עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 5/2013

    7 תגובות   יום שני, 20/5/13, 12:39

     

    הוא הביט במחשב שעה ארוכה כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות.

     

    רק אתמול גילה כי ראייתו התדרדרה שוב. אופטומטריסט מזוקן המליץ לו להימנע מבהייה ממושכת בצג, להגביל את עצמו לשעתיים-שלוש ביום לכל היותר. "אתה מאמץ את העיניים שלך יותר מידיי עם המחשב הזה" הסביר במפגיע, כאילו לא ידע שמדובר בנרקומן שימאן להקשיב לעצת מומחה.

     

    הוא בחדר עכשיו, מכווץ במיטתו, מנסה להימנע מחייו הוירטואליים הדועכים שבמרחק פסיעה. כל כך הרבה זמן עבד בבניית מרחב אלטרנטיבי לעולמו המשמים.

     

    תמיד ניחן  בכישרון כתיבה יוצא דופן. כבר בילדותו הבין שזה יהיה התחום היחידי בו יצליח להטביע חותם משמעותי על האנושות. ספורטאי גדול אף פעם לא היה, ביישנותו גבלה בהפרעה קלינית ומראהו הגמלוני לא ממש סייע לו בתחום הרומנטי.

    כל מה שנותר לו זה להתחבא מאחורי המקלדת ולפזר מרכולתו הכתובה באינטרנט.

    בתחילה פתח לו חשבון ברשת החברתית והחליט כי מידי יום יפרסם טקסט באורך עמוד. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד ירכוש לו שם בעולם המקוון ואנשים יסגדו לכישרון המתפרץ. הייתה לו אג'נדה ברורה על החברה הקורסת והוא רק חיכה לשתף אותה עם שאר הגולשים.

     

    מהר מאוד התברר לו כי הדבר לא פשוט כפי שחשב. הוא ראה כיצד חבריו צוברים אינספור תגובות על משפטי מחץ אחדים, בעוד שהוא עמל שעות על כתיבת מניפסטים חוצבי להבות שבקושי זוכים לתגובת ניחומים אחת. במשך כחודש ניסה לשנות ניסוחים, להחליף נושאים, לכתוב באופן ישיר וקליל יותר. כלום. הפוסטים נשארו לרוב יתומים, נבלעים לאיטם בין סטאטוסים קצרצרים ומשויפים.

     

    הדבר תסתכל אותו כל כך עד שהחליט יום אחד, כהלצה, לנסות את מזלו בכתיבת משפט בודד, לבחון את התופעה המשונה.

    כעבור זמן מה של מחשבה לא מאומצת במיוחד הקליד את השורה : "דקה של המתנה מול המיקרוגל שקולה לעשר דקות בעולם האמיתי". לאחר היסוסים קלים, הוא לחץ על הכפתור ששיגר את "פיסת הגאונות" הזאת אל הרשת. ברגע שראה את המילים הללו לצד תמונת הפרופיל שלו, חש מבוכה גדולה וכבר גמל בדעתו למחוק כל זכר לגחמה הרגעית הזאת שתקפה אותו. אך עוד לפני שהספיק למחוק את הכתוב, אגודל כחלחלה הורמה לאות הזדהות. לא עברה דקה ושוב  זכה לפידבק שכה ערג לו. בחלוף שעה מפרסום הסטאטוס, עשרים אגודלים התווספו לרשימה. הוא לא כל כך הבין את הגדולה שביציר כפיו, אבל תשומת הלב לה זכה עוררה בו סיפוק שלא חש כבר הרבה זמן.

    'זה חד פעמי, מחר אני כבר אחשוב על משהו יותר רציני' מלמל חרישית לצג המחשב.

    אבל בינו לבין עצמו ידע כבר שהמיידיות הכריעה את הכף לטובתה וההתמכרות לא איחרה לבוא. התברר לו גם כי הוא ממש לא רע במלאכה וכעבור שבוע זנח לחלוטין את רצונו להפגין כישורי כתיבה ארוכים ומכוננים.

    לאט לאט עדת מעריצים התאגדה לה וחיכתה למוצא פיו. תחושת אופוריה אחזה בו נוכח האהבה הגדולה שהורעפה עליו והמחשב שימש עבורו כמכונת החייאה לנפשו החבולה. חדרו הפך לתא מעצר בו הוחזק מרצונו החופשי. הוא המעיט באכילה וקשריו החברתיים, שגם כך היו רופפים, נעלמו קליל. כל לילה קרס למיטתו כשעיניו כואבות מהמתנה ממושכת לעוד חיבוק ווירטואלי. הוא מצא לו עבודה אינטרנטית-ביתית אשר תוכל לקיים אותו בתקציב מינימאלי. יציאה אל מחוץ לכותלי הדירה נעשתה אך ורק לשם קניית מזון ומצרכי מחייה בסיסיים. עורו החוויר פלאים וראשו דאב דרך קבע, אבל המחיר היה שולי ביחס לתגמול שקיבל מאוהדיו האנונימיים.

     

    יום אחד זה נעלם באבחה, בלי התרעה מוקדמת, כאילו לא היה שם מעולם. ראשו נאטם והמילים סירבו להתחבר לכדי משפט אחד קצר ושנון. לאחר שעה ארוכה רשם משפט מסורבל נטול כל פאנץ' אשר זכה להתעלמות רועמת. לחץ בחזה התחיל להתהוות. הוא מחק את השורה וניסה אחרת במקומה אך גם היא נשארה בודדה במערכה. כל היום ניסה לשאוב השראה מהקירות, מדלת הכניסה לחדרו, מהתקרה המתקלפת. שום דבר לא הגיע. כך גם חלף לו יום המחרת והיום שלאחריו. החיבוק נעלם והכאב ראש התעצם.

    הוא נכבה לאיטו, מביט בצג המחשב כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות. 

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום ראשון, 19/5/13, 11:20

      יותר מהכול, תכנית כמו "האח הגדול" מפחידה אותי.

       

      היא מפחידה אותי כי ישנו ציבור גדול של צופים המאמין באמת ותמים שמה שמתחולל לנגד עיניו הוא מציאות טהורה. שמדובר בסך הכול מדובר באנשים מן המניין, המתנהגים בחופשיות מוחלטת בתוך כלוב מצועצע המרושת מצלמות.

       

      מפחידים אותי אותם מכורים אשר רואים בתכנית כ "שיעור חשוב בהתנהגות אנושית", "מבחן סוציולוגי מרתק" או כל שטות אחרת המקנה איזשהו ערך ממשי לקרקס האנושי הזה.

      "מדובר ממש במיקרוקוסמוס של החברה הישראלית" טוענים חוקרים מסוימים כהצדקה לדבר "זה מרתק". בואו נתעכב על זה רגע.

      ייתכן כי מלהקי "האח הגדול" אכן  תרים בקדחתניות אינסופית אחר גיוון בחומר האנושי ומלקטים משתתפים מכל פלחי האוכלוסייה ומחנותיה. נציגים שישקפו איזושהי מראה מהימנה של החברה הישראלית. נגיד.

      בשלב זה אני מציע שתערכו מבחן זריז ביניכם לבין עצמכם. תחשבו רגע על המכרים שלכם – חברים, משפחה, קולגות בעבודה או סתם אנשים שיוצא לכם לפגוש מעת לעת. עכשיו תנסו לשער כמה מהם היו מוכנים לקחת חלק פעיל בתכנית, כלומר, ממש להשתתף בה. אולי אני לא מחובר למציאות (חה חה), אבל אני מנחש שהאחוזים אינם גבוהים במיוחד. כלומר, בהכרח הגיוון ב"אח הגדול" הוא פיקציה. ייתכן כי באמת נמצאה קבוצה הטרוגנית לתפארת, אך לעולם יעבור חוט מהותי מקשר בין כל המשתתפים – צימאון עצום לתשומת לב, תאוות פרסום בלתי נשלטת ובעיקר חוסר בושה מוחלט בחשיפה פיזית ונפשית, 24 שעות ביממה.

      אני לא בטוח שחלקים רבים מאזרחי המדינה עונים לקריטריונים האלה ולכן מדובר  בעצם בחבורה של תימהוניים שלא מייצגים אף מגזר באוכלוסיה. רק את עצמם.

       

      קשה לי לשמוע נימוקים המצדיקים צפייה בתכנית, כגון:"בנאדם חוזר הביתה בסוף יום, גמור מעייפות, וכל מה שהוא רוצה זה בידור קליל שלא מצריך חשיבה יתרה".

      למען הסר ספק, אין לי שום התנגדות לתכנים בידוריים. לא כל דבר בטלוויזיה חייב לעסוק בדברים כבדי משקל. ממש לא.

      אבל אסור להתעלם מהמחיר הכבד שגובה אותו אסקפיזם העונה לשם "האח הגדול" (אגב, די אירוני שתכנית "ריאליטי" משמשת ככלי בריחה מהמציאות). אסור להעלים עין מהתרבות הבהמית, הוולגרית, האלימה, הרדודה וחסרת התוכן שהוא מנחיל. ילדים ונוער אשר סופגים את אותו "בידור לא מזיק" רואים בו כסוג של אידיאל. מה אמור ילד לחשוב כאשר ישנה תכנית אחת כה מדוברת וכה מצליחה בפריים טיים הישראלי? הרי אם ציבור רחב באוכלוסיה בוחר להתחקות אחר כל צעד ושעל של אותה "קבוצה הטרוגנית", כנראה שיש בה משהו, לא?

       

      לפני כשבועיים בערך הופיעה באתר "וואלה" ידיעה מסעירה לפיה בדנמרק מתכוונת לעלות תכנית ריאליטי חדשה, שבמסגרתה נשים יציגו את גופן העירום לעיניהם של שני שופטים (גברים כמובן). האחרונים יתיישבו בנינוחות בכיסאותיהם ויבחנו לעומק את איכות הסחורה שלמולם. כצפוי, מבול של טוקבקיסטים זועמים שטף את דף הכתבה. "איך הגענו לכזה מצב?" שאל בתמיהה חיים מחיפה. "בושה וחרפה!" הצטעק אבי מירושלים. "אין גבול" ציינה מירי מהצפון. האמת, הידיעה הזאת ממש לא הדהימה אותי. הזדעזעתי כמובן, אך לא הופתעתי ולו במעט.

       

      כמו בטבע, גם בתכנים הטלוויזיוניים מתרחש תהליך אבולוציוני מאוד ברור. השלבים הם נהירים ומי שלא רואה אותם הוא עיוור או טיפש. או שניהם.

      הריאליטי, שאולי התחיל כדבר תמים יחסית, עבר תהליך טבעי של הסלמה. הסלמה בחוסר הבושה, בגסות הרוח, בביזוי המתמודדים ובהנמכת התכנים למחוזות ותהומות שנראו דמיוניים לחלוטין עד לא מזמן.

      תכנית כמו "האח הגדול" למעשה אפשרה את קיומו של אותו פורמט ריאליטי מבחיל ובלתי נתפס מדנמרק. מדובר בסך הכול בהמשך טבעי של תהליך ההידרדרות.

      "לא תשבע העין לראות ולא תמלא אוזן מלשמוע" אמר קהלת. מספרים עליו שהיה בחור די נבון. נדמה שהעין האנושית אף פעם לא מצליחה להשתיק את רעבונה המציצני.

       

      אנחנו קובעים את הגבולות, לא הטלוויזיה. בסופו של דבר, היא מלעיטה אותנו במה שאנו מוכנים ורוצים לבלוע. "האח הגדול" זה עוד שלב בדרך אל התחתית של התחתית. לצורך העניין, נבואת הזעם שמצטיירת בספר\סרט כמו "משחקי הרעב" אודות תחרות הרג, כבר לא נשמעת כל כך בדיונית. מי יודע לאיזה סף ריגוש עוד נגיע בעתיד. ההיסטוריה כבר הוכיחה שהגבולות רופפים. מאוד רופפים.

       

      לא יודע מה איתכם, אותי זה מפחיד.

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום ראשון, 12/5/13, 12:41

        יש משהו מתסכל בלהאזין לשיריו של מאיר אריאל.

        בתור אדם המתיימר להבין דבר או שניים ברזי הכתיבה, אני מוצא עצמי פעמים רבות מקשיב לצנחן המזמר וקנאה תהומית מטלטלת אותי בזרועותיה הבוגדניות.

         

        את ההכרות העמוקה שלי עמו אני חב לרועי, המ"כ שלי מקו עוטף עזה.

        בסיס האם שלנו היה כיסופים אך מידיי שבוע נדדנו לאורך הרצועה כיאה לכוח הנדסי למוד הסתפחויות. הימים היו ימי פרה-התנתקות, כאשר יישובי גוש קטיף עמדו על תילם ובסיסיי צה"ל באזור עוד לא הפכו לאסופת קוביות בטון אקראיות.

        מהר מאוד הבנתי שרועי, אשר היה על סף שחרור כאשר הגעתי לפלוגה, יהיה איש השיח שלי בכל מה שנוגע לחיים, ליקום ולכל השאר. אתם בוודאי מכירים את התחושה הזאת, מציאת הנפש התאומה, אליה ניתן לפנות כל פעם שדבר מה רובץ בירכתי הלב ורק מחכה לפרוץ החוצה. זהו רגע חזק פי כמה כשהוא מתרחש במסגרת הצבאית, כשאתה תחום בבסיס קטן שהוא מרבית עולמך לאותה תקופה.

         

        יום אחד רועי ואני התיישבנו בפרגולה שבמרכז הפלוגה. חפיסת 'נובלס' הונחה על השולחן אשר חצץ בינינו. כעבור דקות ספורות של שיחה, שמו של מאיר אריאל נזרק לחלל האוויר. רועי סיפר לי על הערצתו לאיש, כשהמילה "גאון" חוזרת בדבריו שוב ושוב.

        לא נותר לי אלא להנהן בהסכמה לנוכח התשבחות אשר פוזרו לכל עבר.

        "האמת היא שלא ממש הקשבתי לו עד היום" סיננתי לבסוף. רועי הביט בי רגעים אחדים, הלך לחדר וכעבור דקה חזר עם "המיטב" – האוסף הכפול שיצא ב-2004. "תקשיב לזה" הוא אמר "פשוט תקשיב".

         

        למאיר אריאל באמת צריך להקשיב, לא כרעש רקע שמפר דממה מעיקה ולא כאמצעי למניעת הסתננותם של קולות טורדניים. צריך להקשיב לו כמו שקוראים ספר טוב, שמדבר אליך ועליך. כמובן שאפשר גם להתענג על לחניו הכובשים, אבל אריאל תמיד היה בראש ובראשונה איש המילה הכתובה, מחייה העברית, המשורר הגדול. כחומר ביד היוצר, הוא השתמש בשפה לצרכיו האומנותיים, ידע להגמישה בעת הצורך או להשאירה כפי שהיא. לתבל אותה באינספור תבליני לשון או להביאה בצורתה הפשוטה והגולמית.

        מהרגע בו רועי הפציר בי להקשיב לאוסף הכפול, נסיעותיי מכיסופים הביתה ובחזרה לווו בקולו של מאיר אריאל שהשתלב היטב בנוף המתחלף.

         

        מ"ירושלים של ברזל" הביקורתי ועד "מודה אני" האמוני. נשביתי בשפתו החריפה, בעצב ובהומור שאיכשהו נשזרו יחדיו בטבעיות מוחלטת. בדימויים הבלתי אפשריים אך הכה גאוניים ("תרצה תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה"). במחאה הנוקבת שגם אם לא הסכמתי עימה, נשמעה בעלת תוכן עמוק ולא כמו עוד סיסמא חלולה ("שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות כשאתה בא לקחת עוד ועוד אדמות"). התחברתי בכל מאודי לאמונתו, שהלכה והתעצמה עם השנים ושתמיד היוותה נדבך משמעותי ביצירתו ("מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי").

        היכולת הפנומנאלית שלו לקחת רגעים קטנים ולנקזם לכדי משפטים מדויקים הפעימה אותי ("השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף. משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח שמצליף אבק וחול על הפרצוף"). כמובן שגם את חוויותיו מתקופת השירות הוא ידע לנסח כך שכל חייל קרבי יזדהה עימן מייד ("הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים אך שום תנועה אינה נראית. ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים, הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת"). 

         

        בכל האזנה צללתי יותר ויותר עמוק אל עולמו הגדוש של מאיר אריאל ומאז לא ידעתי שובע.

        כשרועי השתחרר האוסף עדיין היה ברשותי. התקשרתי אליו כדי להודות לו ולתאם פגישה בה אחזיר לו את האלבום. "עזוב, תראה את זה כמתנת שחרור. אתה צריך את זה יותר ממני" הוא אמר.

        לא בטוח שידע כמה צדק.

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          אריק פ.
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS