עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 6/2014

    0 תגובות   יום שישי , 27/6/14, 20:31

     

     

     

    ''

     

    מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

     

    ברחוב שלנו השלווה היא מסיכה
    ושום דבר הוא לא כמו שנראה
    האלומות הן להבות
    החדרים הם מבצרים 
    והקירות אטומים
    לרחשים לא רצויים
    קרשים על הפתחים
    והרגשות כבויים
    ניסים לא מתרחשים
    אבל אנחנו מחכים
    עם תפילות ומזמורים
    אנחנו מקווים
    ברחוב שלנו האבק מסתיר היטב
    את כל מה שסובב
    החצרות לוחשות
    מבקשות עם הצמחים
    מים חיים
    עננים נדיבים
    אם היה אפשר לקמט את הזמן
    הייתי חוזר אל העבר 
    הייתי חוזר לכל רגע נסתר
    ברחוב שלנו

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום חמישי, 19/6/14, 08:25

      "דתיים שונאים חילונים ששונאים דתיים חילוניים ששונאים חילונים דתיים ערבים שמאלנים גזענים שונאים דתיים נאצים ימנים רוצחים שמאלנים דתיים חילוניים הורגים ספרדים יורים בדתיים". מתוך "כדורי הרגעה בדבש" – גבריאל בלחסן ז"ל.

      נולדתי בהתנחלות. למדתי בהתנחלות. הייתי דתי לאומי.
      אף פעם לא שנאתי ערבים.
      מעולם לא חינכו אותי בבית שיש לכלות אותם מעל פני האדמה. השכמות רבות בחיי לוו בסלסוליו של המואזין ועל אף המטרד הטבעי שיש בהתעוררות לשאון תפילות רמות, לא הייתה בי שנאה. כמובן, הסכסוך תמיד בעבע מתחת לפני השטח אך על פני האדמה זכורים לי מקרים ספורים של עימות ממשי. 
      אבא שלי עונד עד היום את הצמיד הכתום של ההתנתקות, דבר שלא מפריע לו להיות חבר טוב של כרים, עמיתו לעבודה ושכננו מכפר קאסם. 
      כל כך קל לחלק את העולם לשחור ולבן ולהתעלם מגווניו האפורים. כל כך קל לתעב מישהו שרחוק ממך פיזית ואידיאולוגית.

      אני זוכר שלפני מספר שנים קראתי ציטוט מפיו של איש הטלוויזיה אסף הראל, שיותר מכול העיד על בורותו המשוועת : "זה קהל (המתנחלים) שתרבותו איפשהו בין התנ"ך לרובה". מעבר לעובדה שהתנ"ך הוא הספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם ובסיס הספרות עלי אדמות, המשפט הזה מדגים היטב עד כמה נתח גדול מהאוכלוסייה לא באמת מכיר את אותם "חייזרים" העונים לשם מתנחלים.

      הייתי ילד טיפש שלא אהב לקרוא ספרים. עד גיל 11 ביליתי בעיקר במגרש הכדורסל. הלימודים המאיסו עליי די מהר את המילה הכתובה ושום משיכה לכיוון זה לא נראתה באופק. אימי החליטה להכריח אותי לקרוא והמליצה לי על "הרוזן ממונטה כריסטו". למי שעוד לא קרא את יצירת המופת הזאת, מדובר ברומן נקמה רחב יריעה של בערך 700 עמודים. בתור ילד שבקושי צלח כרך אחד של "חסמבה", המשימה הזאת נראתה לי כמו כיבוש פסגת הקילימנג'רו. לאחר שנה של שכנועים אינטנסיביים נעניתי לאתגר ולקחתי את הספר ליידי. כמעט ולא ישנתי אותו לילה. 
      הוריי "כפו" עליי את עולם הספרות והתרבות ואין לי מושג מי או מה הייתי היום לולא עשו זאת. להגיד שתרבות המתנחלים היא איפשהו בין התנ"ך לרובה זו התבטאות אומללה של אדם הניזון אך ורק ממה שהתקשורת השקרית מלעיטה אותו בו. אין בה שום קשר למציאות שאני הכרתי כל חיי. 

      אין לי כל כוונה למרק ולטהר את הקיצוניים שבמתנחלים. ישנם גזענים, ישנם אלימים, ישנם משיחיים אכולי שנאה. כמו בכל מקום. כל פעם שנשמעים דברי הבלע של אותו מיעוט קולני (ולא מייצג) אני מתבייש. במובן מסוים, הם מרגיזים אותי יותר מאנשים דוגמת אסף הראל, מעצם השתייכותם למחנה עליו תמיד ניסיתי לגונן בוויכוחים שונים.
      שנאה שכזאת נובעת מחוסר היכולת להבין שהאדם הוא באמת תבנית נוף מולדתו. אנחנו מתחנכים על ערכים שונים, אידיאולוגיות שונות ואמיתות שונות.

      בראשית ישנו האדם. וטוב לבו הטבעי. וההורים. הם טווים את השביל עליו ילך בנם. הוא לא חייב לפסוע באותו תלם מדויק אבל הכיוון הכללי מושרש היטב בילדותו. מה מותר ומה אסור (כאדם! לא כאדם דתי), כיצד להתייחס לחלשים ממך, לדעת ולכבד את שכניך, אך גם להישאר דרוך. לדבר על שלום אבל להבין שכבר מזמן סולקנו מגן עדן ועולם אוטופי הוא נחלתם של חולמים בהקיץ.
      כל סביבה יכולה להצמיח מתוכה אדם נפלא או מפלצת אדם.

      השנאה היא בכל מקום. כל פוסט דעה פוליטי מלווה בנחשול עצום של טוקבקיסטים שוחרים לטרף. כל מי שאינו חושב כבעל הטור מרשה לעצמו להשתלח באופן הגס, הבוטה וברוב המקרים גם העילג ביותר. 
      אין כמו להיות אביר אנונימי. מקלדת היא נשק בעל משתיק קול ואף אחד לא יכול לדעת מהיכן נורו חציי הארס.

      כל כך פשוט להתעלם מהמציאות המורכבת. מפחיד להקשיב לצד השני ולהבין שיש אמת בדבריו, גם אם היא אינה תואמת את שלך. לא צריכים להסכים על כלום אבל אטימות הינה דריכה במקום. היא אבי כל הרעות החולות. היא גוררת אחריה יהירות, גזענות ולבסוף גם אלימות. מילולית ופיזית.

      "ובמקום שבו מקננת שנאה תן לזרוע אהבה". 
      ואת שזרענו נקצור

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שני, 16/6/14, 22:44

        ''

         

         

        ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי.הוא אחז בכול, מהקירות המתקלפים ועד המדרכות הסדוקות מאינספור טפיפות רגליים ותנודות אדמה.  קרן שמש ליוותה אותי בשיטוטיי ברחבי העיר אשר שינתה פניה בין רגע, כמו עמיתה למסע היא תמכה בי. תנסה להכיל את כל האור הזה היא לחשה. ואני, שכבר עייפתי מחלומות שווא והזיות תלושות, נזהרתי.נזהרתי להסתנוור מדמיון פרוע, משינה עמוקה מידיי.החלומות הגרועים ביותר הם אלה המותירים אותך בבוקר בפסגה הרעועה שיצרת אתה, זונחים אותך לאנחות ולנפילת היקיצה.אז צעדתי לאט, משפיל עיניי אל הקרקע שעוד נותר ממנה מעט מהאמת, מהרגיל, מהשגרה. כיעור נספג היטב. "הסנוורים לא יכו בי היום" מלמלתי, "הם לא יישאו אותי אל קצה הצוק, אל האור הגדול והשביר". אבל לאן שלא הסתי מבטי ניצוצות זהב נראו בזווית העין, מסרבים לדעוך. קרן דחקה בי להתמסר, לשחות באור הזה. ביצורי הלב החלו לקרוס אחד אחד אל מול הפאר שספק עטף ספק חנק את הווייתי. בתנועה מדודה יישרתי מבט והתעמתתי עם ניצוצות פזורים לכל עבר. או לפחות ניסיתי.לבסוף נכנעתי כמו תמיד ונתתי לכל היופי המתעתע הזה למלא אותי. כמו נווד רעב ואבוד אספתי מכל הבא ליד. ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי.

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          אריק פ.
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS