עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 10/2010

    ביקורת על "אלוף בשחור – הרהורים" של עמיר בניון

    הפואטיקה של הנשמה –על האלבום של עמיר בניון "אלוף בשחור – הרהורים"

    4

    מוזיקה  

    3 תגובות   יום ראשון, 31/10/10, 23:05

     

                  

    ''
                       

     

     

     

     

    אני לא חובב גדול של שירים קצרים. עומד מאחורי זה היגיון די פשוט. שיר קצר – יפה ככל שיהיה – מאפשר לנו ליהנות ממנו רק לזמן מוגבל מאד. כשיוצא לי להקשיב לשיר טוב באורך שתי דקות, אני לרוב מסנן משהו בסגנון ' איזה יופי! חבל שהוא לא נמשך עוד כמה דקות...יש לו פוטנציאל'.

    כמובן שאין באמירה זו לפסול רצועות קצרות בצורה גורפת, בטח לא כשהם באים במסגרתו של אלבום מצוין כמו "אלוף בשחור - הרהורים".

    זוהי ללא ספק ההוצאה הכי חריגה ומחתרתית שניפק עמיר בניון עד היום. הדיסק אמנם מחולק לרצועות, אך ניתן (ורצוי) להתייחס אליו כשמקשה אחת. מדובר ביצירה קונספטואלית מובהקת. כל מרכיביה זועקים זאת – מהסיפור הקלאסי של האלבום (לידה – מוות) עד החיבור המוזיקלי בין השירים והסיכום בסוף. "מסע מוסיקלי-פואטי של נשמה מרגע ירידתה ועד לחיבור המחודש עם האין-סוף" כפי שהגדיר זאת במדויק בניון עצמו.

    תחושת המסע הזאת ניכרת כבר בפתיחה, עם שאון הגלים, הרעם המתגלגל, והפריטות העדינות, כמו פתיחה של סיפור – אגדה.

     

    "אז איך יורדים למטה לכבוש את העפר הקר?"

     

    בניון נכנס באלבום זה – יותר מתמיד – אל נבכי נשמתו, אל תהיותיו, אל שאלת קיומו. "איך הגעתי לכאן... חי את חיי ממתי עד מתי?"  הוא תוהה כבר בדקה השנייה ומתווה את מגמת יצירתו.

    ברצועה השלישית בניון מבהיר לנו מיהו אותו אלוף בשחור – כל אחד מאיתנו.

    "התחיל המשחק ויהי יום ובוקר מאז שהפסקנו לזכור. יצור מוזר מודע קצת לנפש מבעל חיים בשחור, נושם והולך על שתי רגליים..." .

    בניון ממשיל את חיינו למשחק בו צריך למתוח קו מנקודה לנקודה, שלא ליפול. קצת מוזר לשמוע אלגוריה כזאת מאדם מאמין... ואולי זה מה שיפה באלבום הזה, האמביוולנטיות הזאת ביחס לדת. אמנם אמונתו של בניון נוכחת כאן, אך הוא לא נרתע מלתהות על קנקנה של הווייתו.

    ישנם רגעים בדיסק בהם בניון אינו נוקט כלל עמדה ממשית ופשוט שופך את האמת באופן כל כך מדויק ומזוקק, והלחן המופלא רק מחזק את דבריו :

    "כמה שתביט מהחלון וכמה שתציץ בשעון וכמה שתחשוב על זה ועל הכול אתה תראה שאין לך על מה לחשוב ...כמה שתמציא מציאות וכמה שתחיה או כמה שתמות...אתה תראה שזה פשוט מידי גדול". כי אין מישהו שיודע את התשובה לשאלה הגדולה. שום חישובים ושום מחקרים לא יחשפו אמת אחת ויחידה.

     

    מעולם  לא חשבתי שאמצא קווי דמיון בין פינק פלויד ועמיר בניון אך הגיטרות שמגיחות בתחילת הרצועה השישית העיפו אותי הישר אל "הצד האפל של הירח". וזו לא הפעם האחרונה בה השראתו של אותו אלבום ניכרת ב"הרהורים".

    בניון מברך על הצבת גבולותיה של הבריאה : "ברוך השם שאי אפשר לגעת בשמים....ללכת על המים...לחתוך הכול לשניים...".

    בספרו המופלא של דגלס אדמאס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ישנה מעין מכונת עינויים הפועלת כך שמי שנכנס לתוכה נחשף לאפסיותו ביחס ליקום, כמו גרגיר עלוב בתוך מדבר אינסופי. מי שנכנס אל תוך המכונה, פשוט מאבד את שפיותו.  אולי על כך מברך בניון,  שאיננו יכולים להיות מודעים באמת לקטנותנו ביחס לבריאה. הגבולות משאירים אותנו שפויים.

    יש לא מעט סימפולים שונים באלבום. אחד מהם הוא ציטוט ישיר מהחמישית של בטהובן בתחילת אחת הרצועות, ציטוט אשר מתחבר למקצב מזרחי משובח ותזמורתי. לא כל יום שומעים מוזיקה קלאסית לצד דרבוקות ובוזוקי. בניון השכיל לשלב בין השניים באופן מושלם.

     

    "אלא במה שבתוכו אל תסתכל אלא אם כן אתה ממש, ממש יכול, באמת, לראות נכון את הקנקן..."

     

    משפט זה ממוקם בתחילתו של שיר בן דקה וחצי אשר מכיל בתוכו רגש ותוכן שהרבה שירים ארוכים ממנו היו רק חולמים להגיע אליהם. שוב פעם, הקושי בלהכיל את הקיום שלנו ולהבינו נכונה. אל תסתכל בקנקן אם אתה לא מסוגל להתמודד עם תוכנו.

     

    אחד משיאי האלבום מגיע ברצועה הנפתחת בסימפול של הרבי מילובביץ' וחסידיו בעת תפילה. מייד אחר כך מגיח אולי המשפט החזק בדיסק, שזורק לנו את האמת ישר בפנים, במין כנות כואבת שכזאת :

    "תמיד ידעתי שאין שום הסבר לכל ההיגיון הזה, לכל כאב הלב הזה, אני תמיד ידעתי, שאין הרבה מה לעשות רק להתפלל והרבה להתכווץ ואז לחכות... להתבצר"

    תוסיפו לכך את קולו האדיר של בניון, גיטרות בוכיות ומזמור תפילתי ותקבלו פיסה קטנה של גאונות.

    השיר האחרון לפני הסיכום הוא שיר כיסופים נפלא לבורא עולם. בניון מתאר את חיפושיו המתמשכים אחר אלוהים מיום שנולד ואת המכשולים הרבים שעבר עד שמצא אותו. כי לא מדובר כאן באמונה עיוורת, הדרך אל התשובה  רצופה מהמורות  ותהיות. כי "זה פשוט כל כך ומסובך...". זה אף פעם לא  פשוט.

    הרצועה האחרונה היא למעשה קולאז' של האלבום, סיכום של המסע שעברנו.

     

    אני חייב להתוודות, מעולם לא הייתי מחסידיו הגדולים של עמיר בניון. היה ברור לי שמדובר בבחור מוכשר בעל קול מיוחד, אך משום מה תמיד הרגשתי שמשהו חסר שם, איזה גרוש ללירה. ביצירה הזאת זכיתי להכיר את היוצר הזה במלוא הדרו. זה קרה דווקא באלבום הכי פחות מוכר וממוסחר שלו.

    ואולי טוב שיישאר כך, אור גנוז בים של הבלים.

     

     

     

                    

    ''

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      1 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 21:01

       

      ''

       

       

       

       

       

      ידענו שזה יבוא, פשוט לא ידענו איך זה יישמע.  הבורסה קורסת, אנשים קופצים מהגגות, השמש נופלת, אש משתוללת ברחובות, האל משתולל בחוץ. מטיפים בצידי הדרך מבקשים להלל את הקץ בעוד "הללויה" אחד לפני המכה.

       

      אך בוא לא נקדים את המאוחר. זה היה נראה כמו עוד יום רגיל, לא התעוררנו עם תחושה מיוחדת, הלפידים לא בערו. רק אתמול השמש קפחה על ראשנו במין בנאליות כזו, הציפורים שרו את שירתן הרגילה. משפחות חגגו את חירותן הרגעית בצליית כבש מעל גחלים לוחשות, חתיכת בשר לעולה. מכוניות דהרו בכבישים, מפזרות את הרעל שאנו כל כך אוהבים לשאוף אל תוך ראותנו המפויחות.

      לא חישבנו את זמננו נכונה. לא הערכנו מספיק את חרון אפו של  היושב במרומים. תכננו את קיצנו לאט, מי חשב שזה יגיע כל כך מהר? בלי אזהרה?  אולי הכתובת הייתה על הקיר כבר מזמן ופשוט לא היה לנו זמן לפרש אותה כראוי.

       

      קמנו עם תחושה רגילה. הרגשת הנינוחות הזאת נשארה עד שהחלונות נפתחו והמוזיקה חלחלה אט אט מבעד לתריסים. לפתע כולנו ידענו, לא יכולנו באמת לבטא את התחושה הנוראית הזאת, אולי מפני שאף אחד לא חווה זאת מעולם. או שמא לא רצינו להודות בפני עצמנו. הדלקנו את הטלוויזיה, בתקווה לקבל מעט יותר מידע על המצב. זה היה עוד לפני שכל מערכות החשמל קרסו, כאילו מכונת ההנשמה של העולם נכנעה לזעמו של אלוהים.

      את המהדורה הגישו אותן פנים מוכרות, חמורות סבר, לבנות כפי שמעולם לא נראו בעבר. האיש הזקן נראה כמו אחוז כישוף, מחכה לרגע הנכון בו יוכל לפצוח בבשורת האיוב שלו. הוא החזיק נייר לפניו. שום צליל לא נשמע, רק דממה מעיקה. עד שהאיש החל להקריא את דבריו:

      "הרכב עולה באש, ואין נהג במושב, אנשים מחפשים גשרים לקפוץ מהם, והרוח שורקת... הממשלה מושחתת והוילונות סגורים. אנו תקועים בבטן של המכונה האיומה הזאת, והיא מדממת למוות. השמש נפלה והפעמונים מצלצלים..." הוא נראה חיוור, כל כך חיוור, קולו הפך נמוך יותר מכפי שהיה. תחושת קבס אחזה בנו. הבטנו שוב החוצה. כל כך...חשוך. אנו רואים הכול אבל באפור. כינורות נשמעים למרחוק, כמו שופרות המבשרים על מלחמה. האיש במרקע ממשיך למלמל על מעלליו של היום הארור הזה אבל אנחנו כבר לא מקשיבים לו, מהופנטים לנוכח ההתגלות המבעיתה שנפרשת לפנינו מבין העצים, מבין הבתים, לאורך הרחוב ששינה פניו בין רגע. הרוח ממשיכה לאחוז בקשת הכינור ומתמזגת בו כאילו היו אישות אחת.

      הריח לא איחר להגיע, עוד הספקנו לשמוע את האיש הגווע מספר על השריפות אשר משתוללות בחוץ משעות הבוקר (בוקר?ערב? לילה? נדמה שהכול איבד את הגדרתו). תמרות עשן נראו באופק אשר התקרב אלינו באופן מבהיל, כמו עמוד עשן שיוליך אותנו היישר אל התהום.

      את תפסת בידי, מנסה להיאחז בכל דבר שעוד לא נשבר, נשרף, נותץ ועלה לשמים.  זה היה עניין של זמן עד שפריטות גיטרה קלות יצטרפו אל חגיגת ההרס הזאת. כמו התגלמות הדרמה עלי אדמות.

      כמו שני ילדים בתחרות, הכינורות מנסים להוכיח עליונותם ומגבירים את עוצמתם והגיטרה נושפת בעורפם. מחול שדים מוזיקלי בגיא צלמוות.

      התחלנו ללכת כי לא הרגשנו שיש לנו ברירה, מוכרחים לנוע. בפנים ידענו כי אין מקום לברוח אליו ואין מכסה מפני כעסו של האל, אך בכל זאת עשינו דרכנו אל תחנת הרכבת מעבר לרחוב. כשהגענו היא צפרה, קריאה אחרונה? נכנסנו אל רכבת השדים הזאת. מספר מצומצם של אנשים קיבלו את פנינו בקרון, רצוצים ולבנים. הרכבת יצאה, והמערבולת החלה. בליל של כלים הזייתיים נכנסו פנימה. נדמה שהכינור והגיטרה הגיעו לסוף מסלולם וכל מה שנותר הוא צליל לא מכוון. זה המשיך כך עד קולו של הבס האיטי שבישר על חזרתה של המלודיה לחיים. הקשבנו להרמוניה מוכרת מלהקת ילדות שחשפה לנו בעבר את צדו האפל של הירח. זה היה רגע טהור בתוך עולם הולך ונעלם. עצמנו עיניים וקיווינו שאנו שרויים בחלום. איך מוזיקה כזאת יכולה להיות פסקול של הסוף? לא העזנו לפקוח אותן עד שירדנו בתחנה הראשונה בה הרכבת עצרה. ברגע שרגלנו דרכה על האספלט תופים הלמו באדמה, בהתחלה ברכות, ובהמשך הרגשנו איך הלוחות מתחתינו רועדים. ואולי לא באמת אכפת לנו שהכול ייגמר כאן ועכשיו בין ההריסות? אולי הגיע הזמן כבר ללכת ואם כבר ללכת, אז כך?

      קולו של מטיף בצידי הדרך העיר אותנו מהרהורי העוולה שלנו. הוא הפציר בנו להלל ולקלס את שמו של אלוהים שהביא לנו את חגיגת ההרס הזאת. 'הרי הבאנו את זה על עצמנו' הוא שאג,  עם כל החטאים שלנו, עם פינו שלא הפסיק ללהג דברי הבל, דברי שררה.  הבחור שעמד לידו ליווה את דבריו באמצעות חמת חלילים גדול. ברחנו משם וקולו התפוגג מאחורינו. המשכנו במסע אל שומקום כשמוזיקת היקום מגיחה שוב מבין השממים הקודרים.  הלכנו כנוטלי כדורי הזיה , הכול התערבב לפנינו במין סדר מופתי של צלילים. היד שלה עדיין אחזה בי. נתנו לכינורות ולתופים לדבר במקומנו. מה אפשר להגיד ביום כזה? מילות פרידה? מילים של אהבה? נתנו כבוד אחרון לאוויר שנשמנו כל חיינו. הפריטות הפכו לפתע אלימות יותר, כמו מבשרות לנו על בוא המבול, על בוא התיפוף שממהר אל יעד לא ברור. פיצוצים החלו להישמע מעלינו. היינו חייבים להחיש צעדים, התנשמנו בכבדות במורד האספלט וכבר שחשבנו שהעייפות תכריע אותנו...דממה דקה.

      "הדרך עוד תהיה ארוכה" היא אמרה לי " אני יודע" אמרתי.

      השלט שלפנינו התנופף ברוח, מאיים להיעקר ממקומו  אך עוד מנסה בכוחותיו האחרונים להלחם במשב הרוח החזק, בעננים השחורים שמעליו המאיימים לקרוס כמו תפאורה בסופה של הצגה.

      זוהי התמונה שליוותה אותנו ממש לקראת הסוף. לא משפחה, לא אדם זקן בטלוויזיה, לא רכבת העושה את דרכה האחרונה, לא מטיף שואג. רק שלט חלוד שנלחם ברוח.  

      ממש לפני שנעצמו עיננו בפעם האחרונה, נשמעו קולות מפעם, כמו שיר ילדים שהשתבש בדרך. ואז זה הכה בנו – זה בסדר, יהיה בסדר. זה קרה בדיוק כשתופים טקסיים הלמו וגיטרות הגיחו היישר מתוך מערבון שראינו ביחד, בעולם אחר.  מפלס הרגש עלה אותו רגע לגבהים שלא ידענו שקיימים בתוכנו.

      "לאן אנחנו הולכים?" שאל קול מהשממה. "לא יודעים" ענינו "לא יודעים".

      פסקול סוף העולם המשיך להתנגן באוזננו. 


      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שישי , 22/10/10, 16:51

                     

        ''

         

         

        לעתים אתה צריך לשייט רבות במרחבי הרשת בכדי לדלות אוצרות מוזיקליים. אני מודע לכך שעקב מספר האלבומים העצומים אשר יוצאים מידי שנה, ייתכן שחלקם יפלו בין הכיסאות, גם הטובים שביניהם. מה שבאמת מטריד אותי הוא שישנן יצירות נהדרות שאינן מקבלות ולו מינימום של סיקור במדינתנו. דבר זה די מפליא , בהתחשב בתרבות הבלוגרים הענפה בה כל אחד יכול לחשוף יצירות בהן נתקל בפני קהל הגולשים. לכן אני מרגיש מחויב לכתוב על אלבום בשם  "the devil and god are raging  inside me" של ההרכב האמריקאי  "brand new".

         

        מוזר לגלות כי הלהקה הזאת התחילה בכלל בתור להקת פאנק-רוק די סטנדרטית. אלבומה הראשון your favorite weapon לא באמת הציג איזשהו קו מוזיקלי יוצא דופן אך בכל זאת היה ניתן להבחין בניצנים ראשוניים של גדולה. אלבומם השני deja entendu  היה כבר הרבה יותר מוצלח, אך לטעמי סבל מעט מחוסר יציבות בין הרצועות. בכל מקרה, ההתבגרות של הלהקה בין שתי ההוצאות הייתה ברורה וללא ספק סימנה שינוי מבורך שהגיע לשיאו באלבום המדובר.

        לעיתים רחוקות אנו עדים לבריאה מחודשת של להקה. אבל כשהרכב עושה זאת יותר מפעם אחת זה כבר ממש מעורר חשד, במיוחד אם קוראים לו "brand new" (אולי בבחירת השם הייתה רמיזה לאותה מגמה יצירתית?).

         

         

        כבר משם האלבום קל מאוד לנחש במה הוא יעסוק בעיקרו – אלוהים ומוות. נושאים אלה די שכיחים  בקרב להקות אלטרנטיב כאלו ואחרות, אך נדיר מאוד לשמוע יצירה אשר נשענת כמעט לכל אורכה על בסיס הקונספט הזה ומשכילה לעשות זאת באופן כה מרשים, הן בפן המוזיקלי ובעיקר בפן הטקסטואלי. במובן הזה "The devil and god… "   די מזכיר את  אלבומם עטור השבחים של ארקייד פייר  Funeral.

        מלבד טיב המוצר המוגמר,  ההקבלה הברורה ביותר שניתן להצביע עליה בין "Funeral" ל"אלוהים והשטן...", היא ששניהם התבססו על אירועים טרגיים שנגעו באופן אישי בחברי הלהקות, טרם ההקלטות ובמהלכן. ג'ס לאסי, סולן וכותב החומרים של "Brand new", סיפר בראיונות שבנקודת זמן מסוימת, ההליכה להלוויה הפכה אצלו למעין שיגרה. גם שאר חברי הלהקה חוו מיתות שונות ומשונות בקרב משפחה וחברים. הם הרגישו צורך עז להיכנס לתוך אולפן ולתרגם את האבדות הללו ליצירה אחת ומגובשת בעלת קונספט מובהק.

         

         

        "איבדתי את כל חבריי, איבדתי אותם לנהיגה ושתייה". במשפט הזה נפתחת הרצועה הראשונה של האלבום "sowing  season" (עונת הזריעה). מדובר בשיר אשר בעצם מביא לנו תמונה די ברורה על יכולותיה של הלהקה. שילוב מוצלח ביותר של נגינה מלודית ורגועה, לצד התפרצויות זעם סטייל קורט קוביין. הנושא הכללי כאן הוא התמודדות עם אובדן וניסיונות השיקום :

        "הגיע הזמן לשים את הזרעים באדמה הקרה, לוקח זמן לגדל פה משהו..." או "האם אתה מתגעגע לבליל הצבעים שהיא השאירה בשדה השחור-לבן שלך? האם אתה מרגיש אשם רק מלהיות שם?".

         

        ' Jesus Christ אני שוב לבד, אז מה עשית בשלושת הימים בהם היית מת? כי הבעיה הזאת הולכת להישאר ליותר מכמה ימים'   ( מתוך הרצועה "Jesus Christ")

        נושא האמונה זוקף את קומתו - לפחות באופן ישיר- רק ברצועה השלישית הקרויה באופן מתבקש "Jesus Christ". כפי שניתן להיווכח לכל אורכו של האלבום, הטקסטים אמנם מתכתבים עם הנצרות, אך אינם דתיים במהותם. ישנו חיפוש מתמשך אחר גאולה ופחד גדול מהלא נודע, כמו בשורה ' אני לא פוחד למות, אני קצת פוחד ממה שיבוא לאחר מכן. האם אני אקבל את מרכבת הזהב או שאני פשוט אצוף מהתקרה?'.

         

        האלבום מלווה בלא מעט הפתעות, תפניות במקצבים ושימוש באפקטים שונים. דוגמא לכך ניתן למצוא  בשיר "degausser" כשמקהלת ילדים מצטרפת לשירתו של הסולן. אך אל דאגה, לא מדובר פה במשהו בסגנון "פרחי ירושלים". יותר בכיוון ילדי הזעם מ "the wall" של פינק פלויד.

         


        ''

         

         

        הרצועה החמישית והארוכה מכולן נקראת "Limousine"  . עוד לפני שמכירים את הסיפור האמיתי מאחורי השיר ניתן להתרשם ממבנהו המוזיקלי. כשנחשפים לסיפור, הרצועה הופכת למרשימה אף יותר:

        השיר מספר על טרגדיה שארעה ב-1 ביולי, 2005. באותו יום  קייט הייתה "ילדת הפרחים" בחתונה משפחתית. היא והוריה היו בדרכם חזרה הביתה מהחתונה בלימוזינה. באמצע הדרך, צעיר בן 24 מלונג איילנד  אשר נהג בגילופין, לא הבחין ברכב הארוך שדהר מולו והתנגש בו חזיתית. הפגיעה הרגה את הנהג ואת קייט בת ה-7.  החלק המזעזע ביותר בסיפור הוא שאמה של קייט, אשר הצליחה למשות עצמה מהריסות הרכב, מצאה את ראשה של בתה על הכביש  המהיר, מנותק מגופה.

        החלק הראשון של השיר הוא ככל הנראה מנקודת מבטה של האם ("ונשאר לי עוד יום אחד להיות אמא שלך..."). החלק הזה גם מדבר על תפקידה של קייט בחתונה בתור נערת הפרחים ( "תוציאי את עלי הכותרת שלך והניחי אותם במעבר"). אני מניח שהחלק השני הוא מנקודת מבטו של הנער הדורס וייסורי המצפון שלו ("האשמה דרסה אותי...ראיתי את המשיח העצוב שלנו. הוא נראה משועמם ועייף מהאבל שלי, אמר ' נהרגתי בשבילך פעם אחת אך לא עוד'"). החלק האחרון בשיר הוא למעשה חזרה על שורה אחת פעם אחרי פעם עם שינוי אחד בתחילת המשפט " אחד יאהב אותך כל כך אבל...שתיים יאהב אותך כל כך...שלוש יאהב אותך כל כך..." כך זה נמשך עד הספרה שבע. אפשר לנחש שמדובר במניין השנים של קייט, או שאולי הספרה מתייחסת לשבעת החטאים בתנ"ך. סולו גיטרה נפלא ועוצמתי סוגר את השיר. 

         

        אין טעם לדבר על כל רצועה בנפרד. הרבה מילים יכולות להישפך ואינטרפרטציות שונות אודות כוונת המשורר יכולות להאמר.  הכתיבה של ג'ס היא לעיתים ישירה מאוד ולעיתים מלווה בדימויים ואזכורים שונים, דבר אשר מעורר רצון לנבור בטקסטים ולדלות מתוכם את הסיפורים שמאחוריהם. יכול להיות שמשתמע מדבריי שזה אלבום של מלל בעיקרו, אך אל תטעו. אין ספק שלליריקה משקל משמעותי באלבום ובכדי להעריך אותו בצורה מלאה יש לתת לכך התייחסות ראויה, אך אין זה אומר שהלחנים והעיבודים הוזנחו כאן. אדרבא, הנגינה מוסיפה עוצמה בלתי רגילה למילים.  

        הדואליות משחקת כאן תפקיד מרכזי : בין אמונה לכפירה, בין תקווה לייאוש,  בין לחישות לצעקות. כל קטבי הרגשות והתחושות הללו יוצרים דבר שלם ונדיר ביופיו.

        כנראה שזה מה שקורה כשהשטן ואלוהים זועמים בתוך מישהו בעל כישרון אומנותי בלתי רגיל.

         

        הערת המבקר : ניסיתי לתרגם את הטקסטים של השירים לעברית בתקווה שזה לא יישמע תלוש מידיי מהמציאות. מקווה שהצלחתי.

         

         

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 5 מתוך 5

          פרופיל

          אריק פ.
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS