עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 3/2012

    10 תגובות   יום שני, 5/3/12, 09:39

    "תכיר, זה ילקוטנר", מציג לי יואב קוטנר את חברו הטוב והצמוד משכבר הימים, בעודנו מתמקמים בחדר פינתי בתקליטיית גל"ץ. "הרבה זמן הוא מלווה אותי". ואכן, ניתן לראות על התיק הכחול והקשיח את פגעי השנים. קוטנר שולף מתוכו מספר אלבומים שאולי יושמעו בתוכנית הקרובה שלו, בעוד כשעה.

     

    ההיסטוריון והמתעד הרשמי של המוזיקה הישראלית כבר לא ילד, אך הווייתו נשארה כשל נער המדבר על אהבתו הגדולה בהתלהבות לא מרוסנת. כל חיוך והלצה משדרים צעירות ורעננות.

     

    לאחרונה הסתיימה עונתה הראשונה של סדרה בעריכתו בשם "האלבומים", אשר שודרה בערוץ שמונה.  הסדרה הביאה את סיפורם של חמישה אלבומים ישראליים משפיעים: "אביתר בנאי" (אביתר בנאי) "זמן סוכר" ("איפה הילד"), "סימנים של חולשה" (ברי סחרוף), "זקני צפת" ("זקני צפת") ו"פלונטר" (רמי פורטיס). הסדרה זכתה לביקורות נלהבות מצד התקשורת וחובבי המוזיקה בארץ וצפויה להתחדש לעונה נוספת.

     

    אז לגבי הסדרה...

     

    "אני יודע, למה 'היהודים' לא היו", קוטנר קוטע אותי מייד.

     

    אני מבין שמציקים לך בעניין.

     

    "ברור. אנשים כנראה לא מבינים שהאלטרנטיבה למה שאני עשיתי היא לא לעשות כלום. לא רק שאני לא יכול לספק את כל האנשים בבחירת האלבומים, גם את עצמי לא סיפקתי. יש מאות תקליטים שאני אוהב, ויש עשרות שראויים לניתוח הזה, ואני בטוח שחלקם עוד יהיו בעונות הבאות. אבל מוכרחים לבחור.

    "תראה, עשיתי בשנות ה-90 תוכנית שנקראה 'סוף עונת התפוזים' אודות ההיסטוריה של הרוק הישראלי. היו שם 13 פרקים, ויצאתי מזה ממש בדיכאון עמוק, כי לאט לאט צצו אלה שנפגעו. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה שנים לעשות שוב תוכנית היסטורית. אתה מרגיש שאתה מאכזב הרבה אנשים ופוגע בהם".

     

    מה היו הקריטריונים לבחירת האלבומים?

     

    "כמובן שמדובר באלבומים שאני אוהב במיוחד, אבל קיים עוד מרכיב מהותי: יש אלבומים נהדרים שפשוט אין עליהם חומרים ארכיוניים. למשל, להקת 'אחרית הימים' שיש להם רק קליפ אחד ברשות השידור. זה לא כמו הרדיו, שבו אני יכול לעשות מה שבא לי. כאן צריך תיעוד מצולם".

     

     

    תרופה ושמה מוזיקה

     

    קוטנר ( 58+שלושה : יונתן, 30, אורי, 18, טליה, 13) הוא מהבודדים שמנסים לשמר ולתעד את ההיסטוריה המוזיקלית בארץ. הדבר מתבטא - בין השאר - בתוכניות הטלוויזיה השונות, ביוטיוב אליו הוא מעלה קטעי ארכיון נדירים, ובאתר שלו, בו מופיעות תוכניות רדיו שבהן הוא אירח אמנים לאורך השנים.

     

    למה כל כך חשוב לך לתעד את תולדות המוזיקה הישראלית?

     

    "בכל הקריירה שלי, מאז אמצע שנות השבעים, אני מנסה ללכת בשני קווים זה לצד זה: לנסות לדחוף מוזיקה שלדעתי ראויה לכך, ולתעד את ההיסטוריה שלה. הרגשתי שזה חסר. אגב, לא רק בתחום המוזיקה. רק בשנים האחרונות התחילו נבירות בתרבות המקומית".

    אהבתו הגדולה היא כמובן הרוק המקומי, אותו סגנון שנדמה כי איבד מעוצמתו בשנים האחרונות. "אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה הזאת", הוא אומר, "כיוון שהיום מילת הקודש היא רייטינג, ברור שרוב מה שמושמע הוא פופ על נגזרותיו השונות.

    "אם תסתכל על התקשורת והסיקור שלה, נראה כאילו אין רוק בכלל, אבל קיימת פריחה  מטורפת, שלא היתה כמותה בתולדות המדינה. לדעתי, יש כיום אלף להקות שפועלות בארץ. 1,000! ברור שלא הכל מצליח ולא כל הופעה מפוצצת, אבל יש פעילות ויש סצנה".

     

    ל"דוקטור מוזיקה" לא תמיד היו שאיפות לעסוק בתחום. הצורך הכפייתי והאהבה הגדולה למוזיקה נולדה כמעט במקביל ללידתו השנייה, בגיל 18.

    "בצעירותי הייתי בראש אחר. בפנימייה הצבאית בתל-אביב חלקתי חדר עם גבי אשכנזי ובכלל חשבתי על קריירה צבאית. אבל בגיל 18, בחופשה של לפני הגיוס, נפצעתי קשה מנפילה בעת טיפוס על הר בשווייץ. איבדתי את הזיכרון לחלוטין, ועד היום אני לא זוכר את הילדות שלי. המוזיקה היתה עבורי הקשר היחיד והמשמעותי עם הסביבה. בשביל ליהנות ממוזיקה אתה לא צריך לזכור כלום". 

     

    איך אתה חי היום עם השנים האבודות?

     

    " אני חי כל כך הרבה שנים מאז התאונה, שאני כבר ממציא לעצמי את הילדות. אני מאמין שאין אמת אחת, יש מה שבנאדם מרגיש היום לעומת מה שהוא הרגיש בעבר, והוא זוכר דברים מסויימים שהוא מעדיף לזכור. במובן הזה, אני לא ממש שונה מאדם שכן זוכר את הילדות שלו".

    בתקופה שאחרי התאונה, ההאזנה למוזיקה היה צורך אובססיבי, שעזר לו בתהליך השיקום. אך תוך זמן קצר התחביב הפך לעיסוק של ממש. "התחלתי לעבוד בחנות תקליטים, שם גיליתי את האושר שיש בלהשמיע מוזיקה לאנשים אחרים. זו הייתה התקופה של מלחמת יום כיפור וחברים שלי מהפנימייה לחמו, חלקם גם נהרגו. הרגשתי צורך לתרום את חלקי וככה הגעתי לגלי צה"ל.

    "המוזיקה והעיסוק ברדיו הם דרך בשבילי לתקשר עם אנשים. אני נשוי לאשתי באושר 22 שנה, ועדיין אני מדבר אליה בשירים ושולח לה הקדשות של שירים למייל באמצע היום. מוזיקה בשבילי זה כמו לדבר ואני בטוח שיש עוד אנשים כמוני".

     

                 

    ''

     

     הביתה, הלוך חזור

     

    במשך 29 שנה התחנה היוותה עבורו בית חם, עד שב-2003 החליט לעזוב לטובת הקמתו של ערוץ מוזיקה חדש, "מוזיקה 24", שם עבד עד 2007. מאז, הערוץ שינה פניו לחלוטין ונדמה שחזונו של קוטנר נבלע בתרבות הרייטינג שהתחנה כל כך סוגדת לה.

     

    אתה מצטער על זה שהיית חלק בהקמת הערוץ מלכתחילה?

     

    "אני חושב שיש דבר מאוד לא אתי בלהעביר ביקורת על מקום עבודה שעזבת" הוא מקדים ואומר."אני יכול להגיד שמה שקורה עכשיו בערוץ, לא היה החזון שלי. החזון שלי היה להתעסק בעיקר במוזיקה והיום זה מתעסק בדברים אחרים. אני מבין שהם נורא מצליחים מבחינה מסחרית. לי הייתה אידיאולוגיה כשעבדתי שם. ניסיתי להראות, זה לצד זה, היפ הופ, רוק ומוזיקה מזרחית. יכול להיות שטעיתי כשעשיתי את זה, אבל אני לא מתחרט. בכל מקרה, גם במצבו הנוכחי, ערוץ המוזיקה עדיף מכלום".

     

    למה עזבת את הערוץ?

     

    "אחת הסיבות הייתה שראיתי כי אין צורך בתחנה שתשמיע שירים ברצף. אם לדוגמא בנאדם שמעריץ את להקת 'היהודים' רוצה לשמוע אותם, למה לו לשבת שעתיים מול הטלוויזיה ולחכות עד שאולי יופיע שיר שלהם. היום יש את 'יוטיוב'. ההבנה הפשוטה הזאת גרמה לי לפרוש".

     

    לאחר שעזב את הטלוויזיה, קוטנר חזר לחיק הרדיו, הפעם ל"רדיו תל-אביב", ומשם הדרך הביתה הייתה קצרה. "כשהייתי ב'רדיו תל-אביב' היתה לי תוכנית בשם 'האיש הקטן מהרדיו' וכשנגמר החוזה איתם רציתי לחזור לבית, לאיפה שהתחלתי. לגלי צה"ל".

     

    קוטנר מציץ בשעון. עוד עשר דקות התוכנית שלו מתחילה בבניין הסמוך. "אפשר להמשיך באולפן את הראיון אם בא לך", הוא מרגיע.

    אנחנו יוצאים מהמבנה בו נמצאת התקליטייה ונכנסים לאולפנים. הקירות מעוטרים בתמונות של אמנים ואנשי ציבור שפקדו את התחנה: מעברי לידר עד שלי יחימוביץ'.

    לאחר סיור קצרצר בבניין, אנחנו נכנסים לאולפן שממנו הוא ישדר את "קוטנר בתשע". לפני כן הוא מספיק להתבדח עם החיילים המשרתים במקום, באופן שמזכיר יותר חבר קרוב מאשר אבא.

    חיילת מעבירה מבזק קצר ולאחריו קוטנר תופס את המושכות ופותח בהצגת השיר הראשון: שיר מחאה משנות השישים  : "A CHANGE GONNA COME" של הזמר סם קוק. הוא מקדיש אותו "לאחינו האתיופים" ולמאבקם בגזענות.

    "אתה יכול להמשיך", הוא מאשר ומוריד את האוזניות, כשהשיר מתנגן לו ברקע.

     

    התוכנית שלך משודרת בזמן בעייתי: תשע בערב.

     

    "אני מרגיש מאוד נוח עם השעה. נורא כיף לי. אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אם בא לי אני יכול להשמיע שעה שלמה אותו שיר. בוא נגיד שאם הייתי משדר בצהריים, לא הייתי יכול לשדר מה שאני רוצה. הייתי צריך לספק סחורה מבחינת הרייטינג".

     

    לפני עידן היוטיוב, שיתוף הקבצים וריבוי הערוצים, יואב קוטנר היווה עבור חובבי המוזיקה צינור מרכזי שדרכו זרמה מוזיקה חדשה, מהארץ ומהעולם. טעמם המוזיקלי של רבים עוצב רבות הודות להמלצותיו. פינתו הבלתי נשכחת בתוכנית "זהו זה" ופעילותו הענפה ברדיו הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה.

     

    יכול לקום היום איש רדיו שישפיע על כל כך הרבה אנשים?

     

    "אין ספק שהיום כוחו של השדרן נחלש. מה שיותר משפיע על הטעם המוזיקלי הוא מדיניותה של התחנה. בעבר, אם אני או דידי הררי היינו טוחנים איזשהו שיר, היה סיכוי שהוא יהפוך ללהיט. היום כנראה זה לא יקרה אם אין גיבוי של התחנה".

     

    אז בימינו אין שדרן בעל כוח ממשי?

     

    "אני חושב שקוואמי, שהולך לחזור ובגדול, הוא בהחלט שם בתחום המוזיקה האלטרנטיבית, היום אנשים מקשיבים בעיקר לו ולא לי כשהם מחפשים מוזיקת שוליים. אם יש אנשים שהרדיו בשבילם הוא דרך חיים, שומעים את זה והם באמת יכולים להשפיע".

    המוזיקה ממשיכה להתחלף: אהוד בנאי, ברי סחרוף, "מינימל קומפקט", ליאונרד כהן. נדמה ש"האיש הקטן מהרדיו" לא משתעמם לרגע, חי ונושם את המוזיקה במלוא מובן המילה.

     

    מה דעתך על תוכניות הריאליטי המוזיקליות? סחרוף הבא יכול לצאת משם?

     

    "סחרוף הבא לא, אבל כוכבים גדולים כן. אני חושב שבעשר השנים של 'כוכב נולד' יצאו משם בערך עשרה זמרים טובים. הם עדיין מחפשים את הכיוון שלהם, כמו נינט, שהוציאה שני אלבומים ועדיין מחפשת את דרכה. אני חושב שהיא זמרת נפלאה, אבל שוב, בתוכניות כאלו מחפשים בעיקר זמרים ופחות אמנים יוצרים".

     

    בסופו של דבר, התוכניות האלו מזיקות או מועילות למוזיקה הישראלית?

     

    "חבל לי שתשומת הלב הולכת לכיוון של הזמרה וההגשה, אבל זה עדיף על 'האח הגדול', למשל. אם כבר ריאליטי, לפחות שיתעסקו במוזיקה".

     

    המתווך

     

    מתוך העשייה הענפה שלו לאורך השנים, קוטנר נזכר בכמה פרוייקטים שהוא גאה בהם במיוחד.

    "אני הכי גאה בילדים שלי. באמת. שמע, אני מרגיש שיש עליי מעין קארמה, שאני עושה משהו ומייד הוא הופך ללא רלוונטי", הוא מסביר בחצי חיוך, כשסחרוף מלווה אותו ברקע. "למשל, עבדתי הרבה שנים על אתר 'מומה', שהיה למעשה האנציקלופדיה הראשונה באינטרנט למוזיקה ישראלית. במשך עשר שנים ערכתי ראיונות עם אמנים והשקעתי בו המון זמן. זה פרוייקט שאני גאה בו במיוחד. כתבתי שם למעלה מ-1,500 ערכים על אמנים. ואז הגיע וויקיפדיה... וכדי להגיע ל'מומה' היום אתה צריך להיות האקר סעודי. אבל לפחות החומר קיים ברשת, ויש בו שימוש".

    אך נדמה שגאוותו הגדולה ביותר היא קידומם של אמנים שלא זכו לפרגון יתר בתחילת דרכם והיום הם מתפרנסים בכבוד ממוזיקה. "אני היחיד שהשמיע את פורטיס בסוף שנות ה-70 וכתב עליו ביקורת חיובית בעיתון", הוא אומר בגאווה.  "קראו לו משוגע ופאנקיסט, ו-30 שנה אחרי  - כולם יודעים מי זה. אז אם יש משהו שאני באמת גאה בו זה אותם אמנים שאהבתי ותמכתי בהם, והיום הם מצליחים".

     

    בתוך כל ההתעסקות הזאת במוזיקה, לא עברו מחשבות לפצוח בקריירה מוזיקלית?

     

     

    "אני לא מוזיקאי מתוסכל, הבנתי שאין לי את זה. כיוון שאני כל הזמן מדבר על מוזיקה של אחרים ויש לי סטנדרטים גבוהים מעצמי, ראיתי שלא אוכל להגיע אליהם בחיים.

    "אבל יש לי ילד בן 18 שהוא מוזיקאי ממש. מנגן בגיטרת בס ובקונטרה בס וכל היום שומע מוזיקה ולומד מוזיקה. מוזיקה היא החיים שלו".

    ליואב קוטנר מאוד חשוב לזכור ולהזכיר היכן מקומו ומה תפקידו. בתוכניות הטלוויזיה שיצר במרוצת השנים כמעט לא רואים את דמותו על המסך. לא בכדי תוכניתו ב"רדיו תל-אביב" נקראה "האיש הקטן מהרדיו" .

    "יש לי חולצה שכתוב עליה 'זה לא אני'. אני כל הזמן זוכר את הגודל שלי והיכן אני נמצא בשרשרת המזון הזאת. אני לא היוצר. רק המתווך".

     

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום שבת, 3/3/12, 16:20

      אני מוצא עצמי שרוע על ספסל מחליד בתחנת אוטובוס רעועה.

      השמש מסתתרת מאחורי מעטה של אובך, נראית כל כך אומללה בניסיונותיה העקרים לנעוץ קרניים בקרקע. רוח מדברית חדרה את ביצורי עפעפיי והעירה אותי אל תוך עולם צהבהב.

      עיניי מנסות להסתגל לצריבת גרגרי החול הזעירים שנישאים באוויר ולאחר מאבק ממושך הן נפקחות לרווחה.

      הכול דומם, זולת שירתו הצורמת של תמרור מתכת, אשר רק מחכה לאבחה הבאה שתעקור אותו מעמוד הברזל. מביט לימיני ולשמאלי ומצליח לזהות כתמים ספורים של צבע שעוד לא נמחו מקירות התחנה, זכר לחורבן.

      הראש מתחיל לפעול ושאלות מתחילות להתרוצץ בתוכו, מנסות להבין על מה ולמה. אני עומד על רגליי ויוצא מחלל המבנה,  מנסה לאסוף עוד פרטים לגבי מקום המצאי. אדמה צחיחה, שיח קוצני מתגלגל, עמוד ברזל וכביש אספלט שנגמר בשכבה סמיכה של ערפיח.

      'זה חלום' נורה מראשי ההיסק המתבקש לסוגיה.

      נדמה שתמיד ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון אשר נטווה בשנתי. שניות ספורות הספיקו לי להבין שאני ער לחלוטין. מביט שוב אל התחנה ומזהה מתחת לספסל בקבוק מים, אשר מאותת לגופי על צימאונו הרב. בטרם אזרים את תכולתו אל תהומות קיבה, ההיגיון מפציר בי לרסן תאוותי וללגום במשורה. מי יודע כמה זמן אצטרך להעביר כאן.

      פיללתי לתובנה שתגיח לאחר הצינון הקל, אולי הזיכרון יצליח לדלות מירכתיו קצה חוט. אם לא מדובר בחלום, אזי המציאות הביאה אותי הלום. אני מביט בגופי וממשש את פניי. אין סימני חבורות או נפיחויות. גופי בריא ואיבריי שלמים. רק הראש שולח כאבים מדודים ומאוזנים לרקותיי. אני מעסה אותן בתנועות מעגליות, מנסה להרדים את הוורידים המאיימים לפקוע החוצה. כל ניסיון לחדד את המחשבה רק מגביר את עוצמת הכאב.

      'סוף העולם?'. השאלה מרצדת בתוך תוכי, גולשת במורד הגרון וחוזרת אל רחמה. 'אולי', אני מעז לשחרר את התשובה לרוח המשתוללת. 'אולי', אני חוזר שוב, מנסה להפיח במילה חיים, לראות אם ההיגיון מוכן לקבלה אל חיקו. אך מה הטעם? אם כך הדבר, אין לי עוד עניין במחשבות יתרות ומוטב לי לחכות שהשמים יאספו גם אותי, הנוסע האחרון בדרך לצד האפל.

      נרעד מהמחשבה, אני אוסף את הבקבוק מקצה הספסל ובוחר כיוון.

      השלט נפרד לבסוף מהעמוד ונעלם במרחב.

       

      ההליכה מתחילה והמוח רץ. תמונות מרצדות באופק וצובעות את החדגוניות שהמציאות הנוכחית מציעה לי.

      אני רואה אותה שם בשלל רגעי חסד. אפילו עכשיו היא קיימת. אספמיא שלי, המתאווה מתוך חלום. קרן שמש בלילה השחור. הדמעות לא מאחרות לבוא, מרטיבות  לרגע את נעליי ומייד מתייבשות. הינה היא בפסגת ההר, מנסה לבקע  בקולה הרך את פרוכת השמים. היא האומץ שמעולם לא היה לי, הקול שמעולם לא נשאתי בתפילה.

       

      התמונה הבאה מזכירה לי את המפגש הראשון שלי איתה, מתחת לעץ, בעיצומו של הסתיו:

      הייתי בין 13 ונשענתי על גזע עץ עתיק וחיכיתי, כמו תמיד. המתנתי בצפייה לסימן שיגיע, לא משנה מאיפה. ואז היא הופיעה.

      שאלתי אותה לשמה והיא ענתה לי בלחישה מלטפת 'אספמיא'. שאלתי אותה אם כל כאב הלב הזה שווה את הטרחה. היא לא ענתה, רק חגה מעליי שניות אחדות והתפוגגה. מאותו יום היא ביקרה אותי בכל פעם שהייתי זקוק לה. אספמיא מעולם לא ענתה על השאלה ולא אמרה דבר, אך עצם נוכחותה הספיקה לי.

      ועכשיו, אני מוצא עצמי בדרך ישירה לעבר שומקום, צועק את השאלה שמעולם לא נענתה, צועק ומשתנק, מסדיר את הנשימה ושוב צועק.

      הלגימות הופכות להיות יותר ויותר משולחות רסן, מתעלמות מכל תמרורי האזהרה שברקע. אני פוסע לשולי הכביש, מגשש לעבר כיס ימין של מכנס הג'ינס שלי ושולף חפיסת 'ווינסטון' מקומטת. כף ידי השמאלית מגוננת על המצית והסיגריה מפני משב הרוח החזק.

      הסרט נמשך ואני נשכב על האספלט החם, פניי לרקיע. כדור צהוב מטושטש ממשיך להיאבק על אורו, מסרב לקבל את הדין. אני שואף אוויר מזוהם אל ראותי ומשתעל.

       

      שלוש שנים אחרי ההתגלות הראשונה, החלטתי לעלות על אוטובוס אקראי ולנסוע רחוק. כיוונתי למדבר כי קראתי שניתן להרגיש שם באופן המוחשי ביותר את נוכחות האל. אחרי שלוש שעות, נפלטתי אל תוך לילה מקפיא של נגב .מצאתי לי פיסת אדמה והמתנתי, בדיוק כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר. אך שום דבר לא הגיע.

      אלוהים לא מראה סימנים לעולם, האמונה מצריכה חשאיות מחולטת, אחרת תגווע.

       

      והינה אני עכשיו, שמוט במרכז המדבר העצום והדומם הזה, מרגיש נוכחותו של משהו נשגב. לא יודע אם מדובר באלוהים, שרף, שטן או סתם דמיון שמשטה בי נמרצות, אך לראשונה מאז יקיצתי בתחנה, דברים מתחילים להתבהר.

      האמונה חולפת לה עם בוא הידיעה. הסיגריה מגיעה לסופה, אני משחרר אותה לרוח הפרועה ועוצם עיניי. כמעט והספקתי לשמוע תשובה.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אריק פ.
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS