עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 11/2009

    1 תגובות   יום חמישי, 26/11/09, 14:49


    נעליי נוקשות על רצפת הפרוזדור הלבן ורף העצבנות עולה עם כל צעד . רגליי מאיימות לבגוד בגופי . 

    פנים חיוורות בשביל שמסרב להגמר  .
    עיניי טרוטות מעוד לילה של יקיצות בלתי נשלטות וזיעה קרה. אני ממשיך ללכת. סביבי שוררת המולת בית חולים אופיינית. אחות גוררת לפניה מיטה בה שכוב אדם נטול הבעה. הכרוז מודיע לאיזה בר מזל שהגיע סוף סוף תורו המיוחל. אנשים יושבים על ספסלים, עושים עצמם שקועים באיזה עלון שמסביר להם כמה חשוב להיבדק לעיתים יותר תכופות. חלקם גונבים איזושהו מבט חטוף לעבר האיש שיושב מולם, תמהים מה הבעיה שלו, שבעטיה הוא בא להיבדק.
      צחנת המקום מכה בי  גלים גלים .

    אך כל ההמולה הזאת לא מונעת ממני לחזור לשרעפיי. הבזקים נורים מתוך ראשי. סיוט לא עובר אף פעם, הוא רק אורב לנו בפינה ותופס בנו ברגעי חולשה, מחכה לרגע בו יכריע אותנו סופית. ניסיתי לדמות את הרגע הזה בראשי. האמנתי שיש לי את היכולת, ולו לדקות ספורות, לאזור אומץ. מצחיק איך לעיתים  אשליות לוכדות אותנו ברשת שלהן. 
    לאחר התקרית, עסקתי בעיקר בבניה מחודשת, לבנה אחר לבנה. טיפולים פסיכיאטריים. כדורי שינה. לא פסחתי גם על קבוצת תמיכה. כל יום חזרתי מהמפגש עם איזשהו ניצוץ אופטימיות אשר התפוגג באותה מהירות בה תכולתו של בקבוק הוויסקי עשה דרכו במורד גרוני . כאמור, אשליות באמת מהתלות בנו ללא הרף. אנו מנסים להימנע מהן אך הן מגיעות ביתר שאת. כך בכל אופן מנגנון ההדחקה עבד אצלי. לבסוף הבנתי שאני דוחה דבר בלתי נמנע.

    אבל מה אני אמור להגיד לאדם שהרסתי את חייו במחי יד, בגלל איזושהי יהירות חסרת בסיס. סחיטת גז רגעית שנמשכת לנצח בראשי. גישוש אקראי לעבר מצית ופתאום אדם שרוע על האספלט הלח, מתבוסס בדמו שלו, נקשר לחיי מאותו רגע ואילך.
    אני זוכר עצמי במעורפל מגשש לעבר הטלפון הנייד, מחייג בידיים רועדות את מספר הטלפון המבוקש, מסביר לקול שמנסה להרגיע אותי את מיקום התאונה. בין לבין אנשים מתאספים סביב, תוקעים בי מבט חודר. רק טרגדיה יכולה לגרום להתעניינות רבה כל כך בקרב אנשים. פעולה כמעט מכנית של יצר קדמון וסקרנות תהומית.

    אז מה ניתן לומר לאדם זה, שעד אותו רגע היה עוד הולך רגל תמים ועכשיו הוא תמצית חיי. רציתי להגיד לו כמה אני מצטער, לתאר לו את חיי ההפוכים,  שאין  באמת במה להיאחז בו בכדיי לרסן את הנפילה. הייתי אומר לו שאני מוכן לצאת למערכה עקובה מדם  נגד אלוהים על הקרב להחזרת מחוגי השעון אחורה. כל הדברים הבנאליים האלה שצריכים להיאמר. השתפכות הנפש. גאולת הנפש. אך האמת הפשוטה תכה בי שוב. אין לי יכולת לסייע לו בהזזת איבריו. שום יכולת לגרום לו לנשום ללא סיוע מכונות. אני מנסה לתפוס את משמעות הדבר. חיים התלויים במכונה. מצד שני, האם עדיף להיות תלוי באדם אחר?

    סיימתי את המסע המפרך  כשגופי שעון על דלפק הקבלה,  משרבב את שמו מבעד לשפתיי, רק כדי לשמוע שוב את אותו משפט שמושה אותי מהמצולות ומפיל אותי מייד על חרבו. "אני מצטערת, הוא נמצא בבדיקות כרגע, הוא יוכל לקבל מבקרים החל משעות..." היא מדקלמת לי את שעות הביקור, אך אני כבר יודע אותן בעל פה. את שלי עשיתי להיום, רגיעה זמנית עוטפת אותי. אני שם פעמי לעבר דלת היציאה.

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS