עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 9/2011

    9 תגובות   יום רביעי, 21/9/11, 21:35

    ישנה חיה מוזרה המסתובבת בינינו שנים רבות אך רק לאחרונה  טורחים לחפש לה הגדרה מדויקת או קווים לדמותה. היא לא זן נכחד ודי קל לזהותה. החיה יכולה לחשוף פניה בשיחה על ענייני דיומא, כשלפתע היא שולפת איזשהו ביטוי עתיק יומין בארמית שנצרב אצלה בירכתי הזיכרון, אי שם בנעוריה. זה יכול להתבטא גם בהפגנת בקיאות מפתיעה בקורות חייו של יוסף הצדיק או בתורת הלחימה של שר צבא שאול, אלוף משנה אבנר בן נר. לעיתים, במידה ושלב הטרנספורמציה עבר באופן חלק, הזיהוי עלול לקחת זמן מה, אך בסופו של דבר, החיה תפלוט משפט חשוד אשר יסגיר שורשיה.

     

    גם אני מקוטלג, בעל כורחי, עם אותן נשמות תועות אשר ספגו מהדת ערכים ומידות טובות, לצד מספר לא מבוטל של הלכות ומנהגים אשר לא התיישבו עם השכל הישר וההיגיון הבריא.

    אשקר אם אגיד כי יש ביכולתי להצביע על נקודה מסוימת בה החלטתי להסיר מעליי את עול המצוות והכיפה, אבל אני כן זוכר רגע אחד משמעותי בו התבהרו לי מספר דברים :

    היה זה כשהלכתי כהרגלי בקודש לבית הכנסת בערב שבת. כשהגעתי למקום, התפילה כבר נוגנה ברקע וניסיתי להדביק את סלסוליו של שליח הציבור. קראתי את המילים בפזיזות ופתאום זה הכה בי – אמנם חשבתי על כך רבות בעבר, אך רק אז המחשבה נחה בראשי באופן נהיר ומסודר. "רק רגע" אמרתי ביני לבין עצמי, בעוד החזן מרעיד בקולו ומשאיר אותי לאכול את אבק פסוקיו. "מרבית חיי הקצרים אני נושא אותה תפילה כל שבת. פסוקים ומזמורים אשר נכתבו בידיי אחרים לפני שנים רבות." המשכתי עם קו המחשבה הזה ותהיתי : אם בחור צעיר כמוני מרגיש כבר עכשיו כי הוא מדקלם את התפילה הזו, ללא כוונה אמיתית, איך אמורים להרגיש אנשים שעושים זאת 40 שנה או יותר? האם גם אצלם התפילה הפכה להיות פעולה כמעט מכאנית - אוטומטית? או שמא הבעיה היא אצלי ויש לקובץ המזמורים הזה יכולת מיסטית  לדבר לכל אדם באשר הוא, לאורך זמן בלתי מוגבל?

    החלטתי לערוך בדיקה זריזה ולזהות עוד כמה יורי צרורות ללא כיוון מטרות.

    קל מאוד לזהות את אותם יחידי סגולה שהמילים כאילו מתגלגלות בלשונם בפעם הראשונה, שאין עוררין לגבי כוונתם בתפילה: האגרופים הקפוצים, עצימת העיניים בחוזקה והגיית המילים אשר מתנהלת לאיטה, טרם הן יוצאות בשלמותן לחלל האוויר. היו גם כאלה בקהל.

    אבל ממבט שטחי, זיהיתי בעיקר קבוצה של אנשים אשר באו לטקס הקבוע בו הם מתכנסים בתוך היכל ומהללים את שם כבודו באמצעות ניסוחים קבועים שנכתבו אי שם בתקופת התנאים.

     

    אני מודע לכך שזהו דבר מסוכן – לערבב רציונל עם אמונה. הרי "נעשה ונשמע" הן צמד מילים מאוד מהותי בהיסטוריה של העם הנבחר. לא טרחנו להקשיב במה כרוכה קבלת התורה במעמד הר סיני אלא פשוט הסכמנו לדבר, ומסתבר שדווקא תכונה זו – אמונה עיוורת -  שבתה את ליבו של הקב"ה.

    גם אני סבור שאמונה לא אמורה להיות מלווה בלוגיקה ברורה והוכחות חותכות. הרי זהו בסיס האמונה, לא? האפשרות לבחור בה או לבטלה. אדם מביט בעולם, רואה את שלל התופעות אשר מרכיבות אותו, את מחזוריות הטבע ואת סיבוב הגלגל. לאחר מכן הוא מעיין בכתבים – של המדע ושל הדתות השונות- ומחליט, מה נראה לו יותר סביר להאמין בו. האם הסברים ארציים ואמפיריים מניחים את דעתו באשר לנפלאות העולם או שהוא זקוק לחיזוק שמימי?

     

    בכוונה עוד לא ציינתי את המונח הבעייתי, אך אין מנוס – הדתלשי"ם (ואני מדבר נקודתית על פליטי הציונות הדתית-לאומית, משם אני הגעתי) הם ציבור אשר חונך על ברכי הדת. הם לא פסחו גם על לימודי המדע, אשר מצליחים להתיישב יפה מאוד עם לימודי התנ"ך, מכיוון שלתורה הכתובה יש אינספור מפרשים ולכן היא תמיד תוכל להתיישר בהתאם לתגליות מדעיות. מדענים בטוחים שהעולם קיים מיליארדי שנים בניגוד למסורת התורה לפיה הוא קיים רק  6000 שנה? לא נורא, אז ניתן לומר שבעבר פרק הזמן הקרוי "יום" היה ארוך לאין שיעור והינה – הסתירה נפתרה.

    אין לי כוונה לירוק לבאר ממנה שתיתי שנים רבות ואני בהחלט מכבד את מי שמאמין בזה, אבל העובדה כי יש מגוון אינטרפטציות לתנ"ך ובעת הצורך ניתן לשלוף אחת אשר הולכת יד ביד עם ממצאי המדע, נשמעת לי נוחה. נוחה מידי.

     

    יש נטייה להתבלבל בין אמונה לדת, שני מושגים השונים מהותית אחד מהשני. דת מכתיבה לך כיצד לבטא את אמונתך בעוד אמונה מחוץ לדת יכולה לבוא לידיי ביטוי בדרכים אלטרנטיביות. יש שיגידו כי אותם משליכי כיפות ומקצרי חצאיות,  בוחרים בדרך הפשוטה ורוצים לטעום מכל תאוות העולם הגשמי שלנו, ללא חומות ההלכה. הרי לא ייתכן שהם אינם מבחינים באור הגדול.לא, הם פשוט מוותרים לעצמם. כאחד שנמצא כרגע בצדו החילוני של המתרס, אני חושב שיש דברים בגו אך מצד שני, דברים דומים מתרחשים גם בצד השני. אין לי ספק שיש ציבור רחב בעולם הדתי אשר נשאר שם מסיבה אחת עיקרית – פחד. תמיד היה לי קשה עם הביטוי "יראת שמים". מדוע אמונה צריכה להיות מלווה במחשבה כי כל רגע יכולים ליפול עליי השמים? שאם חס וחלילה אסטה מעט מדרך הישר, אני עלול לשלם על זה, אם לא כאן אז בעולם הבא?

    העובדה הפשוטה היא כי נבראנו לעולם ללא יכולת בחירה, אף אחד לא שאל אותנו אם אנו מעוניינים בחיים האלה. לכן, בתור יצור אנושי, יש לי גם יצרים וכל עוד הם לא פוגעים בסביבה, מדוע שארסן אותם לחלוטין? נכון, החברה האנושית זקוקה לערכים ומוסר אשר יבחינו בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. לא בכדי אנו בעלי החיים היחידים על גבי הפלנטה הזו אשר מתנהלים בניגוד לטבע שלהם. כמובן שאין בזה פסול והמסגרת הזאת אף חיונית, אך האם אני צריך לחוש כל הזמן שמישהו נושף בעורפי רק בגלל שלא נטלתי ידיים לפני אכילת הלחם או כי שכחתי למלמל "מודה אני" ברגע שפקחתי את העיניים? האם זוהי כוונת בורא עולם, שנחיה בחשש תמידי? שנלקט כל חיינו מצוות, גם אם איננו מבינים את פשרן, בכדי להבטיח לעצמנו פיסת אדמה ראויה בגן עדן?

     

    אני רואה עיוורים בכל מקום, הולכים ישר מבלי להביט לצדדים ולחקור לעומק, מבלי להיכנס אל עובי הקורה, לנבור בספרים, להתווכח, למצוא את שביל הזהב. סגורים בד' אמותיהם ומסרבים להקשיב לקולות אחרים. גם אני חוטא בדבר במובנים רבים - אמנם למדתי ובניתי לעצמי איזושהי תבנית לתוכה יצקתי את האמונה שלי, אך ברור לי כי תמיד אפשר לצלול עמוק יותר. הכול ארעי וגם להיגיון פנים רבות. בדבר אחד אני כן משוכנע – כל מי שמנסה להוכיח דבר שהוא בבסיסו תלוי אמונה, הוא אדם שלא הפנים את מהות המושג.

     

    הגלגל מסתובב ושוב יום כיפור בפתח ושוב נכה על חטאים ונמנה אותם, תוך כדי הלימה על הלב. לא יודע אם אפקוד את בית הכנסת, אני מרגיש שיש בזה מן הצביעות, ללכת כל השנה בדרך אחת וביום הדין לבקש מחילה על כך. מצד שני, משהו בוער בפנים בימים האלה, אי אפשר להתכחש לכך.

    כולנו סחורה פגומה שצריכה תיקון מידי פעם – כל אחד והתיקון שלו.  

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:57

                                

      ''

       

       

       

      כבר בשיר הראשון האדמה נפתחה ואני צללתי אל תוך בטנה.

       

      לפני שלוש שנים בערך יצא לי לכתוב על אלבום אזוטרי בשם "הצד האפל של הירח". ציינתי כבר בשורות הראשונות של אותה ביקורת כי מדובר במהלך יומרני משהו, לכתוב על יצירה כל כך גדולה ומשפיעה. אני, אז בן 24, הייתי מודע לכך שלא באמת אוכל לתת ביקורת נאותה ומקצועית "ממרום שנותיי". לכן, החלטתי לכתוב על חווית השמיעה הראשונה שלי לאלבום, בעיצומם של ימי טירונות בבסיס נידח בדרום הארץ. קיוויתי שהדבר יתקבל בהבנה מצד מעריציה הכבדים של הלהקה.

       

      יש רק אלבום אחד ששינה את תפיסתי באופן יותר דרסטי לגבי מוזיקה מאותה יצירה מונומנטאלית משנת 73'. לא חתומה עליו להקה מהאי הבריטי וגם לא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  מדובר בלהקה מקומית, בעלת שני ראשים מרכזיים, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שנחתו אלינו היישר מהשמש הקופחת של הנגב, הרחק מהבוהמה התל אביבית והמרכז הגועש. הם באו חבולים מתוך השממה, עם סיפור חיים שיכול לפאר סרט דרמה רחב יריעה. כבר שהיו בני 17 הוציאו את הפנינה הראשונה שלהם:"נאמנות ותשוקה", שבע רצועות נוטפות דם הכוללות שלושה שירים מעל 7 דקות (כולל שיר הנושא, כמעט 10 דקות של מלל ארוך ושינויי מקצבים ברוח הפרוגרסיב-רוק) ועוד ארבעה שירים "קצרים" יחסית . הדיסק הזה, שרק אלוהים יודע איך נכתב והולחן ע"י נערים, היה חריג בנוף המוזיקלי המקומי. תחנות הרדיו בישראל של שנת 95' לא ידעו כל כך איך לעכל אותו ועל אף הביקורות הטובות, האלבום כמעט ולא זכה להכרה ולהשמעות.

       

      על התלאות שעברו השניים  בפרק הזמן שבין "נאמנות ותשוקה" לאלבומם השני, נכתב כבר רבות בעיתונים וברשת, אך למי שפספס, ממש על קצה המזלג: חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, עבודות מזדמנות מכל הבא ליד, ניסיון התאבדות כושל ואשפוזים של גדג' ובלחסן  זה לצד זה, בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל". בין לבין נכתבו גם שירים, הרבה שירים. ארבעה עשר מתוכם הרכיבו את אלבומם השני "מנועים קדימה". ביציאתו, מרבית מבקרי המוזיקה בארץ, היו תמימי דעים כמעט באופן חסר תקדים לגבי איכות האלבום והרעיפו על היצירה אינספור סופרלטיבים.

       

      אני מצידי, הייתי שקוע באותה תקופה עמוק בבוץ התובעני של רצועת עזה, בין כיסופים לחאן יונאס. רק כעבור שנה, בחופשת סופשבוע מהצבא מצאתי עצמי בגינה של חבר, אוחז בסיגריה, מקשיב לגיטרות שהגיחו מחלון חדרו הסמוך ועשו דרכן למקום מושבינו.  השיחה על תלאות השירות הצבאי נקטעה באחת כששאלתי בהפתעה "מה זה?". החבר הסביר שזו להקה בשם אלג'יר ושאל אותי מה דעתי. אני חושב שעניתי משהו סתום כמו "טוב. ממש טוב", אבל מי זוכר. באותה תקופה הסקיצות של האלבום שייטו להן במרחביה הגדולים של הרשת ואני ליקטתי מכל הבא ליד. בדיעבד הסתבר לי שגם מה ששמעתי בגינה, היה רק סקיצה לא מעובדת, אבל עובדה זו לא מנעה ממני להאזין בפה פעור לכל רצועה חדשה שנחשפה בפניי. קניית האלבום לא איחרה לבוא ורק אז, כשארבעה עשר השירים הללו בקעו מתוך הרמקולים של המערכת כמקשה אחת, כקונספט, התבהר לי שאני בעצם שומע כאן סיפור חיים, עטור במוזיקה אקלקטית ומדהימה במיוחד.

       

      השתפכויות על אלבום יכולות להראות מעט מגוחכות ומוגזמות בראי השנים. אתה יכול להאזין לשירים מספר פעמים, להתרגש מהעוצמות ובלהט הרגע להלל, לשבח ולפאר כל צליל, תו ושורה. להפציר מכל אחד שאוזניו בראשו, לרכוש את הדיסק ולהישבע בכל היקר לך שמדובר במכרה זהב.

      אז לקחתי את הזמן, הרבה זמן, שש שנים. שש שנים בהם האזנתי ל"מנועים קדימה" כל כך הרבה, שעצם העובדה שאני עוד יכול להתרגש מכל שיר באלבום, היא לא פחות מנס. וניסיתי, באמת שניסיתי לנסח שורה, אולי פסקה, שיסבירו מה הופך את יצירת המופת הזאת לפיסה המוזיקלית הכי מושלמת, כואבת ומרשימה ששמעתי מעודי. הרי הקשבתי ללא מעט קלאסיקות בחיי. לא פסחתי על תור הזהב של הרוק אי שם בשנות השישים והשבעים. האזנתי למיטב להקות העל שעיצבו את הז'אנר, על שלל גרורותיו. תקופת הגראנג' של שנות התשעים קיבלה את כבודה הראוי על מדף התקליטים וגם כשרדיוהד הטילו את פצצת יום הדין שלה העונה לשם "אוקיי, קומפיוטר" הייתי שם והתמוגגתי מכל שנייה.

      ומה עם מוזיקה מהארץ המובטחת? ממקום בו רוב ההרכבים שואבים השראתם מאותה מוזיקה מערבית, או לפחות מנסים לתרגם את אליליהם לשפת הקודש, לא תליתי תקוות רבות. אבל במהלך השנים היו כמה חריגים אשר פיזרו זרעים טובים באדמת המקוריות הצחיחה של הרוק המקומי. ביניהם ניתן למנות את אהוד בנאי והפליטים אשר סיפקו לנו ב-87' את אחד האלבומים המכוננים בתולדות המדינה, כשהם לא מתפשרים על צליל מקורי וניחוחות מזרחיים ברורים. ברי סחרוף (שאף הסביר כי חזרתו לארץ בשלהי שנות השמונים, קשורה רבות לאותה יצירה של הפליטים), לקח גם הוא  חלק משמועתי במהפכה. הוא הבין שאפשר ליצור פה משהו ייחודי. באותה מידה, ניתן לשער שגם בלחסן וגדג' האזינו לא מעט לגיטרות של יוסי אלפנט ולטקסטים רווי המחאה של בנאי והיו מעוניינים לתת קונטרה למוזיקה התל אביבית, שסבבה (ועודנה סובבת) בעיקר סביב יחסים של אני ואת ויחסינו לאן.

      ואכן, מנועים קדימה היה שופרה השבור של הפריפריה, צעקתם של אנשים חבולים ומצלוקים נפשית. הוא מתקיים ושואב השראתו הרחק מהעיר הגדולה. המיקום הגיאוגרפי בו חיו לפני שהגיעו לעיר הגדולה, ניכר בשימוש מרובה במוטיבים מזרחיים, הן בפן המוזיקלי והן בטקסטים. קל להיווכח כי המושב תלמי אליהו, אשר שרוע צמא ורעב אי שם בערבות הנגב, היה לחלק משמעותי בעיצוב עולמם הרוחני של אביב וגבריאל. בית הכנסת הספרדי במקום, היווה חממה מוזיקלית עבורם. שתי רצועות מהאלבום, "פעמוני המאה" ו"ירח במזל עקרב", הן לטעמי תוצאה ישירה של הקשבה לתפילתו החנוקה של פייטן המקום. 

      אני חושב שטיב החיבור למוזיקה של אלג'יר יתברר למאזין החדש כבר בדקה הראשונה של האלבום, עם הפתיחה האינסטרומנטאלית של "האדמה תפתח". לי הספיקו אותן גיטרות בוכיות וכניסת התופים כדי ללכת שבי אחר האלבום. הטקסט הנזירי והקצר רק מתרגם למילים את התחושה שהמוזיקה מעבירה באופן כל כך מדויק : "תפתח האדמה בשבילך.מי זה בא אליי פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי סוגר את עיניי".

      כשיצא האלבום לחנויות, אביב גדג' הסביר  כי "דם על הים" ו"בתוך הצינורות" הם הדי.אן.אי של הלהקה ואכן – אם מעוניינים לבחור שני שירים המספרים על עברם של בלחסן וגדג' באופן הישיר ביותר- אלו הרצועות. "דם על הים" הוא רקוויאם לעולם אשר נתלש היישר מתוך יומנה של נשמה אבודה. באחת ההופעות ב"בארבי", אביב הודה כי לקח לו הרבה זמן לאזור אומץ ולפרסם שיר כל כך אישי. אפשר להבין על מה הוא דיבר, אבל איזה מזל שהוא לא חסך מאיתנו את אחד משירי הרוק המופלאים שנכתבו בשפה העברית.

       

      האלבום הוא קונספטואלי במהותו ואחד הסימנים הברורים לכך הן ההתכתבויות בין השירים. בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו של גבריאל בלחסן בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים":"אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו של בלחסן נודם,  הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

       

      לפני חודשיים בערך יצא לאור ספר בשם "שיר חדש : דרשות על יצירות רוק ישראליות" מאת רוני שויקה. אחד מהשירים אותו ניתח שויקה (בצורה מעוררת השתאות יש לציין), נקרא "ירח במזל עקרב". אם הייתם רוצים לדעת איך נשמע רוק מתקדם בעברית\ארמית מפיותיהם של פייטן ספרדי וסולן רוק, הרצועה הזאת עונה להגדרה. מי שמחפש פרשנות לטקסט המפותל של השיר, מוזמן לרכוש את "שיר חדש" – גם אם זוהי לא הייתה לגמרי כוונת המשורר, האינטרפטציה של רוני שויקה מרתקת בפני עצמה.

      כל צליל ביצירה נבחר בקפידה בכדי להציג סיפור רחב, הגדול מסך חלקיו. אותן גיטרות שפתחו את האדמה בתחילת האלבום, סוגרות את השערים ("סכרנא שערי") בסוף המלודי של "ירח במזל עקרב".

       

      "מנועים קדימה" נמשך מעט יותר משעה, אליה נדחסו אינספור מילים, רגשות, תחושות וצלילים. משירי רוק סוחפים לבלדות רגועות. מגיטרות רועמות לכינורות נוגים. מעצב תהומי לזרמים תת קרקעיים של יופי. מדתיות לחילוניות. מאמונה לכפירה. בין הטמא לטהור. הוא נפתח באדמה פעורה  ונגמר בזיקוקים בשמיים. בעיניי זהו לא אלבום דיכאוני, יותר כמו ניצחון של שני אנשים שנלחמו הרבה זמן בתחנות רוח וכנגד כל הסיכויים, ניצחו.

      אין דרך רציונאלית בה אני יכול להסביר את גדולת האלבום הזה, לא באמת. אבל ההיגיון נגמר איפה שהרגש מתחיל. במיוחד במקרה של "מנועים קדימה".

       

       

                                                       

      ''

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        פרופיל

        אריק פ.
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS