עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 7/2014

    0 תגובות   יום שלישי, 15/7/14, 23:22

    זו לא נבואה, זו רק היסטוריה יהודית עצובה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם:

    "אנשי הרוח פחדו מפני בעלי החרב, בהכירם מניסיון העבר, כי אמצעי הכוח הם להט החרב המתהפכת ודינם להיהפך לתכלית על נקלה. רעיון מצווה הבאה בעברה נעשה מוזר להם, ומתוך חסרון אמונה בכוחות החומריים ובכוחות הרוחניים של מסבתם סרבו לקח את משפטם בידם ולנסות את ימין עזרת האלהים. אולם אנשי החיל והכוח בטחו בקדושת כוונתם וחשבו את אנשי הרוח לנרפים ולרכי לבב, וראו בחוסר אמונתם בכוחות עצמם העדר בטחון באלוהים. בין שני המשברים באלה נטרפה אוניית היהדות בים הסוער. השנאה וההתנכרות גדלו משעה לשעה...עוד היום יתחמץ לב היהודי לזיכרון הפרוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבלי משים ילמד זכות אל אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני – הכול כפי נטייתו הפרטית וכפי הלך נפשו".
    (מתוך המבוא לכתבי יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". המבוא נכתב ב-1958. הכתבים באזור שנת 73 לספירה. בכל מקרה, זמן עבורנו הוא חסר משמעות ממשית).

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שישי , 11/7/14, 11:56

      "קירות רועדים אבל זה לא נורא
      אין מה לדאוג הכול בשליטה
      התריסים מוגפים השמיכה מכסה
      הילדים משחקים בגינה הגדולה 
      מתי הספירה לאחור תיעצר?
      חרב ועוד חרב, גדר עוד גדר
      אצבע על הדופק מוודה פעימה
      עין נעולה על המטרה"

      ''

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שלישי, 8/7/14, 16:37

        הצדק מרחף אי שם

        בין הגדר לקאסם

        שניים אוחזים ואף אחד לא מרפה

        סיבים נפרמים חבל מתכלה

         

        שני ילדים בגינה חרוכה

        מתפללים לאב שנטש את הזירה

        זה משחק עתיק שאין בו מנצחים

        זו לא זריחה רק דם על השמשה

         

        השנאה מלבה את עצמה

        וניזונה מעוד שה לעולה

        על מזבח הנקמה אין מקום לחמלה

        המאכלת רק מחכה לקורבן הבא

         

        ובמחול החרבות צריך לדעת לרקוד

        אף פעם לא למעוד

        כי אין מקום לטעויות

        לא על האדמה הזאת


        "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ

         וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶך"ָ


        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום חמישי, 3/7/14, 23:39

           

          צילו של המלך חורץ דרכו בשדה צרוב השמש, מחפש לקצור את שזרע. בידו חרמש ובלבו רצון ליפול ארצה ולחכות לגאות הקיצית שתפזר אותו מכאן.

          צילו של המלך מהלך בינות לקוצים כשזיעה ניגרת ממצחו ללחייו האדומות והלאה לאדמה היבשה. בראשו חרוש המזימות הוא חושב על אימפריות גוססות לרגליו, מתחננות לרחמים. צבאות של פרשים הלומי דגלים והמנונים.

          החרמש מלטף את השיבולים הזורחות לאורו של יום חמסין לוהט.

          הוא אוהב לפסוע שם ולהרגיש את החיטה נרמסת תחתיו. גם תנובה שמימית צריכה להרגיש את נחת רגליו.

          הצל שלו כבד, כמו ספג לתוכו את כל שנות המדון אשר צבר במהלך כהונתו הרציפה והבלתי נגמרת. נתינים כנועים שבחרו בו פעם אחרי פעם. כמו סם, כמו רעל שזורם הישר לאבדון. והוא? הוא נלכד בתוך זחיחותו שלו, הכה בכל אחד שעמד בדרכו.

          גם בדידותו לא עצרה את גאוותו ההרסנית. המלכה השקופה כבר מזמן התאיידה משדה ראייתו, הפכה לזיכרון רחוק של אהבה, כשעוד הייתה למילה הזאת ערך עבורו.

          צילו החיוור מביט בפרי עמלו. הוא עייף ונמאס לו, אבל החיוך עוד מעטר את פניו. עיוורון זה עסק ממכר. גם דמיון.

          אין לו כלום ויש לו הכול. 

          החרמש עוד מלטף את החיטה.

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אריק פ.
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS