכלל על שם סאשה גריי, שחקנית פורנו...)

       

      ותודה לרותם ודה מרקר קפה שערכו את ההיכרות הזו ביני לבין גריי.

       

       לניתוח מעמיק על גריי אתם מוזמנים לעבור למצב הרוח מנתח את הקשר בין גריי ליהוא ירון - מומלץ!

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        פרופיל

        eranfox
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS