פנים חיוורות בשביל שמסרב להגמר . אך כל ההמולה הזאת לא מונעת ממני לחזור לשרעפיי. הבזקים נורים מתוך ראשי. סיוט לא עובר אף פעם, הוא רק אורב לנו בפינה ותופס בנו ברגעי חולשה, מחכה לרגע בו יכריע אותנו סופית. ניסיתי לדמות את הרגע הזה בראשי. האמנתי שיש לי את היכולת, ולו לדקות ספורות, לאזור אומץ. מצחיק איך לעיתים אשליות לוכדות אותנו ברשת שלהן. אבל מה אני אמור להגיד לאדם שהרסתי את חייו במחי יד, בגלל איזושהי יהירות חסרת בסיס. סחיטת גז רגעית שנמשכת לנצח בראשי. גישוש אקראי לעבר מצית ופתאום אדם שרוע על האספלט הלח, מתבוסס בדמו שלו, נקשר לחיי מאותו רגע ואילך. אז מה ניתן לומר לאדם זה, שעד אותו רגע היה עוד הולך רגל תמים ועכשיו הוא תמצית חיי. רציתי להגיד לו כמה אני מצטער, לתאר לו את חיי ההפוכים, שאין באמת במה להיאחז בו בכדיי לרסן את הנפילה. הייתי אומר לו שאני מוכן לצאת למערכה עקובה מדם נגד אלוהים על הקרב להחזרת מחוגי השעון אחורה. כל הדברים הבנאליים האלה שצריכים להיאמר. השתפכות הנפש. גאולת הנפש. אך האמת הפשוטה תכה בי שוב. אין לי יכולת לסייע לו בהזזת איבריו. שום יכולת לגרום לו לנשום ללא סיוע מכונות. אני מנסה לתפוס את משמעות הדבר. חיים התלויים במכונה. מצד שני, האם עדיף להיות תלוי באדם אחר? סיימתי את המסע המפרך כשגופי שעון על דלפק הקבלה, משרבב את שמו מבעד לשפתיי, רק כדי לשמוע שוב את אותו משפט שמושה אותי מהמצולות ומפיל אותי מייד על חרבו. "אני מצטערת, הוא נמצא בבדיקות כרגע, הוא יוכל לקבל מבקרים החל משעות..." היא מדקלמת לי את שעות הביקור, אך אני כבר יודע אותן בעל פה. את שלי עשיתי להיום, רגיעה זמנית עוטפת אותי. אני שם פעמי לעבר דלת היציאה. |