עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 9/2009

    1 תגובות   יום רביעי, 23/9/09, 17:58


    עוד רגע הוא יצית את חייו ויאמר "השומרים נפלו הכול נגמר"

    אני רואה אותו אוחז בגפרור ומחכה לרגע בו...

    נפתחות הדלתות קורסות החומות ועכשיו זה הזמן להתפוגג לאנחות

    אנחות האנשים התלויים על בלימם והצלובים בנפשם 

    ועכשיו מחוץ לכתליי הבאר אותה הקפנו  גדר

    המולת האנשים  מהדהדת למרחקים

    נטול מים צפים בי זיכרונות של זרועות מנחמות

    האיש שעומד וחומר דלקה  בידו

    גמר בליבו  לזרז את קיצו

    בסופו של כל פרוזדור יש בור

    הניצוץ  שאותו אב גדול הצית  הסתמן כתרמית

    כשהאדמה היא פלטה לוהטת טיפות גשם הן רק תפאורה קורסת

    אוחזי חלומות ימשיכו לדדות ולקוות 

    "עוד רגע הכול ייעלם" הוא  אומר ונופל

    ואני כמוהו מתכסה בעלווה של שלווה

    רגע לפני מגיח קולה המלטף מן העבר

    "השומרים נפלו הכול נגמר"

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שלישי, 22/9/09, 11:20


      טוב, החבל הזה נמתח עד שיאו. אותו צעד ממנו ניסיתי להימנע בשלל דרכים ואמתלות מאז שחרורי מצה"ל מתקרב, והלמות צעדיו לא מבשרים טובות.כל התירוצים בוזבזו להם. הטיול לדרום אמריקה כבר נשכח מזמן, גם מחנה הקיץ בארה"ב תם לו, ושנת הבטלה שבאה אחריו הסתיימה ביעף. בתור קונפורמיסט מושבע, גם אני הולך לקפוץ בקרוב לקלחת הלימודים הזאת  שכולנו אוהבים לשחות בה. והציפיות? אין ציפיות גדולות בינתיים. אולי להישאר שפוי...

      אני זוכר במעורפל את ימי התיכון העליזים. אני זוכר אותם בעיקר מחוץ לכותלי בית ספר, בישיבה סתמית אצל חברים, בהקשבה לתקליטים ונסיונות ללמוד ממשנתו של הרב גילמור והאדמור סלאש.  נכון, מידיי פעם חטאנו בנסיעות לחוף הים אך רוב הזמן הקפדנו על בטלה תהומית.לא אשקר, היה גם את עניין הלימודים ויאמר לזכותי שהצלחתי באורח פלא לסחוט תעודת בגרות סבירה, אבל באמת שאני מתקשה להיזכר  ברגעים ראויים מכיתת הלימוד, למעט כמה וויכוחים משובחים שהעלו את רמת העניין בשיעור באופן משמעותי ואף הצליחו להעיר כמה תלמידים טרוטי עיניים משנת הישרים בה שרו.  כל ניסיון לימוד לקראת מבחן  נתקל בחומה של אפשרויות הרבה יותר אטרקטיביות ומפתות : יציאה לסרט, באולינג, סנוקר,  משחק כדורסל או סתם רביצה אצל חברים. וכשאני נזכר בכל אותם ימים מופלאים מקננת בי מחשבה מטרידה. מה כבר השתנה מאז התיכון מבחינת הנכונות שלי ללמידה והאם אותו שינוי יביא אותי למצב בו אוכל ללמוד מתוך רצון.

      אז אני מודע לכך שלימודי האוניברסיטה שונים לאין שיעור מלימודי התיכון. וכן, אני יודע שעצם העובדה שבחרתי את תחום לימודיי משנה  את כללי המשחק באופן משמעותי.אבל בכל זאת, אני עדיין מתעתד להיות במסגרת בה אני צריך להתמודד עם אויבי המושבע. הלחץ.אני משוכנע ששיקול הדעת  שלי במצבי לחץ הוא מן הגרועים שידעה האנושות לדורותיה. זה מתבטא בכל תחום, לא רק בלימודים (למעט כדורסל, שדווקא שם אני פורח כשהזמן רץ לאחור. מוזר...). ברגע שאני רואה את שעון החול מתהפך אני פשוט מאבד את זה... איך אביתר אומר? "אותיות פורחות באוויר"? תוסיפו לזה גם מספרים, משוואות, צורות גיאומטריות... ומה יותר מלחיץ מאותו מבחן חביב העונה לשם "הפסיכומטרי"?.אם נהיה מעודנים לרגע, אותו מבחן היווה עבורי טראומה קשה שגם היום, כשנה וחצי לאחר סיומה, אני מתקשה להיפטר ממנה. אפשר לומר שרק מלשמוע את אותה מילה מתעורר בי רצון להיבלע במעבה האדמה. אגב, באותה תקופה השלתי ממשקלי כארבעה קילוגרמים (אולי עליתי פה על סטארט אפ של הרזיה באמצעות טראומה לימודית? חומר למחשבה...)

       אז אני רוצה להאמין שהמסגרת הלימודית אכן יותר ידידותית למשתמש ומנת הלחץ באה בגלים ולא בצונאמי פתאומי (לפחות עד הבחינות), אך עודני סקפטי לגביי היכולת שלי לחזור אל חיק הלימודים. אם הדברים נשמעים כאילו נגזרו הישר  מ"יומנו של מתייסר" אז רציתי להבהיר, למי שלא היה ברור לו, שצרותיי הן שוליות עד אפסיות ביחס לתחלואי החברה הישראליתגלובאלית, אך עדיין מצאתי לנכון לפרוס את חששותיי מאותו אויב ישן נושן אשר בא לביקור ארוך ומייגע.אני יכול להתנחם בכך שבחרתי ללמוד מקצוע אותו אני אוהב ואם בו אני אכשל, לפחות אדע שאני אידיוט מושלם... גם זה משהו. 

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שני, 21/9/09, 02:30


        "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת ענן גדול שחור עולה במערב"

         מאיר אריאל, רישומי פחם 

         

         

        הקדמה-גיחה קצרה 

        תפסתם אותי ביום לא טוב. זה בסדר, אתם יכולים לגשת, להתבונן. יודעים מה, מבחינתי תחשבו על העניין כאל הקרנת בכורה של סרט דל תקציב. כנסו לאווירה . עכשיו זה הזמן להרכיב משקפיים, לכבות פלאפונים והתרווח בכורסא.נסו לשוות בדמיונכם מצלמה שדואה באוויר-מעין מצלמת רחף- בגובה  15 מטר. אני בכוונה לא מגזים בגובה, עם זאת, אני גם לא רוצה למקם אותה נמוך מדי כדי שתוכלו לקבל תמונה כללית, ברורה וחדה על המתרחש. 

        לפני שניכנס אל עובי הקורה, אני מעוניין שתנסו לרחף עם המצלמה בעודה מתקרבת אליי. לפני זה, היא תיקח אתכם לסיור קצרצר במורד היישוב  בו אני גר. בכדי להגיע אל המקום צריך לעבור ירידה תלולה ביותר בכביש הראשי. מכיוון שאתם כרגע נמצאים  בדאייה מפנקת, אין צורך לחשוש מלחץ בבטן או מצורך מיוחד להקיא. אבל תאמינו לי, אני נסעתי על הכביש הזה אינספור פעמיים ועדיין לא הצלחתי לגרום לקיבה שלי להסתגל לאותו רגע בו הרכב מתחיל את הצלילה שלו. בכל אופן, אתם צולחים את הירידה בקלילות המאפיינת בעליי כנף. המצלמה לוחצת מעט על הבלמים, ולוקחת את הפנייה הראשונה שמאלה,  אתם יכולים להרגיש בידיים בטוחות. מדובר במצלמה אמינה בעל ותק מקצועי מכובד.  תנו לעצמכם לגלוש בנחת במורד הרחוב. קחו שאיפה ארוכה. תספגו את המקום. תביטו בבית השביעי מימין, זה הבית שבו אני גר, הבית שלפני 30 דקות יצאתי ממנו. אני מקווה שהמצלמה ממוקמת במקום בו רציתי מפני  שבעוד חמש שורות של בתים תוכלו לחזות במראה מלבב במיוחד. מצטער, אתם בטח מבולבלים. שכחתי לספר לכם על מבנה העיירה. אז האמת, המקום הוא לא בדיוק מלאכת מחשבת. אף אדריכל שמכבד את עצמו לא היה מתרשם מהמבנה הארכיטקטוני של המקום. מצד שני, לפעמים כל הקסם הוא בפשטות. העיירה נבנתה למעשה בצורה פשוטה להחריד.  בצורת ריבוע. בלי שום התחכמויות כלשהן. פשוט שורות של בתים לאורך ולרוחב. אפילו לא סטייה אחת לרפואה .  מעבר למבנים של המקום, אין למעשה כלום.  כלומר, שם טמון הכול. תלוי מנוקדת מבטו של המתבונן. הינה, אתם יכולים כבר להיווכח בעצמכם. עכשיו אני אבקש מהמצלמה לעצור ולסקור את המקום מימין לשמאל. לאט, כדי שלא תפספסו שום פיסת שדה. תביטו בצמרות העצים המיתמרים השמימה. וההרים. רכסי ההרים האלה שכאילו עוטפים את כל הפאר הזה וקושרים אותו בסרט. לשלוח במתנה. ניתן לכם דקה... ועכשיו אתם יכולים לתת צידוד של 60 מעלות שמאלה ולהגיע אל היעד. אליי. אפשר לנחות על הקרקע. זו הליכה קצרה מאוד עד העץ עליו אני שעון, רק שימו לב שאינכם מועדים על איזשהו סלע או נשרטים מקוץ.

        אמרתי לכם מקודם שתפסתם אותי בזמן לא מי יודע מה. לא שזה כל כך קריטי. סתם יום כזה. הייתי מזמין אתכם לשבת קצת, לנוח מהמסע האווירי בו לקחתם חלק, אך רצוי שתארזו את המזוודות ותמשיכו בדרככם. 

        הסתיו מתקרב ונשירת העלים מבשרת על בואו. בזמן האחרון דברים לא טובים מתרחשים כאן. המקום השקט הזה מתחיל לבעבע ותרחישים מדאיגים מכים בנו פעם אחרי פעם.אני רוצה להאמין שזו רק תקופה זמנית והכול יחזור על קנו בקרוב, אבל אני אומר לכם, הענן השחור הזה לא מראה סימני עזיבה .   

        פרק ראשון  

        זה לא פרק מספר, זו לא סצנה מסרט, אלה החיים שלי, כאן ועכשיו, שעון על גזע עץ האלון. נושא מבטי אל חופת העלים המגוננת. מידיי פעם קרני שמש אחדות מצליחות לחדור את מעטה  העלווה, מסמאות עיניי לרגע. רוח קרירה של עת ערב חודרת לעצמותיי. כל כתמי היום נישאים אל מקום אחר, אולי יפגשו בדרך עובר אורח נטול מזל. לבוש במכנס ג'ינס כחול וגופיה לבנה, חושב על שיערה הזהוב ומנער את התמונה מראשי. אני חב הרבה לאותה חלקת אלוהים, מעין טרטוריה של שפיות זמנית במרכזו של שדה. לא תמיד העץ הזה היה נחלת המקום. אני מביט באבן הזו שעומדת איתנה כשני מטר ממני. ב-1985, ממש לקראת סיומה של מלחמת לבנון הראשונה, נהרג אלון, בנו  של שכננו, יעקב פלישר. זה קרה בסוף יום כיפור, ממש כששערי שמים ננעלו על כולם, ונפלו עליו. שבור מהאבדה, החליט יעקב להקים אנדרטה לזכר הבן, והחליט למקם אותה במרכזו של השדה אשר מאחורי ביתו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא בצפון הארץ עץ אלון מדהים ביופיו והחליט להביאו לשדה. כשהבעלים של אותו עץ שמע את סיפורו, הוא לא היסס לסייע לו בדבר. יעקב טיפל בעץ הזה מידיי יום, השקה אותו במים ודמעות. הוא הניח אבן אפורה, חלקה וממורקת, סמוך לעץ. על אותה אבן נכתבו צמד המילים "הבן הטוב". וזהו. יום אחד, כשחזרתי מחברים בשעות הלילה המוקדמות, ראיתי אלומת אור של פנס במרכזו של השדה. כששאלתי את הורי הם הסבירו לי  שיעקב פוקד כל יום באותה שעה את אותו עץ. 

        אני מביט אל האופק, מבעד לקוצים. מנסה לשוות בעיניי רוחי איך יראה סוף העולם מכאן. רואה את ההרים הרחוקים, מדמיין אותם קורסים אחד אחד, נבלעים בתוך אדמה פעורה, מדמה לי גל צונאמי ענק ,  או מטר של אש  שנופל מהשמים . חושב על משפחתי שבוודאי מתכוננת לקראת ארוחת הערב, שומעת את הכאוס המתחולל בחוץ ומחזיקה ידיים, מתפללת. מגרש הכדורסל אותו אהבתי לפקוד נחצה לשניים וקורס אל תוך בטן האדמה. אני רואה את בית הספר שלי מתלקח בלהבות יום הדין. כל האותיות הללו, מסמכים היסטוריים, שירה, דפים קדושים, המספרים השלמים והשברים, המשוואות, צורות גיאומטריות. הכול מתפוגג. אבל בעיקר אני חושב על האש שתתפשט בשדה, תסגור עליי ועל העץ. יכולתי לדמיין את הזיעה שתזלוג במורד פניי, את הג'ינס והחולצה שיידבקו אל גופי. בוודאי אנסה- בצעד נואש של יצר הישרדות- להגיע לצמרת העץ, להיאחז במשהו.  על מה אני אחשוב באותו רגע בו האש תטפס גם  היא על העץ, נחושה בדעתה לצרף אותי לחגיגת ההרס. עליה? על משפחתי? אולי חברים? אולי אמלמל איזושהי תפילה חרישית? ואולי פשוט אלך לי סתם כך, נטול מחשבות ותהיות, אעצום עיניי ואעלם...

         "ירון!ירון!" אור פנס בוצע את חלומי. דמותו הגדולה של מר פלישר גחנה מעליי "אתה משוגע? מה אתה עושה פה בשעה כזו?" לאחר התאוששות קצרה אני מצליח למלמל משהו " מצטער, בטח נרדמתי..."יעקב חוזר לעמידתו הקשוחה  "תשמע, אמרתי לך שזה בסדר מבחינתי שתבוא לכאן בשעות היום- אם כי בכנות אני לא יודע מה אתה מחפש פה- אבל אחרי שהשמש שוקעת אף אחד לא אמור להיות פה...  וזה כולל אותך, ברור?" לבסוף אני מצליח לקום על רגליי, משחרר אנחה קלה. צווארי מבהיר לי שהוא לא יצא מסופק מהתנומה המפתיעה הזו "אתה צודק, מצטער, אני הולך..."  התחלתי כבר את צעידתי הביתה כשהרגשתי את כף ידו על כתפי "חכה, אני אלווה אותך, אתה לא תראה כלום בחושך הזה".  התהלכנו בין הקוצים כשרק חרוט אור חושף את דרכנו "אתה יודע, השדה הזה... המגרש הזה, בבעלותי. קניתי אותו כשעוד המחירים היו ממש זולים. הצעתי גם לאבא שלך, אבל הוא סירב...תיזהר!" כמעט מעדתי על אחד הסלעים "בכל מקרה, תכננתי לבנות פה בית לבן שלי, אלון... מעולם לא הייתה לי כוונה להרוויח כסף מהמקום. ביום שקיבלנו את הבשורה, היה לי ברור שאת חלקת האדמה הזו אני לא מוכר לאף אחד, אז החלטתי להקים פה אנדרטה לזכרו... משהו צנוע. ידעת את זה?" אמא כבר סיפרה לי את הסיפור אבל לא רציתי לאכזב אותו " לא, לא ידעתי". הליכתו הייתה מהירה , ולכן  הייתי צריך להחיש צעדים בכדי להדביקו  "זה לא כזה פשוט לתחזק את המקום. כל כמה זמן צריך לנכש את העשבייה שגדלה שם. אתה יודע, העיגול המושלם סביב העץ הוא לא טבעי. וכמובן שצריך להשקות אותו המון, גם ככה זה לא מקום טבעי לעץ אלון לגדול בו... אבל אני אוהב את זה, אחרי שיצאתי לפנסיה אני מחפש מה לעשות עם עצמי...אין לנו נכדים, כך שאנחנו די מובטלים ביום יום... וזו מטרה חשובה, לא?" הייתה לו נטייה לסיים כל משפט בשאלה. הנהנתי מייד לאות הסכמה. "בכל מקרה מה אתה עושה פה כל הזמן? זה חופש גדול! אתה לא אמור לבלות עם חברים? עם בנות?". אמרתי לו שאנחנו מתכוונים לנסוע מחר לטיול לדרום. "לדרום? לא מספיק חם לכם פה ?". הפעם לא מצאתי מענה ראוי. לאחר מספר דקות הגענו לרחוב, ביתי נגלה למולנו "טוב, אני חוזר לשדה. קדימה, כנס הביתה, ההורים שלך בטח דואגים... וירון, אתה ילד טוב, לא התכוונתי לצעוק עליך שם, פשוט אני...". אמרתי לו שאני מבין ושזה לא יחזור על עצמו יותר. "אה, יעקב..." הוא הפנה מבטו אליי "כן?" .רציתי לשאול אותו מה הוא עושה שם כל לילה, אך לבסוף וויתרתי " תודה על הליווי הביתה". 

        היינו בני 15. לגור ביישוב קטן זה מתכון לאסונות, לפחות מנקודת מבט של הורה. בחופשות תמיד חיפשנו מקומות לברוח אליהם, רק לא להישאר בשממה הזו. למעשה, למעט מגרש הכדורסל ושיטוטים אקראיים בבתים נטושים בכדיי לעשן סיגריות ראשונות, לא היה הרבה מה לעשות מחוץ למסגרת הביתית. הדרך המועדפת אלינו (וגם פחות או יותר היחידה) לצאת מהיישוב הייתה באמצעות טרמפים, דבר שלא מצא חן בעיניי אימי. "זה לא מוצא חן בעיניי כל הנסיעות האלה, אתה לא עולה על טרמפ לבד, שמעת? ושים לב אם הוא ערבי!". טיול אחד, בחזרה מעין גדי, התחלקנו במלאכת הטרמפים לזוגות . אני הייתי עם ניב. כל זוג בתורו עלה על רכב. תוך שעה נשארנו לבדנו בתחנה. הצצתי בשעון " יאללה, 4 עכשיו, עד 4 וחצי עפנו מפה".  ניב הסתכל עליי "לא יודע, בטיול הקודם לקח לנו שעתיים". באותו יום לוהט התייבשנו בתחנה 5 שעות, עד שלבסוף משאית הועילה בטובה לעצור. מייד הבחנו שמדובר בערבי, אך במצבנו הנוכחי, לא היה מקום לבררנות.  נכנסנו לקבינה עם אצבע על הדופק, בוחנים כל תנועה חשודה.

        אך הטיול הנוכחי היה נחוץ מתמיד. הרגשנו שהאדמה בוערת מתחתינו. זה התחיל במסכת אסונות שנפלה על היישוב. בחודשיים וחצי האחרונים הלכו לעולמם עשרה מתושבי המקום, כולל שני בחורים יוצאי צבא שנהרגו בתאונת דרכים קילומטרים ספורים מהמקום. אחד מהם הוא אחיו של אביב כץ, חברנו לכיתה. לא הייתי איתו בקשר טוב, אבל מאז לא יצא לי לראות אותו ברחובות או בספריה או אפילו בבית הכנסת. והייתה כמובן הדס קליין, אשר נסעה יום אחד עם ההורים לחופשה באילת, וכשחזרה נעלמה לחלוטין מחיינו. חברתה הטובה ביותר, איילת, דיווחה שהדס לא מספרת לה כלום. לכולם היה ברור שמשהו קרה שם. הרגשנו שהאדמה בוערת ועוד רגע יתחולל פה מקרה קורח ועדתו. אנשים החלו להיכנס להיסטריה ככל שהקהילה הצטמצמה. דתיים (ומשפחתי ביניהם) עקרו את מזוזות  ביתם בניסיון למצוא פגם כלשהו בקלף. באופן מפתיע, אותה תקופה התאפיינה בגל של מתפללים חדשים אשר פקדו את בית הכנסת והצטרפו למאמץ הקבוצתי לבלום את זעמו של אלוהים. הרב עמד על הדוכן, לפני ארון הקודש, והפציר בקהל לתקן את דרכיו, לחזור אל אבא. פסוקי תהילים נשפכו עד אין קץ אותה שבת, הרגשנו התעלות רוחנית במקום, גם מצד החילונים. יום למחרת שני הבחורים התעופפו עם מכוניתם אל התעלה אשר בצידי הדרך. הרב המשיך לדקלם פסוקים, הפעם מעל קברם. קומודיה אלוהית במיטבה. אולי היישוב הזה מקולל, אולי יש סיבה לכל המוות סביבנו? כך או כך, המחשבה לברוח מהמקום, ולו לכמה ימים, קסמה לנו מתמיד. ניסיתי להשתיק כמה שיותר את כניסתי לבית. סובבתי בזהירות את המפתח בתוך הצוהר ולחצתי על הידית. חריקת הדלת הייתה בלתי נמנעת. חייבים לשמן את הצירים חשבתי. אמי כמובן התעוררה מהרעש. שמעתי אותה מחדר השינה "ירון זה אתה?" עליתי למעלה, לחדר השינה. אבא ישן שנת ישרים. " מתי אתם יוצאים מחר? ארגנת תיק?" אמרתי לה שנצא בבוקר ושאני אארגן תיק לפני השינה. "לילה טוב אמא". לאחר מקלחת קצרה, ארגנתי  את התיק לטיול, קראתי כמה שורות, ונרדמתי בפעם השנייה בארבע השעות האחרונות.בלילה חלמתי על העץ, ועל יעקב פלישר. צפיתי בהם מלמעלה, כמו איזו מצלמת רחף. צפיתי בו מחבק את האבן שעליה היו חקוקות צמד המילים "הבן הטוב", שמעתי אותו מתייפח בקולי קולות, משרבב מבין שפתיו מילים לא ברורות. רק משפט אחד הצלחתי לשמוע בבהירות "אמא שלך לא רצתה שתלך...לא רצתה...". לפתע יעקב נשא מבטו מעלה, קילל את השמים, ואז הבחין בי "אתה! אמרתי לך לא לבוא לפה בלילה!". נשארתי נעוץ במקומי, ללא יכולת תזוזה. מר פלישר החל לטפס על העץ, כאילו היה נער צעיר, גופו מתקרב אליי, זרועותיו מושטות לעברי... קמתי בבהלה. לקחו לי כמה שניות להתעשת . נהר של הקלה שטף אותי. ידעתי שמיום זה ואילך אני לא מתכוון להירדם בשדה. הידיעה שמחר אנחנו בורחים מהיישוב לכמה ימים הרגיעה אותי, ותוך דקות מעטות נרדמתי חזרה. אך למקום היו תוכניות אחרות בשבילנו. מכות מצרים המשיכו ליפול מהשמים  ללא רחם.

        בבוקר שינינו יעדנו אל בית החולים. הדס שכבה שם, על מיטת חוליה, כל כך לא שייכת לחגיגת הצינורות אשר יצאו מתוכה.  16 שעות קודם לכן,  איילת באה לבקר אותה פעם נוספת, נחושה בדעתה להשיג פרטים כלשהם באשר למצבה. הדס סירבה לדבר. איילת לא הרפתה, היא שוב סירבה ואיילת בשלה. עד שלבסוף נכנעה.זה קרה כשהוריה השאירו אותה לבד בחדר במלון, יצאו לטייל. נקישות על הדלת,"שירות חדרים",היא לא הזמינה,נקישות נוספות,פתיחת דלת, שני גברים, כדורים, טיפולים, ניסיון התאבדות. 

        אני עומד שם בסמוך למיטה וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהמקום. בפעם האחרונה בה פקדתי את בית החולים הייתה כאשר סבתי נאבקה בנחישות במחלת הסרטן. לא רציתי לבוא, ידעתי שזו הפעם האחרונה בה אראה אותה ולא היה לי שום רצון להיות חלק מטקס הפרידה הזה. הורי שכנעו אותי לבסוף להתלוות אליהם ואל  אחי. צעדנו בפרוזדור והרגשתי כמו דמות בסרט דרמה זול. ציפיתי שהכול יתנהל בהילוך איטי, המצלמה תלווה את המשפחה המיוסרת אל עבר החדר. תזמורת נכאים תתנגן בדיוק כשיתמקדו על פניי, הלמות צעדנו יישמעו בחוזקה. רופאים עטויי חליפות לבנות יגררו לפניהם מיטה עליה שרוי נהג אשר איבד שליטה על רכבו. הם יצעקו משפטים לכל עבר אך קולם לא יישמע. לא, הם לא גיבוריי היום, כל תשומת הלב תופנה אל ארבעת הנפשות אשר צועדות בדרמטיות יתר במסדרון.שום סרט לא יכול להכין אותך לריח אשר מכה בך בכניסה לבית החולים, או יותר נכון,  בכניסה לאזורים האפלים של המקום, האזורים בהם המוות במרחק יריקה. חומרים כימיקלים, מאות תרופות, אביזרי פלסטיק, גומי, מצעים. כל הריחות הללו מתכנסים יחדיו בכדיי לבשר לך על בואו של הסוף.על סף הדלת עצרתי. לא רציתי לזכור את סבתה כשהיא על ערש דווי. רציתי שהיא תיחרט בזיכרון בתור ההיא עם מקל ההליכה אשר מכינה כל פסח מרק קניידלעך, סופרת בקפידה כל כדור. ההיא שמתיישבת ליד הטלוויזיה, צופה באופרת סבון כלשהי ומוחה בקול רם על אינספור הבגידות  של המשתתפים.

        לבסוף נשארתי בחוץ. אותו לילה היה האחרון שלה בעולמנו.

        ההמשך יבוא אם ירצה   

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום שישי , 18/9/09, 14:08

           
          איך ניגשים לכתוב ביקורת על אלבום אשר נחשב בעיניי רבים לתנ"ך המודרני של האומנות המוזיקלית? פסגת היופי והגאונות? יצירה שזכתה לכל סופרלטיב אפשרי ואשר נמכרת עד היום בקצב מסחרי, כאילו רק אתמול עלתה על המדפים? איך כותבים על הדבר הזה ביקורת מבלי לצאת יומרני ונדוש? ובכן, אי אפשר. אולי רק דרך סיפור אישי ניתן  להעביר צד אחר, שטרם נכתב באלפי מקומות אחרים. 

           

          אוגוסט 2003. הימים, ימי טירונות ארורים. אני מוצא עצמי קם אל קולות ההשכמה שכל חייל מוכן למכור את נשמתו למענם. לאחר שבועיים בבסיס האימים בהל"צ של חיל ההנדסה, הגיע היום לו ייחלנו. השעה היא 4 בבוקר של יום שישי. "קדימה לקום! 5 דקות למסדר!" באורח פלא, גם אחרון הבטלנים קם על רגליו  כאילו נורה מלועו של תותח. לאחר 45 דקות של מסדר, אשר כלל תדריכי יציאה מייגעים ושטיפת המתחם למשעי, הגענו אל האוטובוס שיעיף אותנו לכל הרוחות מהבסיס הזה, שאמנם ממוקם  חצי שעה מאילת אך רחוק מאותה עיר נופש כרחוק השחרור מאיתנו. 

           

          שבועיים לפני, נחת לידיי דיסק של אותה להקה, הפינק פלויד. עד אותו יום היא בעיקר נחרטה בזכרוני בתור הלהקה הזאת ש...נו, האלה עם הלבנים בחומה. הבטתי על עטיפת האלבום האניגמטית  . קו לבן שנכנס אל תוך משולש ויוצא ממנו בשישה צבעים שונים. מעניין. דבר נוסף אשר עורר את סקרנותי הוא שמו של האלבום "הצד האפל של הירח". לאורך  14 הימים בהם שהיתי בבסיס הלוהט,  לא היה לי כל כך חשק – ובעיקר זמן- להקשיב למוזיקה, ולכן עוד לא יצא לי להקשיב לאלבום.  

           עלינו על האוטובוס, מצאתי לי מושב ושלפתי את הדיסקמן. אף פעם לא הייתי מסוג האנשים אשר מסוגלים להביא עצמם לכדיי הירדמות במהלך נסיעות ולכן החלטתי לחסוך את ניסיונותיי הכושלים למצוא תנוחה ראויה לשינה, והוצאתי את קייס המוזיקה שלי (עוד לא שלט בחיינו אותו מכשיר שמנקז אל תוכו אלפי שירים). טוב, בוא נראה, אר.אי. אם ,דייר סטרייטס , ברי סחרוף ו... הופה, אותו צד אפל שכמעט שכחתי מקיומו במשך השבועיים האחרונים. הגיע הזמן לתת לו צ'אנס.

           האוטובוס היה כבר בעיצומה של דהירה בכביש הערבה. נצמדתי אל החלון ולחצתי על כפתור הפליי. הבטתי ברכסי ההרים, בשמים שנצבעו אט אט בצבעם האדמדם, יכולתי כבר לדמיין את השמש אורבת מעבר לצוקים, מתכוננת לקראת תצוגת התכלית היומית שלה. בעודי מהופנט אל מה שהתרחש בחוץ, פעימות לב הלמו בי. לתוכם התווספו תקתוקי שעון, צליל של פתיחת כספות בסופר, צחקוקים פסיכוטיים ומשפטים, ספק מלמולים, "שנים אני חי על הקצה המזויין..." " תמיד הייתי משוגע, כמו כולנו..." "קשה להסביר למה אתה משוגע אפילו אם אתה לא...".   ואני שואל, וואט דה פאק?. אחרי גל צחקוקים נוסף מגיעה צרחה של אישה ואז, בשעה טובה מגיעה המנגינה, שעל אף הקלישאה המאוסה, באמת שינתה את עולמי המוזיקלי הצר מהקצה אל הקצה. עוד טרם הצלחתי לעכל את כל מרבד הצלילים הזה, הגיע קולו של דיוויד גילמור והפציר בי לנשום את האוויר, לא לפחד להיות אכפתי.

           

          ''
              

             

           כמובן שלא הצלחתי לתפוס את מלוא היצירה הזו משמיעה ראשונה, אך לנצח יהדהדו בראשי כל אותם אפקטים אשר נחשפו לאוזניי לראשונה אל מול הזריחה במדבר. הצרחות, מחוגי השעון, הלמות הלב והצעדים אשר מלווים על ידי סינתיסייזר (ON THE RUN  ), הכסף הזה שמסמא את עיננו, הפרנויה, השיגעון, הטירוף, ליקויי החמה, המרדף הבלתי פוסק אחרי הזמן, והשמש הזאת, שאיכשהו תמיד מתגלה מאחורינו...כל אלה, 30 שנה לאחר שיצאו לראשונה אל אוויר העולם, מצאו להם קורבן נוסף, הפעם בדמותי, אשר ילך אחריהם כמוכה ירח. מאותה נסיעה ואילך, יש לי חלום בו יבצעו את מלאכת המחשבת  הזאת מתחילתה עד סופה על ראש הר, אי שם במדבר, בשעת קו התפר הזאת שבין לילה ויום, רגע לפני שהחמה מגיחה ביינות להרים. 

           

          במהלך 7 השנים שעברו מאז, הבנתי עד כמה  "הצד האפל של הירח" היווה אבן דרך חשובה- אולי החשובה ביותר- באומנות הזו שנקראת מוזיקה. כל כך הרבה תיאוריות נכתבו על הדיסק, כל כך הרבה ספקולציות לגביי כוונת המשורר. עד לאחרונה לא ידעתי למשל שהשיר "נזק מוחי" נכתב על סיד בארט, אותו חבר בלהקה שאיבד אחיזה במציאות וסבל-בין היתר- מסכיזופרניה . השורה And if the band you're in starts playing different tunes   לא משאירה ספק לגביי נמען השיר (מסופר על בארט שבתחילת שיגעונו, התחיל לשיר ולנגן שירים אחרים באמצע הופעות, ללא שום קשר). מבחינת החדשנות אשר באלבום, הרצועה "ON THE RUN  " אמנם לא הייתה הראשונה בה השתמשו בסינתיסייזר ובאלקטרוניקה, אך בהחלט חשפה את האלמנטים האלה לתודעת הכלל, ויש אומרים שממש "ניבאה" את סגנון ההאוס, 20 שנה לפני שהפך לאחד הז'אנרים הנפוצים בעולם המוזיקה.  לא מעט מבקרי מוזיקה מייחסים לאלבום את נקודת המפנה בין בלוז רוק "קלאסי" ולסגנון החדש (דאז) של המוזיקה האלקטרונית.

           ישנם לא מעט דיסקים שנקראים "אלבומי קונספט". הווה אומר, שיש בין השירים חוט מקשר ונושא משותף אשר מלכד אותם ליצירה מגובשת ורציפה (במקרה של האלבום הזה, מדובר-בכלליות- על אורח החיים של האדם הממוצע בעולם המודרני והדברים אשר מניעים אותו). לדעתי- וממה שייצא לי לשמוע עד היום- זהו אחד מאלבומי הקונספט המובהקים ביותר שקיימים וככל הנראה המפורסם שבהם. מעבר לכך שאין הפסקות בין השירים, ניתן להבחין בקו מאוד ברור באלבום. מה שמחדד זאת במיוחד הן הפעימות שמופיעות בתחילת הדיסק ובסופו, אשר ממש תוחמות את היצירה.

           הדיסק הוקלט באולפני "אביי רוד" המיתולוגיים וניחן בהפקה מוקפדת וצלולה, כמעט חסרת תקדים לאותה תקופה. ניתן לחוש זאת באופן ברור הודות לשלל האפקטים הקוליים ששזורים באלבום בצורה מושלמת.  

           

          לא מדובר כאן באלבום אישי. הוא מדבר על החיים שלנו, של כולנו, מתחילתם עד סופם. על הפחדים, אובדן השפיות, הדת,  על המרדף הבלתי פוסק אחר האושר והכסף,  הייאוש. וגם על תקווה. ובכל זה בקצת פחות מ-43 דקות.  

           לצורך העניין, זהו לא האלבום האהוב עליי ביותר של פינק פלויד (WISH YOU WERE HERE   קוטף את התואר בקרב איתנים צמוד) אך לבטח מדובר ביצירה הכי מרתקת, מיוחדת וחדשנית שלהם. 

           

          אומרים שכל המשפטים שנאמרו לאורך האלבום נבעו משאלות שרוג'ר ווטרס הפנה אל אנשים אשר היו בקרבת מקום בזמן ההקלטות.  אותם אנשים פשוט ענו לו כשסימן להם, והוקלטו. ממש בסופו של האלבום, ביחד עם פעימות הלב האחרונות, מגיח המשפט " אין כזה דבר הצד האפל של הירח, למען האמת, הכול אפל". ככל הנראה זו תשובה שהגיעה משאלתו של ווטרס " מה דעתך על הצד האפל של הירח?". זה החזיר אותי היישר אל הפעם הראשונה בה ראיתי את העטיפה של האלבום, הרקע השחור, הקו הלבן, שנכנס אל תוך המשולש וממנו בוקעים שלל צבעים. אז הכול אפל? יכול להיות, אבל אני יודע שמידיי פעם מגיעים כל מיני צלילים אשר צובעים את העולם האפור הזה. פינק פלויד, במיוחד באלבום הזה, לקחו חלק משמעותי בהפצת אותו יופי מזוקק של צלילים. 

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שני, 14/9/09, 21:52


            כשהחיים מסתכמים במדבר אחד גדול חשוב לשמור על דריכות וערנות.

            כבכל יום צעדתי לי על המדרכה בתקווה להיתקל במשהו שיביא תפנית לחיי.בכל זאת, זה לא תענוג כזה גדול לחיות כשבתוך הגוף משתרע מידבר שממה. נכון, ישנם דברים גרועים משיממון, יכלו לבצבץ פה ושם גחליליות והשמש יכלה לירוק אש. אבל בכל זאת, לא יזיק  שינוי.לפני היום המדובר,  הייתי בשלב בחיי  בו עמדתי במרכזו של גשר שאמור היה להוביל אותי לאדמה יציבה. זאת הייתה האפשרות היחידה שלי. התהום שמתחתי לא נראתה  כמו אופציה מלהיבה במיוחד. אז אמרתי לעצמי, לפני שאני אקח את המושכות- מהלך שמרתיע אותי עד מוות- אני אראה, אולי החיים יושיטו לי הזדמנות אקראית.בלילות  חזרתי לשפיות אך בימים המתנתי לאותו לרגע. לאחר 34 ימיי שוטטויות חסרות תכלית ברחבי העיר, החבל הושלך.

            אני לא נוהג לחרוג ממסלולי . בהתחלה אני משוטט במקומות הכי סואנים, כמו הרחובות, לאחר מכן אני מגשש  בפארקים הציבוריים. בסוף, כשנסתם הגולל על האפשרויות הללו, אני הולך לים. למה? כי שמעתי שאנשים אבודים הולכים לשם. אולי ימצא מין את מינו. 

            חברים שלי לא מבינים למה אני מחפש שינויים בחיים, מדוע איני שלם עם מה שאני ומנסה להפיק מזה את המרב . רוב הזמן אני מתעלם מהשאלה הזאת, אך כשמישהו דוחק אותי לפינה אני פשוט חוזר על אותה מנטרה "אני רוצה חיים הגונים". חבריי מאוד לא אוהבים את התשובה הזאת. אני משוכנע שמאחוריי גבי הם מעטרים אותי בשמות גנאי, כמו יהיר, שחצן, מתנשא. אולי מפונק. ויודעים מה? זה נכון. לא שאני סובל, אני פשוט לא נהנה. שוב הגשר הזה. תמיד  באמצע הדרך. 

            אנשים לא נוטים לייחס יותר מדי חשיבות לסובב אותם. ברוב המקרים אני חולף על פניהם כמו אוויר. ותאמינו לי, אין דבר גרוע יותר מלהיות אוויר. עדיף כבר לקבל בעיטה, לפחות זה מזכיר לך את קיומך. אני יכול להבין שלעיתים נכחותי עלולה להוות מטרד לא קטן. נדמה שהחנוונים למיניהם אינם מחבבים אותי. רוב הזמן הביקורים שם מסתכמים בגידופים. 

            היום הסתובבתי בפארק, ואיזו אישה מבוגרת ישבה על ספסל והאכילה את הציפורים. מולה היה אגם יפה עם שקנאים וכל מיני ציפורים שאיני יודע את שמם. בקיצור, היה היום חם במיוחד, ואני כבר סיימתי את הליכתי על המדרכות הלוהטות ברחובות. גררתי עצמי ואז ראיתי את האגם. חשבתי שביום כזה ניתן להפר כמה קודים חברתיים. ללא היסוס, רצתי לעבר המים. התחושה הראשונית הזאת, כשהמים הצוננים עטפו אותי, הגנו עליי מפני החום הלוהט. פשוט הצטמררתי. שחיתי ללא הרף, מאושר כמו שלא הייתי כבר מזמן. איזה תענוג. כעבור חצי שעה של השתכשכות, יצאתי אל הדשא ופתאום השמש נראתה לי הרבה יותר ידידותית. כבר התכוונתי להמשיך בדרכי, כשלפתע שמעתי את האישה המבוגרת קוראת לי לבוא. בדרך כלל אני מתעלם מבקשות כאלו, אי אפשר לדעת באיזה טיפוס מדובר וברוב המקרים זה מסתכם בקללה או גרוע מכך. אבל אותו יום הייתי במצב רוח מרומם יחסית והאישה נראתה נחמדה. אז נגשתי אליה. היא ישבה על הספסל. מימינה הייתה מונחת שקית גרעינים, שמתוכה האכילה את הציפורים, ומשמאלה  בקבוק מיץ- אולי תפוזים- והתיק שלה."איזה חום היום, אה?" הנהנתי בראשי לאות הסכמה. "נהנית במים .ראיתי. אל תדאג, אני לא אדווח לאף אחד. אם לא הייתי כל כך מבוגרת גם אני הייתי נכנסת לאיזו טבילה. רוצה לשתות?". עוד לפני שהספקתי לענות היא מזגה את הנוזל המתקתק. לגמתי אותו בשקיקה."לאט לאט, שלא תיחנק". אני מתקשה לשלוט בעצמי במצבים כאלו. כשמושיטים לי יד אני לא טורח על גינונים. "בכל אופן, אני שמחה שבאת, יותר מידי בודד פה היום. רוב הזמן המדשאות דווקא מלאות אנשים, בעלי חיים, אבל היום כלום. טוב, אני מניחה שאני הפסיכית היחידה שיוצאת מהבית ביום כזה. חוץ ממך כמובן. והציפורים. אני מנסה להתעלם מכך שהן מגיעות בשביל האוכל ולא בשבילי. אני לא מרחמת על עצמי או משהו כזה אבל בכל זאת...". היא מוזגת לעצמה כוס שתייה,  מפסיקה להאכיל את הציפורים. אני כבר סיימתי את המיץ "אתה יודע, בעלי חולה. יש לו ALS. ניוון שרירים. מחלה חשוכת מרפא וחסרת רחמים. זה קורה כשתאי העצב לא מזינים את השרירים ואז נוצרת התקשות. ככה הרופא אמר לפחות. הוא בגיל המתאים, בדרך כלל המחלה תוקפת בגילאים 40-70. בעלי בדיוק באמצע. אני חייבת להגיד לך, לראות מישהו גווע לידך יום אחרי יום זה לא פשוט. אך למדתי להתמודד עם זה. אני עדיין אוהבת אותו, והוא עדיין מתקשר איתי. הרופא אמר שלפעמים המחלה תוקפת ללא רחמים ומתפשטת במהירות, ולעיתים היא מתקדמת לאיטה. אני יודעת מה עדיף בשבילו, אבל בשבילי..." אחרי שהיא מוחה את דמעותיה, הגברת ממשיכה "בכל אופן, אני באה לכאן כדי לשכוח מהעניין כמה שאני יכולה. הוא ימות בקרוב, ולא בדרך נעימה. אני מתפללת פה, למרות שאני יודעת שגורלו נחרץ. אתה יודע? אתה מזכיר לי את עצמי. אני מניחה שגם אתה מחפש מקום שקט. מקום טוב יותר. מה דעתך לבוא איתי? גם ככה אתה נראה לי משועמם". 

             שחררתי נביחה גדולה. סוף סוף מישהו זרק עצם... 

            דרג את התוכן:
              5 תגובות   יום שבת, 12/9/09, 12:29


              לפני 4 שנים מצאתי עצמי יושב במרפסת של אחד מחבריי, עוסק בעיקר ביניקת עשן לריאות. לאחר מספר דקות של שיחה, הוא  נכנס לחדר שלו בכדיי לשים דיסק במערכת. "אני הולך להביא משהו לאכול, רוצה?". אמרתי שכן. המתנתי לביאת המזון כשלפתע צלילן של גיטרות בוכיות בקע  מהמערכת ("האדמה תפתח"). ידעתי שאני מקשיב למשהו מיוחד.כשהוא הגיע עם צלחת גדושה כל טוב שאלתי אותו למה אנחנו מאזינים."קוראים להם אלג'יר, טובים אה? חבר מהצבא נתן לי".

               

              חזרתי הביתה והתחלתי לחפש במרחבי האינטרנט שירים של אותה להקה. משם הדרך להתמכרות הייתה קצרה. אני מוכרח להודות שאני טיפה משוחד בכל מה שנוגע לאביב גדג', האיש שלמעשה אחראי על כל המילים והלחנים של אלג'יר (למעט שלושה, שאותם כתב יחד עם גבריאל בלחסן, הגיטריסט של הלהקה ומוזיקאי מחונן בפני עצמו).

               

              לאחר ארבע שנים בהם האלבום "מנועים קדימה" הושמע במערכת סטריאו שלי בריפיט אינסופי, הגעתי לתובנה הסופית שמדובר ביצירת הרוק הכי מרשימה ששמעתי בארץ ואחת הגדולות בכלל. ב-2006 גדג' הוריד  את השאלטר על אלג'יר,  וכל אחד מחברי ההרכב יצא לדרכו. בלחסן הוציא את אלבומו השלישי ואביב החל לעבוד על אלבום סולו.

               

              ההופעות בהן נכחתי בישרו על דיסק משובח אשר מתבשל לאיטו.וזה באמת לקח זמן, הרבה זמן, אבל בשעה טובה נחת בחנויות "תפילה ליחיד".בכנות, הייתי משוכנע ש"מנועים" הוא אלבום של פעם בחיי יוצר, של פרץ יצירתי נדיר אשר התבטא בדיסק מושלם. עם כל הערכתי לאביב,  לא האמנתי שהוא יצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים האלה. ישנם אלבומים שהידיים רועדות כשכותבים עליהם ביקורת. אתה מנסה בכישרון כתיבה מוגבל להסביר מה השירים עשו לך, אילו תחושות הציפו אותך בשמיעתם, איך לשכנע גם את הקורא הכי סקפטי שמדובר באוצר מוזיקלי. זה בדיוק מסוג האלבומים האלה. 

               

              דובר כבר רבות בחשיבותו של השיר הראשון בדיסק, יריית הפתיחה, המתאבן של היצירה. "עיר בלי זיכרון", שגם יצא כסינגל, הוא פתיחה מושלמת. אווירה אפוקליפטית, דרמטית, נגינה משובחת, עיבוד מהמם והמילים. אוי, המילים. "חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך, אין להם צורך בעיר בלי זיכרון". ככה, במשפט אחד, גדג' מתאר עיר בלי הפסקה, מקום בו העקבות נמחקות מייד ע"י עובר אורח. אי אפשר להשאיר חותם אמיתי במקום כזה. "שום אדמה לא תחזיר אהבה, שוב אלימות הצדיקה את עצמה" הוא שר ב"נחש בעשב", שיר שבו הוא חוזר לתקופת ילדותו באותו מקום שכוח , אי שם בערבות הנגב. מקום בו אחיו תופס נחש בעשב, מקום בו לעץ הברזל אין ענפים, והאוטובוס מגיע פעם ביום. שיר שלטעמי מאוד שונה משיריו הרגילים, מעין שיר סיפור מופלא, איטי ועוצמתי. הפסנתר מלטף, הגיטרות מגיחות כשצריך, מה צריך יותר? 

               

              עוד בתקופת אלג'יר  היה שיר שנכח בהופעות. קראו לו "הגולם", אולי השיר הכי מחאתי שגדג' כתב ויכתוב. "בראש השולחן יושב לו האב ורוח הקודש מעליו, הוא מאמין ונשאב אוכל ונשכב על הספה,הוא טעון בפסוקים ועסוק בפרטים, מתקמט וקמל,  עושה את עצמו מתפלל..." מסופר פה על הגולם, שהמדינה קורסת לפניו, שהמטיף החירש והקוסם השקרן קוראים לו להתעורר, והוא מעדיף לעשות עצמו עיוור ולהשתכר,  כמו רבים מאיתנו אשר מעדיפים להתעלם מהמציאות הקודרת ולברוח לזרועותיו המושטות של האסקפיזם. השיר מלווה בעיבוד כלי מיתר משובח, תיאטרלי, בניצוחו של עמי רייס, אשר מעביר בצורה מושלמת את דברי התוכחה של אביב.  קשה, קשה לדבר כאן על שירים ספציפיים כשכל מה שבא לעשות זה להשתפך על כל רצועה ולנסות להבין את כוונת המשורר, אך אני נאלץ לעשות זאת, אחרת הביקורת הזו תהפוך למגילה. 

               

              לא צריך להיות גאון בכדיי להבין את היחס האמביוולנטי והטעון שיש לגדג' בכל הנוגע לדת. לטעמי, רק מי שבאמת היה במקום הזה ומכיר באופן אישי את אורח חיים הדתי(לטוב ולרע) מסוגל לכתוב שיר כמו "בלוז ראש חודש". השורה  "ובראת אותי יצרים יצרים ונשארתי כאן חלולים חלולים" היא מעין פרפראזה על ברכת "אשר יצר" אשר אומרים בברכות השחר, וגם כשיוצאים מבית השימוש."ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים..." בברכה מדובר על חלולים בקונוטציה חיובית, מקומות סגורים בגוף שכדאי שיישארו סגורים. גדג' משתמש במילה הזו  על דרך השלילה. השיר עצמו- בלדה מופלאה ונוגעת- מסתיים בשורה הציורית "ושרים בלי קול, מול שדות בלי אופק".    

               

              אביב לקח את יכולות הכתיבה שלו, שהיו גבוהות גם כך,  צעד נוסף קדימה. אם מישהו צריך הוכחה חותכת לכך, היא תבוא בדמותה של היצירה המהפנטת, המכוננת, הכואבת והארוכה (11 דקות), הנושאת גם את שם האלבום, "תפילה ליחיד".גדג' אוהב לחתום את אלבומיו ברצועה ארוכה בעלת מלל ארוך. עוד בגיל 17 הוא עשה זאת בצורה מעוררת השתאות עם השיר "נאמנות ותשוקה". כך היה גם באלבומה השני והאחרון של אלג'יר, הפעם  עם השיר "ירח במזל עקרב". וכך גם כאן. המסע נפתח עם פריטה עדינה על הגיטרה, כעבור 40 שניות אביב מדקלם את השורה "בסוף אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם". מכאן מתחיל חציו הראשון והשקט של השיר, אשר כאמור, מתאפיין בכתיבה משובחת, שכל ניסיון למצוא משפט אשר מתעלה על אחר, מיועד לכישלון.יום הכיפורים מתקרב. לפני תפילת מוסף, שליח הציבור נוהג להגיד תפילה מקדימה, לבדו, למען ציבור המתפללים. לאחר מכן מתחילה התפילה ההמונית, עם כל הרעש אשר מתלווה אליה. בשיר המדובר, גדג' על תקן שליח הציבור, טרם מוסף.  הוא חותם את החלק הראשון במשפט "זאת תהיה תפילה ליחיד". ואז מגיעה ההמולה."ובבוא הבוקר לעיני השמש, הדקלים זזים ומתלקחים ברוח". שערי שמים נפתחים, המנועים נדלקים והגיטרות מתחילות לבעור. נביא הזעם בשיא תפארתו.

               

              לפעמים הזעקה מביאה אותו על סף השתנקות, ואי אפשר שלא להאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה. התפילה מגיעה לשיאה בסוף,  באמצעות נגיעות מטאל מפתיעות. ראוי לציין גם את הקלרינט שמלווה את השיר כמעט לכל אורכו ונותן לו ניחוח ג'אזי. ואם זה לא מספיק, לאחר דקה של דממה מתחיל לו עוד שיר ("חופה שחורה"), אשר נכנס לדיסק בתור רצועה נסתרת, וסוגר אותו בצורה משולמת עם הבקשה הכול כך בסיסית ואנושית "צאי אהבה, צאי אליי".לקראת סופו של האלבום הארוך הזה (72 דקות!) מסתננת לתוכי מחשבה מטרידה, שיש בה כמעט מן הכפירה.

               

              יכול להיות שמדובר פה בדיסק אשר מתעלה על "מנועים קדימה"? אני לא יכול לענות על השאלה הזו, בטח לא לאחר זמן כה קצר מאז שהאלבום יצא אל אוויר העולם, אבל לבטח מדובר פה בעוד יצירת פאר כואבת מבית מדרשו של אביב גדג', אשר מסמנת אותו באופן סופי בתור הרוקר המרגש והייחודי ביותר שיצא מארצנו בשנים האחרונות.זאת לא רק תפילת יחיד, זוהי גם תפילת ציבור, וראוי שכולם יקשיבו לה.   

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שישי , 11/9/09, 21:38


                הוא פוסע לו במורד הרחוב ומתפורר עם כל צעד. לבוש בחולצה קצרה
                ומכנסי ג'ינס דהויים. גופו נע מכוח האנרציה ותו לו. מביט
                בייאוש לצדדים, מתמזג עם המולת הרחוב. ריחות מאפה נידפים
                לאוויר, נהגים אחוזי אמוק מצפצפים ללא הרף, יללת אמבולנס
                שדוהר על האספלט הרותח. השמש מטיחה את תסכולה על העולם. מין
                יום שרבי כזה נטול עננים.


                זה לא שהוא לא מנסה להשתלב, בשמחה היה קופץ לקלחת האנושית
                הזאת שמתרוצצת בעיר, נעה למען מטרה נשגבת. אבל הוא חולה, הוא
                לא יכול להביע את התחושה במילים אך הוא מרגיש את זה בכל רמ"ח
                איבריו. הכל חלול מבפנים, מועקה שרובצת אי שם במעבה ראשו. הוא
                שם פעמיו לעבר הים, לשבת על החול, להטביע את יגונו. זה לא היה
                תמיד כך. היו ימים טובים, של ריצות על החול הלח, בילויים עד
                השעות הקטנות לש הלילה, חיוכים, חברים. עד שבשלב כלשהו חלה
                תמורה במצבו. הוא אפילו לא יכול להצביע על הנקודה המסוימת בה
                התחילה המפולת. הוא היה רוצה לזעוק, להקיא את הכל אבל הוא לא
                מסוגל. ייתכן שאף אחד לא באמת יודע את חומרת המצב. הוא מסתיר
                זאת היטב. אף פעם לא היה מהסוג שמוציא את תסכולו החוצה. גם לא
                מול קרוביו.
                הוא תוחב את ידו לכיס ושולף חפיסת "מרלברו". אחרי הליכה של
                רבע שעה הוא מתחיל לחוש לאות ברגליו הכבדות. הזיעה ניגרת
                ממנו, מדביקה את בגדיו לגופו, גורמת תחושת מחנק בלתי נסבלת.
                הוא עוצר ליד מכולת בפינת הרחוב. מקום בו הוא קונה את מצרכיו
                דרך קבע. המוכר, גבר מלא בשנות הארבעים לחייו מביט בו. "מה
                שלומך?".
                "טוב, טוב מאוד" עונה ומוסיף חצי חיוך "אני אקח פחית
                קולה...ואדום". המוכר מביא לו את מבוקשו. הוא מביט בו שוב
                "אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נראה מותש". ואכן עיניו טרוטות
                ועורו חיוור "כן, הכל טוב. פשוט השמש קמה היום על הצד הלא
                נכון". האיש שמעבר לדלפק נאנח "כן, חום אימים. לך הביתה, שב
                במזגן. המזגן שלי נהרס אתמול. תחילת יולי. איזה תזמון המניאק
                הזה דפק". הוא מהנהן, מוציא שטר של חמישים, לוקח את העודף, את
                החפיסה והפחית, אומר שלום ויוצא משם. לאחר מכן לוקח לגימה
                ארוכה מהפחית הקפואה. הנוזל הצונן יורד במורד גרונו הניחר.
                הוא עוצם את עיניו לרגע, לוקח יניקה מהסיגריה וממשיך לדרכו.


                נמאס לו משאון הרחוב אז הוא מוציא נגן מוזיקה, מקשיב לגיטרה
                המדממת של ג'ון פרושיאנטה. הוא חש כאילו השירים הם פסקול
                הרחוב. כשלא מקשיבים לקולות האנשים והמכוניות, ניתן להבחין
                בתמונה די עגומה. הוא אהב את התחושה הזאת, של הנתק הזה ממצעד
                החיים, מהתנועה הבלתי פוסקת והמהירה של העולם. הנתק מהמרוץ
                הזה, שגורם לו להרגיש שהוא מחמיץ   כל פעם את הרכבת לתחנה
                הבאה. הוא מבחין מימינו בקבצן, שכבר אזלו לו המילים מרוב
                ייאוש. ליד גופו הדועך שוכב בקבוק ערק. ראשו מושפל, כאילו
                ניתק מצווארו. הוא מוציא   את ארנקו ושולף את העודף מהסיגריות
                ומהפחית. מעולם לא עשה זאת לפני כן. מעולם לא העניק כזה סכום
                לקבצן. היום זה פשוט נראה לו דבר נכון לעשות. הוא גוהר מעליו
                ומניח את הכסף בידו השמוטה על המדרכה. מופתע להיווכח שהאיש
                ממלמל מבעד לשפתיו הסדוקות מילות הודיה. הרבה זמן לא הרגיש
                רוממות רוח כזאת. הוא מבחין שאין לו עוד הרבה ללכת. הבטרייה
                של הנגן שבקה חיים אז הוא מלפף את האוזניות סביב המכשיר,
                מחזיר אותו לכיס ומגביר את קצב הליכתו.


                הוא נזכר במשפט שניטשה אמר על כך שבנאדם צריך להישרף בלהבתו
                שלו בכדי להיוולד מחדש. לחזור לנקודת המוצא. לאפר. הוא מרגיש
                מאוד קרוב לנקודה הזאת, אך הוא לא יודע אם יישארו לו כוחות
                לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש. הנה, הוא כבר יכול לחוש את
                נוכחות הים. לשמוע את אוושת הגלים הניתזים על החוף. כעבור
                דקות ספורות הוא מגיע לייעדו, מתיישב על החול הרך. לא יודע
                כמה זמן הוא מתכוון לשבת סתם כך, לצפות בשחפים החגים מעל פני
                המים, בסירות השטות בלב הים. תמיד הוא מחפש פיסת אדמה שקטה,
                נטולת אנשים, שלא יפרו את השלווה המתוקה הזאת. שוב ההתנתקות
                מהמציאות שהוא כל כך זקוק לה. כלב שדוף בא לקראתו ומתיישב.
                "אתה בטח נמצא פה כל היום. אף פעם לא נמאס להסתכל על האינסוף
                הזה, אה?". בתגובה הכלב מלקק את נעליו. "אוקיי, הבהרת את
                הנקודה שלך".
                אין לו מושג לאן הוא ממשיך מכאן וכמה זמן הוא מתכוון לחיות
                בצורה כזאת משמימה וחסרת תכלית. אולי עד שמישהי או משהו יבואו
                להושיט לו יד, לכוון אותו.
                אולי עד שתדעך האש
                .

                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  אריק פ.
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  ארכיון

                  פיד RSS