בניגוד להרגלי ב-20 שנה האחרונות השנה החלטתי לא לעשות מזה סרט, להעביר את היום נטול דרמות, ללא דמעות, ולדלג על המונולוג המרגש, פשוט יום הולדת וזהו. הפעם אני לא מתקשרת לכל החברים להזכיר להם, לא מציקה לבובון חודש לפני ושואלת האם מתוכננת לי מסיבת הפתעה ולא מתחילה להיעלב מחצות ודקה שאף אחד לא התקשר להגיד מזל טוב. פשוט לוקחת את הסיפור באדישות ובבגרות, כיאה לאישה בת 27.

גיל 27, מספר שיעביר צמרמורת בגבה של כל בת 23 ויוצר סימפטיה בליבה של כל אישה בת 30. עכשיו את אחת מאיתנו הן אומרות ושולחות אלפי ידיים עטויות בטבעות נישואין לחבק וללטף. זהו יקירה את אישה עכשיו, נגמרו ימי המכנסונים הקצרים, העבודות הזמניות והפאבים הרועשים. הגיעה הזמן להתעורר, לקנות קרם בוקר וקרם לילה ולקחת אחריות על החיים.

אני יודעת שזו קלישאה אבל באמת חשבתי שלי זה לא יקרה, ושהזיקנה היא נחלתם של אחרים בלבד. אני בעייני רוחי עדיין ילדה קטנה רק עם כרטיס אשראי משלה. מסרבת לקחת חלק בצרות העולם ואפילו בצרות שלי כזו שמעדיפה לסנן את הפקידה בבנק מהלתמודד עם המינוס. מסיביבי החברות מתחנות, מתרבות, מניקות והופכות לאדם מבוגר, כמו ההורים שלי. איפה הן ואיפה אני אני שואלת וזוכה בחזרה במבט מרחם שאומר את עוד תתפקחי.

האמת היא שלא רק אני מתבגרת גם תל אביב מתבגרת. כל החברים שלי שהיו בתחילת העשרים היום בני שלושים ו.. ועדיין כאן משנים את פני העיר. בכל מקום צצים יותר ויותר ברים שקטים שמציעים אויירה נינוחה ואוכל טוב לבליינים המתבגרים. גם המסעדנים עצמם מתבגרים ומתפקחים. רוטשפלד ואהרוני מזמן כבר לא ילדים שחולמים על מסעדת גורמה ראשונה בארץ, אלא אנשי עסקים ממולחים. אפילו הבעלים של האליעזר בבן יהודה- הילדים הנצחיים פותחים עסק של גדולים במתחם התחנה. אז אם תל אביב יודעת להתבגר בחינניות ולהישאר סקסית כתמיד, גם אני יכולה.

החלטתי שאת יום הולדתי אחגוג בתל אביב של "הגדולים" ולא בפאב מאוכלס יתר על המידה כמיטב המסורת וכי המקום הראוי ביותר הוא לא אחר מאשר טפאס אחד העם.  בהרברט סמואל עוד לא אכלנו וזה המפגש הראשון שלנו אם האגדה התל אביבית.הגענו בשבע וחצי (לא בגלל הגיל אלא בגלל שזו השעה היחדיה שניתן היה להשיג בה מקום) חגיגיים ועם ריר על השפתיים. מרגע כניסתי הייתי מאושרת: מסעדה סופר מעוצבת, אווירה סופר חגיגית, אלכהול, אוכל טוב כל מה שבחורה בת 27 יכולה לבקש.

תפסנו את מקומנו על הבר וצללנו לתוך התפריט. הסיפור שסיפר הייה קצת מאכזב, מנות נחמדות אבל לא משהו שצועק "תזמין אותי" בעודנו מעיינים ובוררים מבין המנות פנה אלינו הברמן והמליץ לנו שלא כדאי שנבלבל את ראשינו היפים בכל האותיות והשמות אלא שפשוט ניתן לו להזמין עבורנו, הוא כבר יודע מה טוב בשבילנו. וויתרתי בנימוס על ההצעה והזמנו לסיבוב הראשון יין שרדונה, לבבות ארטישוק ביוגורט, קרפצ'יו בקר עם פטריות וביצת שלו. ההזמנה לא מצא חן בעיניי הברמן והוא התעקש שככה לא מזמינים טפאסים וסיפר לנו שלא מדובר בראשונות ועיקריות. ניסיתי להרגיעו בהבטחה שנזמין עוד בהמשך ולשם הפגת כל חששותיו אישרתי שהיינו גם בספרד וגם בטפאסברים אחרים ושאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ושהקונספט נהיר לנו.

את הבקשה לחשבון ליווה הברמן בשאלה "מה כבר?, אין קינוח?" כאן הבנתי שאני לא יכולה לשתוק יותר ומישהו חייב לומר למלך שהוא מסתובב עירום. פצחתי את פי, למרות שבובון התחנן שלא, וסיפורי העצוב נשפך לחלל המסעדה. למשמע פירוט תלונותיי (שנאמרו ברוח ידידות אני חייבת לציין) חייך הברמן וניראה מרוצה בפעם הראשונה באותו ערב ממה שיש לי להגיד. הוא ביקש שאמסור עדות גם מול מנהל המסעדה וקראה לו לבית המשפט.

מטפאס אחד העם יצאנו אמנם לא מסופקים קולינרית אך מרוצים ועם מוסר השכל. התפריט החדש שרק נולד אמנם הייה מאכזב, אך השירות הבוגר והאחראי של טפאס אחד העם  הוא משהו שבהחלט ניתן ללמוד ממנו. אני הבנתי שלהתבגר ולקחת אחריות זה אולי לא כל כך נורא ושלהיות צעיר וחסר ניסיון יש לא רק סקס אפיל אלא גם הרבה חסרונות. מיכוון שהערב היה עוד צעיר המשכנו בובון ואני להילולת אלכוהול בפלורנטין כי לא חייבים להתבגר בלילה אחד.

בין השניצל ולאזרחי מדינת ישראל נרקמה בין השנים מערכת יחסים הדוקה כל כך עד שהאחד כמעט ואיננו קיים בלי השני. לא ברור כיצד חדר המאכל הוינאי למערכת העיכול שלנו כל כך חזק, אבל הוא חדר לבטן ולקונצנזוס הישראלי ביג טיים. ישראלי פשוט לא יכול בלי השניצל שלו וזאת עובדה. ניתן לראות את השניצל בבסטות ברחוב, בבתי הקפה ואפילו במסעדות היקרות ביותר. הוא נמצא בכל מקום ובכל צורה: בבגט או בפיתה, עגול כמו פיצה, חתוך עבה או דק מה שלא יהיה הוא תמיד שם. בכל בית יושבת לה חבילת שניצלים קפואים למקרה חירום וכמה חזות עוף טריים לשניצל של שלישי. השניצל מוטמע כל כך חזק עד שהוגדר כאחד המאכלים הרשמיים של ישראל. טוב זה בסה"כ הכל טעים, אבל גם בשניצל חייבים לגוון. ואני לא רומזת להחליף אותו לגמרי, אולי רק להחליף את העוף.

לגבר הישראלי יש בעיה באופן כללי עם גיוון, זה פשוט קונספט שהוא לא מבין. הגבר המצוי אוהד כל החיים את אותה קבוצת כדורגל, משתמש באותו בושם, קונה גינס בגיזרה אחת ולובש את אותו זוג הנעליים כחמש שנים ופשוט לא מבין מה הבעייה אם זה. וכמו שאבא שלי אוהב לומר "אם זה עובד למה לשנות" ואני עונה כי אפשר וכי זה כייף.

 גם בובון שלי הוא גבר טיפוסי בסך הכל. הוא לובש רק 2 טיפוסים של חולצות: טי- שירט עם הדפס או חולצות מכופרת (פריט אופנה שאני שתלתי בארון) בלווי של מכנס 4\3. את משקפי השמש השחורות שלו שנמצאו ברשותו עוד מהטיול לדרום אמריקה (שלא היה לאחרונה) הוא הסכים להחליף רק בקייץ האחרון ואת מקומם תפסו משקפי שמבדיקה גנטית הייה עולה כי הם אח התאום של הקודמים. גם בנושא הנעליים אין חדש תחת השמש. מדובר או בזוג אדידס שמחליף צבעים כל כמה שנים (מאדום לאדום דהוי לכחולות חדשות וחזור חלילה) או בירקנשטופ- תמיד אותו דגם.

המעשה החתרני היחיד כנגד הסטריאוטיפ הגברי שבובון עשה בחייו הוא יציאת חוצץ כנגד עוף באשר הוא. ילדות בבית שבו לא שמעו על בשרים נוספים מלבד עוף ושנים של אכילת שניצל עוף, קציצות עוף, סטייק עוף, מרק עוף ואיך לא עוף בתנור, הפכו את בובון לאיך נומר, שונא עוף. לכן כשמדובר בשניצל, אצלנו בבית הוא לא עשוי מעוף.

לשניצל "אוף" כמו שבובון ואני מכנים אותו ישנם דווקא כמה שידרוגים לא רעים בכלל: שניצל מלנזה מבשר בקר פרוס דק דק או שניצל מדג - ולא דג סול. אחד השידרוגים החביבים על בובון הוא שניצלוני ברבוניות. הדגיגונים הקטנים והלא יקרים מספקים חלופה מעולה לעוף הבנאלי. את פירורי הלחם מתבלים בתערובות ריחניות ופיקנטיות והתוצאה היא שניצלונים קרנציים עסייסים שאי אפשר להפסיק לזלול.

המתכון

500 גרם פילה ברבוניה

2 ביצים

פירורי לחם

קח לבן

טימין יבש

לימון

פפריקה

אופן הכנה: במידה וקונים פילה ברבוניות קפוא יש לתת להם להפשיר כמו שצריך כמה שעות (בבקשה לא להאיץ בהם, זה יגרום להם להתפרק). את הביצים הקמח והפירורית מפזרים כל אחד מצלחת נפרדת, את הביצה מקשקים ומוסיפים מעט מלח ומניחים לפי סדר עבודה (קמח, ביצים, פירורית). לפירורית מוסיפים מעט תיבול: קוסברה טחונה, פפריקה מעושנת, צילי יבש, טימין, פלפל שחור גרוס ובעצם כל מה שאוהבים.  על הברבונית יש לבזוק מעט שמן זית ומיץ לימון בכדי לשמור על העסיסיות שלהם ומתחילים בהפיכת הדג לשניצל. לסיום מטגנים במחבת עם שמן לוהט. טיפ חשוב- אם מחליפים את השמן ומנקים את המחבת אחרי כל 2 נגלות של טיגון מובטח לכם שניצל משובח ללא פירורים שרופים.

לצד השניצל אכלנו סלט טונה עם עגבניות שרי וזיתים, כי גם בפירה אפשר לגוון.

בואו לראות מה קורה אצלי בפייס 

http://www.facebook.com/#!/chen.rozenhak

השבוע קראו לבובון למילואים ומה לעשות, הוא הלך. מוזר לי תמיד כיצד יכול להפוך בובון ביום אחד מתל אביבי נהנתן, שוחר שלום ושלווה, מאהב ורומנטי לחייל מיוזע ששותה קפה שחור מעשן בשרשרת רץ על גבלאות, מפוצץ ביניינים ומרסס מטרות בתת מקלע. מוזר, אבל מה לעשות, מציאותי. בימים אלו שבובון לא נמצאה גם בי חלה טרנפורמציה. ברגע שבובון עולה על מדים ועוזב את הבית לימים עד שבועות מבובונית הקטנה יוצאת המפלצת התל אביבית. בימים חשוכי חבר שכאלו אני מרימה טלפון לכל חברותי ופוצחת בסיצנת אין סקס והיסיטי. שופינג בצהריים ופבאים בערב, חגיגות של סרטי בנות, שיחות לתוך הלילה בבתי קפה וכל מה שבנות עושות כשאין נוכחות גברית באיזור. זה בדיוק הזמן לפגוש את כל החברות שלא יוצא לראות בימים כסדרם, את ההיא מהצבא שגרה בירמיהו, זאת מהלימודים מנורדאו, בקיצור החברות הסודיות שלי, כמו שבובון מכנה אותן.

יום חזרתו של בובון מן הקרב הוא יום חגיגי לא פחות. אני תמיד מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת אהוב כמו ילדה קטנה. את כול אותו היום אני מפנה להכנות לקראת הפגישה: מנקה את הבית, מפנקת את המיטה במצעים חדשים וריחניים, מורידה שערות מהרגליים ומחליפה את בגדי הבית הרגילים שלי- גופייה ובוקסר של בובון במשהו שיותר ראוי לפגישת אוהבים. לבובון ולי יש מסורת קבועה ללכת למסעדה ביום שהוא חוזר. הפעם החלטנו שהמקום הראוי ביותר לחגיגה היא מסעדת "רק בשר". עבור בובון שלא אכל דבר מלבד טונה ובוטנים במשך שבוע מקום שמכנה עצמו רק בשר נשמע כמו הבטחה. חוץ מזה המיקום של המסעדה היה אידיאלי עבורנו ברחוב סלמה, 5 דקות הליכה מדירת הבובונים. כך בובון חזר לו בחמש בצהריים ובשש כבר היינו ישובים בשולחן המסעדה.

המקום מעוצב כמו מרתף יין אפל וממוקם בתוך מבנה עתיק ביפו (כך לפחות ניראה לי) המעבר מאור יום שבחוץ למסעדה החשוכה הותירה אותנו עיוורים לכמה רגעים ונאלצנו להסתמך על המארחת שתוביל אותנו לשלוחננו. לאחר שחזרה אלינו הראיה הלכנו מייד למקרר הבשרים לבחור לנו את הארוחה. הזמנו 4 צלעות טלה, 200 גרם אנטריקטות ו-200 גרם שיייטל בתור התחלה. כשנשאלו מה למנה ראשונה ענינו בובון ואני יחדיו- רק בשר. התכוננו לארוחת קניבורים מושלמת ובמקום שחורט על דיגלו רק בשר- לא התכוונו לבדוק בכלל שום דבר אחר מהתפריט. את זמן ההמתנה לאוכל העברנו בשתית יין ללא הגבלה בעלות של 15 ש"ח לאדם. אחרי כחצי שעת המתנה הגיעה הבשרים על קרש עץ חביב וממתינים רק לנו שנטרוף אותם. הצלעות היו עסיסיות וטעימות האנטריקות ושייטל לעומת זאת היו מיובשים וחסרי חיים. בובון מתוך רעב בלתי נשלט אכל את הסטייק, את השייטלים כבר התעקשתי להחליף והמרנו אותם בסינטה שהצליחה לפצות, אבל גם לא הייתה מדהימה. לצד המנות הגיעו תפוחי אדמה אפויים ומשועממים שלא הוסיפו חן לאוכל. מאוכזבים מהסיבוב הראשון החלטנו לפרוש בשיא ולהזמין חשבון. הופתענו מהסכום הלא מבוטל של 289 שקלים. חברים שהמליצו לנו על המקום אמרו שיש באופן קבוע 30% הנחה על כל התפריט ושזה בדיוק המקום לזלול ובזול. כששאלנו את המלצר הוא אישר שכך פעם הייה אך לא עוד וכי היום הכל במחיר מלא. היום כשכל הבשרים מתומחרים בין 300- 450 שקל לקילו היציאה למסעדה הופכת ללא משתלמת ולא מהנה במיוחד. אני מסכימה לשלם במחיר המנה על חומרי הגלם המשובחים, על העיצוב, המיקום, השירות ושכל מה שחויית המסעדה כוללת. אך שכל אלו בינוניים מינוס אני לא מבינה למה המחיר כל כך יקר. בעודי מהרהרת על כל אלו הגיח המלצר והחליף את החשבון הנוכחי בחשבון חדש הנושא את הסכום 205 ש"ח. לא ברור מה מקור השינוי וגם לא קיבלנו הסבר. אני מניחה שהעובדה שסיפרנו למלצר שאנו כותבים בלוג אוכל ופוסט על המסעדה הייתה קשורה בכך.

יצאנו לא שבעים ולא מרוצים ובתחושה שכך אי אפשר לחזור הביתה. ברגע של ספונטניות החלטנו שצריך לתקן את החוויה. מלווים בחבר נוסף, שמנו פעמינו לקנח בבנוצקה הגרוזינית שברחוב לילנבלום. התישבנו על הבר בקומה השנייה החבר (גיא) הזמין קבבוני טלה ואני ובובון חלקנו עלי גפן ממלואים (33 ש"ח) וחינקאלי בשר (49 ש"ח). עלי הגפן הייו בשרניים וטעימים והחנקיאלי בדיוק כמו שחלמתי. מבחן החניקאלי (כפי שאמר קרוב משפחה- רחוק מחבל הקווקז) הוא שבביס הראשון היד שמחזיקה את החינקלאי צריכה להתכסות במיצי הכבש של הכיסון העסיסי. הבצקון השמימי עמד במבחן. מלבד האוכל הטעים האוירה התוססת הייתה שינוי מרענן לאפלוליות של רק בשר. הברמן שראה כי הגענו עייפים מייד פינק בצייסרים על חשבון המקום. אכלנו שתינו, נהנהו ויצאו הביתה שיכורים ומרוצים.

לסיכום מה שקובע זה לא הכסף אלא התמורה ובעוד שב"רק בשר" קיבלנו תחושה של רק יקר, ננוצקה לחלוטין סיפקה את הסחורה.

בואו לראות עוד תמונות בפייס

 http://www.facebook.com/home.php?#!/chen.rozenhak

ככה זה שמתחילים לכתוב בלוג, החברים תמיד מפרגנים, נכנסים, מגיבים מפרסמים, אבל שום דבר לא בא בחינם, גם שמדובר בקרובים עלייך ביותר. אחרי שלושה פוסטים התחילו לזרום הבקשות "אז מתי אתם מזמינים לארוחה" שאלו. ניסינו לחמוק בתשובות כגון בעזרת השם ובזמן הקרוב  אך על מכירנו הקרובים ביותר הלוקשים לא עבדו. הם דרשו ארוחה ודרשו אותה עכשיו. בובן ואני החלטנו לעמוד באתגר: 7 ימים 7 אורחים ושלוש ארוחות. את הסיפתח נתנו ליניב וגל זוג חברים שלנו. לא שהם גיי, פשוט חיי השותפות בדירה מזה שנתיים הותירו בהם סמננים של זוג נשואי: כאלו שמשלמים אחד לשני את המשפטים אבל לא שוכבים אף פעם. את שניהם בובון מכיר מימיו כברמן ולכן החלטנו על ארוחה אם ניחוחות נוסטלגים. שישי צהריים של בירה ומולים. התחלנו את היום בחוף עלמה שם העברנו שעות בצלייה בשמש ובהאזנה לגל מספר על קבוצת ברסה ועל מסי. אני שאנני חובבת כדורגל (בלשון המעטה) לרוב לא ממש מוקסמת מסיפורים על קבוצות של בבונים שרודפים אחרי כדור. אבל כשגל מספר על הקבוצה שלו אי אפשר שלא להתאהב. במוחי אני מדמיינת קבוצה של אלים יוונים עשויים ללא חת, אסטרטגים מופלאים שברור למה ללכת שבי אחריהם באש ובמים. עזבנו את החוף שרוחו של מסי שוררת מעלינו והלכנו ליפו לקנות מולים והביתה למאלכה. יניב וגל שיותר רגילים בלחם עם חומוס התמוגגו מכל צדפה וצדפה. את רוטב השמנת שליווה את המנה זללנו עם חלה טריה ופרשנו (כל זוג בביתו) לסיסטה של שישי.

יום ג' לעומת זאת של אותו השבוע היה אידאלי פחות,התכנון לאותו היום, ארוחת ערב עבור גיא-מריאנה ויוליה. בניגוד ליום שישי שהתחיל בים יום ג' התחיל במשרד ואם כל אהבתי לאורחים, הייתי שמחה יותר לקבל הזמנה מלארח.  גיא הזמין פסטה בולונז שבניגוד לכל המנות שנעשות בידיו  האמונה של בובון, בולונז זו המומחיות שלי. כך ביום ג', עברתי ישירות מהמשרד למטבח, מחליפה בין חליפה, לשמלה כפרית חומה עטופה בסינר שתהלום את אופי הארוחה. גיא ומריאנה הם הזוג המתחרה שלנו. אחרי שאנחנו עברנו לפרלורנטין הם עברו, לקחנו כלב, הם לקחו כלבה, אנחנו קונינו ארון באיקאה, הם ספה, בקיצור מראה לחיי הזוגיות הדביקה והבורגנית שלנו. יוליה לעומת זאת מניפה את דגל הרווקת שאינה יודעת שובע. דרכה אני חייה את תל אביב של שבין חצות לזריחה. לאחרונה החליטה יוליה שגם זמנה להתמסד הגיעה, ואת הסטוצים המירה ביידיטים חד פעמיים. אם עד עכשיו היא נהתנה מההיצע של תל אביב בתחום הרווקים, עכשיו היא מגלה את המחסור בתחום הרציניים. תל אביב היא עיר של זמינות, יש הכל וכל הזמן וזו התחושה שמלווה כל תל אביבי מצוי, לכן חברתי היקרה מתקשה להתמודד אם העובדה שאי אפשר להזמין בטלפון 2 רול של ספייסי טונה וחבר. את רוב הארוחה העברנו ביזכרונות על דייטים כושלים מהעבר, ויולה מההווה, וגיא שידוע כחסר טקטק נידב מול מריאנה קצת יותר מידי פרטים שאף אישה לא צריכה לדעת על החבר שלה.

הארוחה השלישית שהכנו נקבע ליום חמישי, והאורחים הנכבדים: אחי הבכור וכלתו לעתיד. התירוץ- ארוחת יום הולדת לאחי שחוגג 31 שנים. בתפריט הייה פסטה (כי כבר הכנו עודפים בשלישי) בברבוניות עגבניות וזיתים שחורים.  את ההשראה לקחנו מהספר של השף העירום ובחרנו במנה כי חשבנו שהיא תזכיר בטעמה את הלויגויני טונה של הרוסטיקו, שזו המנה האהובה על אחי. מעולם לא ניסנו את המתכון והחלטנו שזו הזדמנות טובה. שידרגנו קצת בתוספים חריפים כגון פלפלים חריפים וטבסקו ויצא ממש לא רע.

מכל ארוחות הגורמה נשארו לנו שאירות לא רעות בכלל מה שתרם לכך שבסוף שבוע הזה יש לנו פתור מהמטבח. בסה"כ היה כייף. הקושי האמיתי הייה בכמויות הכלים שפקדו את מטבחנו. הגענו להחלטה שהבית שלנו זו לא מסעדה ובפעם הבאה שמארחים או ששוכרים שוטף כלים או שמעבירים את האחריות על הכלים לאורחים.

http://www.youtube.com/watch?v=aRpWp77BREU

ארוחה ראשונה: מולים ברוטב חמאה ויין.

חומרים: קילו מולים סגורים, בצל גדול, כף חמאה, 0.5 כפית קורנפלור, 250 מיל שמנת מתוקה, 0.5 כוס יין לבן, פטרוזיליה קצוצה דק ו3 שערות זעפרן.

אופן הכנה: מחממים מחבת גדולה בעלת תחתית עבה, מכניסים את החמאה והבצל ומטגנים עד שהבצל נהיה שקוף. מוסיפים את היין ונותנים לו להתאדות. מוסיפים שמנת ונותנים לה לרתוח. תוך כדי מוסיפים את הזעפרן והקורנפלור (לערבב שלא יהיו גושים). בו זמנית, בסיר אחר חולטים את המולים במים מלוחים עד שהצדפות נפתחות. לאחר, מוסיפים את המולים למחבת ומקפיצים עד שהרוטב נתפס עליהם. מתכנים תיבול - מלח פלפל ומפזרים פטרוזיליה.

צורת ההגשה שלנו- בקערה ענקית, לצד בירה קרה וחלה.

ארוחה שניה: פסטת תרד ברוטב בולונז

חומרים: 500 גרם פסטה תרד, 500 גרם בשר בקר טחון, 2 גזרים, בצל גדול, 4 שיני שום, 4 עגבניות טריות, קופסת רסק עגבניות, בזילוקים.

אופן ההכנה: לתוך מחברת מחוממת היטב בשמן זית, מכניסים את הבצל הקצוץ עד שנהיה שקוף, מכניסים את השום, הגזר (חתוך לקוביות קטנטנות) ומיד לאחר את הבשר הקצוץ. מפרידים את הבשר היטב ומתבלים בבפרקיה חריפה (מעושנת רצוי), פפריקה מתוקה, מלח , פלפל. מוספים את העגבניות כשהן חתוכות לריבועים בינוניים, את רסק העגבניות (חבילה קטנה) מוסיפים מעט מיים וממתינים לרתיחה. מתקנים תיבול- רצוי להוסיץ כף שטוחה של סוכר ומניחים מכוסה על אש קטנה כחצי שעה. לפני הגשה מוסיפים בזיליקום קצוץ, פטרוזיליה קצוצה. הסוד של המנה טמון בגזר שנותן מתיקות ובבשר האיכותי.

צורת ההגשה שלנו- למנה ראשונה הגשנו לחם אם חמאה שום וטימין, סלט חסה בלימון ושמן זית (בארוחה כבדה כמו פסטה חשוב לא להשתמש ברטבים כבדים). את הפסטה הגשנו מתוך המחבת לצד יין אדום.

ארוחה שלישית: פרפדלה בברבוניות עם זיתים ועגבניות מיבשות

חומרים:500 גרם פסטה לבנה, 8 כפות שמן זית, 500 גרם ברבוניות, 0.5 כוס יין לבן, צילי, 2 פלפלונים אדומים חריפים, טבסקו ירוק, שן שום קצוצה, חופן עגבניות מיבשות פרוסות גס, חופן זיתים שחורים, פטרוזילה קצוצה.

אופן ההכנה: מחממים את השמן במחבת ומוסיפים את הברבוניות כאשר העור כלפי מעלה. מוסיפים פלפלים, שום, עגבניות מיבשות ואת הזיתים ומקפיצים הכל יחדיו עד שהטעמים נפתחים. מוסיפים את היין ונונים לו להתאדות. ממולץ להקפיץ מידי פעם. מזיזים את הברבוניות לצידו האחד של המחבת, כך שהמיצים נאגרים בצידה האחר ומוסיפים את הפסטה (מבושלת) שתתפוס את מיצי הרוטב. בעדינות מקפלים את הברבוניות (שלא יתפוררו) לתוך הפסטה, מפזרים פטרוזיליה ומוכן להגשה.

צורת ההגשה שלנו- למנה ראשונה הכנו קרפציו עגבניות- עגבניות חתוכות לפרוסות, שוכבות על צלחת מעליהם פרוסות עגבניות שרי- תמר ובצלי שלוט פרוסים דק ושום קצוץ. מעל זורים מלח גם, פלפל שחור גרוס ויוצקים שמן זית וחומץ בלסמי. לצד הסלט הגשנו לחם שום. את המנות צלחנו לכל אחד על מנת שהברבוניות לא יתפרקו.

ההיסטוריה לימדה אותנו שהגדרות אוביקטיביות ככל שיהיו נכונות אך ורק לתקופת זמן מסוימת, ושינוי בקונטקסט משנה את משמעותן. מישל פוקו ביסס את הגותו על כך וההיסטוריה הסיכמה איתו, ככה שאני לא מבינה למה בובון ממשיך להתווכח איתי בנושא. לאכול פיצה זה לא נחשב ללאכול בחוץ אמרתי בנחרצות. ההגדרה לאכול בחוץ תקפה אך ורק לארוחות במסעדות ואיננה כוללת פיצה, המבורגר או את בית הקפה השכונתי. בובון מנגד דובק  בעמדתו הראשונית "בשום אופן לא, אמרנו שלא נאכל בחוץ, נשבענו בכך, לחצנו ידיים ואפילו פושקין (הכלב ) שישמש לנו כעד". המשכתי להסביר כי לאוכל בחוץ נחשב אך ורק לארוחות שעולות מעל 50 ש"ח לאדם, וזאת לאור העובדה שבתל אביב 2 עגבניות, מלפפון, חומוס וכיכר לחם עולים כ- 60 ש"ח ב AM-PM. עוד חיזקתי את דברי בכך ש"לאכול בחוץ" בשנת 2010 זו הגדרה שמתייחסת למותרות ולא לפעולה עצמה ושפיצה זה ממש לא מותרות, אלא צורך קיומי בסיסי.  

כך התנהל לו ערב יום חמישי, רעבים ומתוסכלים אחרי שבוע עבודה, עומדים בסלון ומתווכחים על טרמינולוגיות. לאחר כשעה של התנצחיות, בובן שאמנם לא השתכנע מהלוגיקה המבריקה, החליט לוותר ויחדיו שמנו פעמינו לעבר לפיצה המשובחת ביותר בתל אביב, פיצה ג'וזפה שברחוב ויטל.

הפיצרייה הקטנה הזו שמזכירה את הפרק של הנצאי סופ בסיינפלד, מספקת חוייה קולינרית יחודיית לצד חויית שירות מתחום הביזאר.

יוסי הבעלים של הפיצרייה דורש מלקוחותיו סבלנות ונימוסים. לאיש יש קצב משלו, לא משנה כמה לחץ וכמה הזמנות הוא תמיד יעבוד רק על חלק מהתנורים, יניח את התוספות בקפדנות איטית ולשאלה כמה זמן יקח תמיד יענה ב- 15 דקות. אם תבקש להזמין לפני שהוא יפנה עלייך תזכה במבט אדיש שמשעתו היא שפיצה כבר לא תקבל היום. בפועל סביר להניח שתחכו כשעה אבל התוצאה מדהימה. פיצה דקה מתובלת היטב בפסטו שום ורוטב פלפונים משגע. התוספות טריות ומחולקות בנדיבות. לצד הפיצה מקבלים שני רטבי שום חריפים שהופכים את כל החוויה לתענוג ייחודי (ואת האופציה להמשיך את הערב מבלי עצירה לצחצוח שיניים לבלתי אפשרית). בובון ואני החלטנו להתחכם ולהזמין בטלפון, כעבור 39 דקות התקבלה ההודעה- הפיצה בתנור, תבואו לקחת. הפיצה האהובה עלינו היא חצי פיטריות וחצי גבינת עיזים ותרד, העלות 67 שקלים חדשים. המבט השבע והמאושר של בובון אחרי 3 משולשים אישר בפעם הנוספת כי לא צריך להיאחז בהגדרות.

החזאים מבשרים לנו שהקיץ הולך להיות חם ומגניב, נמל יפו המתחדש והקונטיינר של וינס מוסטר כבר מסתמנים כמהקומות החמים של הקיץ. אך מה שבטוח הוא שהמקום הלוהט ביותר שבו נבלה בחודשים הקרובים הוא המטבח הביתי שלנו. אחרי שנה מיוזעת בדירה קטנה בגורדון הבנתי שעל מזגן בדירה לא מתפשרים וכשבובון ואני עברו לקן האוהבים שלנו בפלורנטין דאגנו שבכל חדר יהיה מזגן חדיש. אבל מזגן במטבח, זה משהו שהראש היהודי עוד לא חשב עליו.

הכל התחיל בוויכח גדול דרגה 7.8 בסולם בובונית, אני רוצה חופשה באיטליה והוא לא. למה לא? "אין לנו כסף, לא מזמן היינו בברצלונה, ואין לי חופש בקיץ" למה כן? חופש לפני הלימודים, חייבת נעלים חדשות ונמאס לי מפסטה אסם". את כל עניין הנעלים הוא ממש לא הבין אבל נושא האוכל היה הקלף המנצח. אומנם החלטנו שלא לנסוע לאיטליה (ההחלטה נכונה לתאריך 28.5) אבל הגענו לפשרה מספקת לבנתיים: סוף שבוע זוגי, נעלים מאלדו וארוחה איטלקית אמיתית בבית. ביום שישי בבוקר הסתערתי על שינקיין וכעבור חצי שעה רכשתי זוג נעלי סירה שחורות יפיפיות, משם המשכנו לשוק הכרמל במטרה לרכוש את מה שנותן לכל ארוחה טעם של חו"ל- פירות ים והרבה. סרטנים (או יותר נכון סרטניות), טייגר שרימפס, גמבו שריפס ומולים (בובון לא מת על קלמארי). משם המשכנו לפלורנטין, לחנות האהובה על בובון. זו חנות כמעט בלתי נראית על רחוב החלוצים, 20 מ"ר שבתוכם נמצאים כל המאויים של בובון, מחבתות סטייקים מברזל יצוק, סוחטי צירים (מה שזה לא יהיה), וכל מיני צעצועים שעושים טוב לבנים שלא בקטע של מכוניות. שמה קנינו מכונת פסטה וקמח פסטה מיוחד והמשכנו לחלום הרטוב : מנת פרוט דל מרה, מפסטה עשבי תיבול, ברוטב חמאה שום יין לבן, שמנת וזעפרן ושלל (קילו וחצי) של יצורי ים חמודים. את הפסטה לקח להכין חצי יום ברוטו ונטו שעה. כמובן שבובן עשב הכל כי אני כבר פרשתי לחופשה ונשכבתי על הספה לצפות בסימנה פרסידו- בשביל להיכנס לאווירה. לקראת ערב הוצאנו את השולחן למרפסת, פרסנו מפה משובצת, הדלקנו נרות, חלצנו בבבקוק יין והתענגנו על איטליה הקטנה שלנו.