עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון : 10/2009

    ביקורת על דניאלה ספקטור- אלבום בכורה

    אור לבן על הירושימה ועל העולם. דניאלה ספקטור- אלבום בכורה

    7

    מוזיקה  

    8 תגובות   יום רביעי, 28/10/09, 18:49


    בחיפושיי אחר מוזיקה ישראלית איכותית אשר תפקידה הוא לאו דווקא לסתום חורים בין דיווח תנועה אחד למשנהו, מצאתי עצמי בחנות דיסקים, אי שם במרחבי תל אביב. לאחר שהמוכר הבין שמדובר בלקוח פוטנציאלי אשר איבד עצמו בתוך המבוך האינסופי של החנות, הוא בא לסייע.
    "מה המצב אחי? מחפש משהו ספציפי?" אמרתי לו שלא, סתם בודק. בשביל לא לשלוח אותו מאוכזב וחסר תועלת אל עמדתו מאחורי הדלפק, הצבעתי על אלבום אקראי שהונח לפניי. אני אפילו לא זוכר את שמו "איך זה?" שאלתי, מנסה לגייס את הטון הכי מסוקרן שיכולתי.
    הוא הביט בעטיפה שניות אחדות ואז אמר "אם אתה מחפש אלבום חורף, זה בשבילך".
    הנהנתי בסתמיות לעברו.  "סתם בשביל הסקרנות" שאלתי "איך אתה מגדיר אלבום חורף?"
    הוא הביט במבט של איזו-שאלה-מה-אתה-ילד?
    "מה זה אלבום חורף?" חזר על השאלה, כמנהגו של כל ישראלי מצוי (אקט ברור שבאמצעותו מנסים להרוויח זמן) "אחד כזה שקט, מדכא קצת. כמו למשל KID A של רדיוהד ". אמרתי לו שהבנתי ובהיותי עונה לו הרהרתי בדבר והחלטתי שזו הגדרה חלקית ביותר. אבל תשובה לא רעה. יש באותו ניסוי אלקטרוני של רדיוהד מן הקרירות הלא מוסברת הזו שמוזיקה לעיתים עוטפת אותך בה.


    אז מהו באמת אלבום חורף? מהם הקריטריונים אותם הוא צריך למלא בכדיי להיקרא כך? האם אלה הקלידים המקפיאים או הסינתיסייזרים השולטים  אשר גורמים למאזין את אותו רעד סמוי שרק מחכה לפרוץ החוצה? אולי זו המלנכוליה המלטפת אשר כל כך מדברת אלינו כשהגשם יורד והרוחות שורקות?
    או שמא הכול בעצם הוא פועל יוצא של הקול הבוקע מהרמקולים במין חמימות חורפית?
    אני לא יכול להגדיר את המאפיינים המדויקים אך אני בהחלט יכול להביא דוגמאות. לאחרונה נתקלתי בדוגמא מובהקת בדמות אלבום בכורה של יוצרת חדשה, דניאלה ספקטור.  לא רג'ינה. דניאלה. והיא לגמרי משלנו.

    מאז 2005 דניאלה מופיעה במקומות קטנים וצנועים ורק השנה, לאחר 3 שנות עבודה, יוצא אלבומה הראשון.
    לא קשה להבין מהיכן מגיעות השפעותיה המוזיקליות. הרבה אביתר בנאי, הרבה אפרת בן צור וקורטוב של רדיוהד. הקלידים משחקים תפקיד מרכזי באלבום, דבר המקנה ליצירה את אותה אווירה חורפית.
    אך שני מרכיבים שבאמת יוצרים את אותו משב רוח איסלנדי הוא קולה הדק והנעים של ספקטור ובעיקר הטקסטים, אשר לא חוסכים בתיאורים מאותם מקומות מושלגים וקפואים.

    "הדוב הלבן הגדול
    חוצה את מישור הקרח הרחב
    אם ייעצר או ייפול
    יקרוס הקרחון מתחתיו"


    הדיסק הוא בעצם רשמים, לרוב ממקומות אחרים. תיאורי נוף מלווים את הטקסטים  היפים של ספקטור לכל אורך הדרך.  יערות, קרחונים , גנים, אוקיינוסים, כוכבים מתים,  ציפורים , דובים לבנים. יומן מסע המתנקז אל תוך 35 דקות. 
    אבל לא רק תיאורי נוף יש כאן .

    "הכוכב הזה מת
    אבל רואים אותו כאן
    הוא כבר לא באמת
    אבל האור שלו לא נעלם"

    על אף שלכל אורך האלבום נשמרת רמה גבוה של  שירים ישנן כמה רצועות אשר מתעלות על השאר, כמו למשל הסינגל "הכוכב הזה מת" בו שורה באופן ברור רוחה של רדיוהד. קולה הנעים (שמזכיר לפרקים את אפרת בן צור) משתלב נהדר עם הקלידים והלחן הנהדר.  האווירה מלנכולית מעט- ושוב- משדרת בעיקר קור.


    "ספינות יוצאות מהנמל, ברחוב ליד ביתי,  עוד לא בוקר ,הגיון קם, עוזב אותי לא אחכה לך, אני קוראת, צועקת אחריו, אבל הוא לא שומע, מרים עוגן ושט" מתוך השיר "זה הזמן"

    ספקטור ניחנה ביכולת כתיבה משובחת המאפשרת לה לתאר הלכי רוח בצורה אמינה, מבלי להישמע מאולצת יתר על המידה. היא מצליחה ללכוד אספקטים של חיפוש ומסע ולשלב אותם עם רגשות. כך גם בשורה "קחיני עמך והיי לי סירת הצלה" מאותו שיר.

    "תאהב אותי באלימות כזאת, שתשאיר בי סימנים, תשאיר בי משהו כשאנחנו משתנים. כי נגלה עוד מעט הצלחנו להחביא כמעט, בחוץ אנחנו ביחד. בפנים מפחדים לבד" מתוך השיר "לישון לבד"

    ברצועה השמינית "לישון לבד" דניאלה מראה שהיא יודעת לכתוב שירי אהבה מעולים מבלי ליפול למלכודות קיטש מביכות. בבית הראשון היא מבקשת ממנו לאהוב אותה בעדינות, בבית השני באלימות, העיקר שהיא תרגיש משהו בפנים.

    "בואי אל גני גנים, תראי, טבע שלי והנה אני, גדל פרא"

    הרצועה האחרונה היא הדרך המשולמת לסיים אלבום מהסוג הזה. באמצעות מילים ספורות, ספקטור יוצרת קלוז'ר יפיפה לדיסק. בלי יותר מידיי התחכמויות. עוד פעם, הטבע לוקח פה תפקיד ראשי, אך הפעם היא מדמה אותו לעצמה. כחלק בלתי נפרד.  לטעמי, השיר הכי המנוני באלבום, אשר מלווה בלחן נהדר.

    אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור הוא כל מה שניתן לצפות ממוצר ראשוני של אומן. ויותר. נכון, הוא לא מושלם ולא היו מזיקים עוד כמה שירים שיאריכו את החוויה, אך היא בהחלט הביאה כאן צד שונה ומיוחד שכל כך חסר לנו בתקופה בה יצירה מקורית הפכה להיות נחלתם של יחידי סגולה.
    החורף מתדפק על דלתינו. ספקטור מצדה תדאג לחמם את האוויר הקר בחום הכי מקפיא שיש.

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שישי , 23/10/09, 20:21


      בואו נדבר, פעם אחת ולתמיד. נשים את הקלפים על השולחן. מרוץ החיים מתיש אותי, כמה עוד אפשר לגשש באפלה.

      בסופו של יום, הכל מסתכם במצבה חלקה, בכד מהודר. מעפר באנו ולעפר נשוב. זה לא אומר שצריכים להיות שרויים במרה שחורה כל הזמן. אלו פשוט עובדות החיים.  קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם. כולנו באותה סירה,  בדרך לעולם הבא, יהיה אשר יהיה.  זה הכול. חשבון פשוט. אז מה עושים? אין תשובה חד משמעית. מי שטוען שיש, משקר.  פופר אמר "התשובה היא ארעית, השאלה היא נצחית".

      אני בוחר להאמין שמשהו או מישהו עומד על המשמר, מנהל את כל המהלכים, מזיז את הכלים כדי לייצור דבר הנשגב מבינתנו. אני מבין אנשים שקצת מפקפקים בעניין, שמנסים לחבר את חלקי הפאזל , ולעיתים נראה שהצירופים לא תואמים זה לזה. אין ספק שרוב התנהלות העולם לא יושבת  בקו אחד עם איזו תוכנית מושלמת שאנו עורגים לה. אך מי אמר שאנחנו צריכים להבין כל דבר?

      אז אני יוצא מביתי ומתיישב על כיסא פלסטיק בגינה ואני מרגיש טוב. לא יכול להסביר מדוע. שמא זו תערובת של קרני השמש, מלווה בבריזה מרגיעה או שסתם קמתי על רגל ימין והמערכת המנטאלית  הורתה לי על אושר זמני. כך או כך אני שרוי ברגיעה מלטפת. אני חושב על כל נשימה שאני לוקח. ייתכן מאוד שמחר השמש תשרוף ולא תחמם בנעימות. שהנשימה תהיה מלווה בעשן סמיך. אבל כמו שאומרים, צריך לחיות את הרגע. אין צורך להרחיב אודות שבריריות החיים, הם קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על עצבים, על דמעות. זה פשוט לא שווה את זה.

      אני מביט לעבר השמים ורואה כיצד הציפורים גומעות את החיים, חותכות את האוויר.  הייתי רוצה להתלוות עם אחת מהן לאיזה יום בשחקים. לראות דברים מנקודת מבטן. בטח הן תוהות על קנקננו, בני האדם. מה הם עושים? לאן הם רצים? האם הם רואים משהו שאנחנו מפספסות? מקום טוב יותר, מעבר להרים?

      הן בוודאי מרחמות עלינו, ששדה הכבידה לא מאפשר לנו לפרוס כנף. באורח המחשבה שלהן זה בטח נתפס בתור מגבלה נוראית. כועסות עלינו כי הן רואות כיצד אנו מחריבים כל חלקה טובה. רואות אותנו צועדים כל יום אל קיצנו עם חיוך רחב על הפנים.

      כמה חבל שאני לא יכול לעמוד מאחורי המילים שלי. לקום כל יום ולהגיד שזה היום הראשון של שארית חיי. לברך על כל רגע שבו יש לי את הזכות להתהלך על פני האדמה. להרגיש כל יום את הטעם של הדברים. שיש תכלית לכל דבר. "הכול הבל הבלים... אין חדש תחת השמש". מישהו חכם אמר את זה, אז מי אני שאתווכח?

      הכול לטובה? שיהיה. הכול לטובה. אנחנו מוקפים בשדות של אמרות שפר. פשוט צריכים ללקט משפט אחד התואם את תחושותינו באותו יום.

      החרב מסתובבת, המצעד ממשיך. בינתיים דברים מתנהלים על מי מנוחות. תנו לספוג את השלווה הזאת.

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום חמישי, 15/10/09, 20:44


        קמתי  כשרוח קלה נשבה על  פניי. לקח לי שניות אחדות להיזכר היכן אני.  ,L.A חוף הים של סנטה מוניקה .  מימיני, קבור בחול הזהוב, נמצא ספרו של עמוס עוז "קופסא שחורה", באוזניי, "רדיוהד" מנסים מזלם באלקטרוניקה. תהיתי כמה זמן שכבתי כך, ללא מעש. הצריבות הקלות על גופי העידו על שהייה ממושכת תחת מתקפת החמה. גם גרוני היבש רמז שהגיע זמנו לקבל איזו מנת מינרלים ראויה . הוצאתי את בקבוק המים מהתיק ולגמתי.

        לעזאזל, אם רק היו לנו בארץ חופים מסודרים ונקיים כאלה. חשבתי כבר לקפוץ לאיזו טבילה במים, כשמצאתי עצמי עומד בפני בעיה שכיחה בקרב אנשים הבאים בגפם לחופי הרחצה. התיק שלי יוותר לבדו, ללא השגחה. הרהרתי בדבר לרגע ואז שכנעתי עצמי שיהיה בסדר ושום אסון לא יקרה אם אנטוש אותו למספר דקות. וחוץ מזה, הוא יהיה בטווח הראיה שלי. כן, באמת האמנתי שאם מישהו יחליט  לגנוב את התיק, אהיה מספיק מהיר לסגור פער של 20 מטר בקלילות. סגרתי אותו והנחתי את המגבת על התיק, כאילו לשכנע עצמי שלא הזנחתי אותו לגמרי לאנחות. כפי שמיודענו סיינפלד כבר אמר "איזה מוח קרמינלי יצליח לפרוץ מחסום כזה?"

        המים היו בטמפרטורה המושלמת אך לא הרשתי לעצמי לחגוג שם יותר מדיי.
        לשמחתי הרבה, התיק נשאר במקומו, והדבר היחיד שכן השתנה ברדיוס של 10 מטר מהמקום בו שכבתי הוא נוכחותה של  משפחה  קולנית. תאמינו לי, אין הרבה רעשים מטרידים  היכולים להשתוות לצווחותיהם של ילדים מקסיקנים .שיט, בדיוק שהתכוונתי לחזור לבטלנות צרופה. מזל שיש את הנגן הדיגיטאלי שיותר מהיותו מכשיר נגינה נפלא המאפשר לך להאזין לצלילים שבחרת ושלא נכפו עליך מכורח הנסיבות, יש לו ייעוד  אחר, לא פחות חשוב, והוא לסנן את אותם קולות לא נעימים. במקרה הזה, איומים. רק תחשבו איך הרגשתי כשהסוללה  הראתה סימני גסיסה מדאיגים. מכיוון שמדובר בנגן חדש, לא הייתי בטוח כמה זמן עוד נותר לי להנות ממנו.

        החוף המערבי.  השמש החלה את גלישתה לעבר הים. מזג האוויר החל להשתנות בהתאם. על אף זאת, החוף עדיין היה גדוש ברוחצים. הגולשים עוד ניסו לתפוס את הגלים ששעטו לעברם. אווירון חג בפעם האלף מעל הים, גורר אחריו איזה שלט פרסום לבירה. עייפות נוספת באה ועטפה אותי.

        מבטיחים לנו מלחמה בקיץ הבא, תענוג. לשמוע בשורות כאלו במקום בו אני נמצא כרגע זה בערך כמו לשמוע על הרעב באפריקה בעודך בולס נתח בשר משובח באיזו מסעדה יוקרתית. ואתה לא יכול שלא לתהות איך זה לחיות במקום, בו הפעמים הבודדות שתראה חייל זה יהיה ככל הנראה בסן דייגו או בקרבת בסיס צבאי כלשהו. כשאירוע ביטחוני מתרחש פעם בעשור. שהדאגה העיקרית של ההורים היא להיכן לשלוח את הילדים למשך הקיץ וטיפוח החלום האמריקאי. חלום שקצת התערער, יחד עם קריסתם של זוג גורדי שחקים.

        שאונו של מטוס נוסף נשמע. לא הייתי טורח להביט בו אילולא צלל ישירות לעבר הים. נדמה שלכולם לקח זמן לעכל את מה שהתגלה לנגד עיניהם. האווירון התרסק במרחק של כ-20 מטר בלבד מהיבשה,  מותיר אחריו שובל של עשן שחור.

        ראיתי 3 גברים רצים לעבר המים כאילו נורו מלועו של תותח, דבר ששלל ממני את האפשרות להישאר נעוץ במקומי. רצתי בעקבותיהם. השחייה נגד הזרם התישה אותי מהר משחשבתי.
        האווירון צף על פני המים כשהגעתי אליו.  לאחר מספר שאיפות אוויר מהירות הבטתי אל עבר תא הטייס. שני האנשים שהיו בתוכו נראו במצב סביר בהתחשב בכך  שהם צללו לעבר הים במהירות של 300 קמ"ש. הטייס קיבל את מירב החבורות. פניו דיממו אך נדמה שהוא בהכרה מלאה. האיש שישב לצידו נראה בסדר גמור, אם כי המום במקצת. שלושת הגברים שהגיעו ראשונים לזירת ההתרסקות כבר החלו בנסיונות להוציא את הפצועים מהאווירון. זה לא היה פשוט. למזלנו, היו למטוס חלונות פשוטים לפתיחה, כיאה לאווירונים זעירים מסוג זה. השניים שישבו בפנים פתחו את החלונות, אך התקשו להרים את גופם. כנראה שמצבם לא היה כזה טוב אחרי הכול. את הדלתות לא היה ניתן לפתוח מפני שהן היו מתחת לפני המים. החלטנו לעשות זאת בדרך היחידה האפשרית במצבנו. היינו ארבעה. שניים מכל צד ולמשוך.
        לאחר מספר ניסיונות כושלים, אני והאמריקאי שלצידי הצלחנו להוציא את הטייס מתאו. בדרך דפקנו את ראשו בתקרת האווירון, דבר שגרם לו לשחרר זעקת  כאב מגרונו.
        אף פעם לא הצלתי מישהו מטביעה. אני מוכרח להגיד שבטלוויזיה העניין  מוצג בצורה הרבה יותר ידידותית. כיף גדול זה לא.  בעודנו מנסים למשוט אותו מהמים לעבר החוף שמנו לב שהצוות השני הסתדר עם המשימה הרבה יותר טוב מאיתנו. הם כבר היו מטרים ספורים מהחוף. אנחנו התחלנו את מסענו רק עכשיו. הספקנו להתקדם כברת דרך מכובדת לפני שחשתי לחץ בחזה. לא הצלחתי  להמשיך לשחות על אף שכמעט הגענו לחוף. האמריקאי שם לב שהוא סוחב את האיש לבדו ."What's going on man?". ניסיתי לענות אך ללא הועיל. הרגשתי איך כל כוחי  אוזל  באחת. לפתע שמעתי קול אחר, מוכר, מפציר בי "Pull me out of the air crash!!  בכוחותיי האחרונים תהיתי מי דיבר אליי, זה לא היה הטייס. "Pull me out of the lake!!".

        פקחתי עיניי. "רדיוהד" המשיכו לנגן באוזניי את שירם Lucky"". מסתבר שהסוללה של המכשיר חזקה משחשבתי. מטוס קל נוסף חלף בשמים האדמדמים. "אף פעם לא נמאס להם, אה?" מלמלתי לעצמי. המשפחה המטרידה עזבה. התנערתי מחלומי, הרמתי את ספרי "קופסא שחורה" והמשכתי לקראו,  בעוד השמש שילחה בי קרני אור אחרונות.

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שני, 12/10/09, 23:39


          אותו יום נפרם ממארג הזמן

          הוא היה ארוך מידיי

          טווה קוריו כשהגיע הסתיו

          נמס לבסוף בסיומו של הקרב

          זה התחיל עם נפילתו של עלה צהבהב

          זה נגמר כשהרוח נבלעה במערב

          חזיון לעת ערב מול עיניים אדומות

          הכאב ינגן היום על אדמות חרוכות 

          היצירה מתחילה בשלוש דמויות מגששות

          שלושה תרמילים נושאים עימם חלומות מתכלים

          ראינו איך האופק מתקרב אל קיצו

          המשכנו לצעוד לעברו

          אבק כיסה עקבות קטנות

          ירח הזהיר מפני סכנות

          זרקתי גפרור והשדה גווע

          אדמה פצועה נפלה על חרבה 

          דמעות ורעב בשביל החלב

          וזו דרך לא דרך וגם אור הירח כבה

          והיום הארור הזה נמתח גם בעלטה

          מפות הכוכבים נפרסו מעלינו

          נשכבנו על החול וצפינו

          זוכרת כשהצבעת על כוכב הצפון

          וקולך נישא לחלל החיצון? 

          והדובה הגדולה נעצה מבטה ונפלה לשינה ערבה 

          אולי אלה הזיות שלא קברתי בזמן

          ואולי זו מציאות שתפסה אותי לא מוכן

          הפיצוצים בשמים העירו אותי מבוהל

          רעם אחרון לפני סוף מיוחל?

          אותה אש מעולם לא הוצתה

          שדה הזהב נשאר כשהיה

          ברגליים כושלות חזרתי אל רחובות העיר הישנה

          נער ונערה רצו והגיעו אליי באפיסת כוחות

          בידיים שלובות ובטבעות נוצצות הם שילחו בי פגיונות

          זה לא נצח זה רק יום שנמשך

          כמו גלגל מסתובב אנו נחזור אל אותה נקודה

          אל אותן שלוש דמויות מגששות באפלה 

          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום שישי , 9/10/09, 12:39


            והימים חולפים והשעות זוחלות מבעד לעוד יום. בוהה במסך הטלוויזיה ולא ממש מביט, אז אני מגשש לעבר הספר שאני מתקשה לסיים. מנסה להבין משהו מבין השיטין ולא מצליח. יוצא מהחדר ונע לעבר השירותים, שוטף פנים ומביט בבואתי שמשתקפת אליי. לא במיטבי, ממש לא.

            הטלפון מצלצל. אני שוקל שניות אחדות אם לענות, לבסוף מחליט שלא. כעבור דקה הצלצול חוזר. בתחילה חושב שהצליל הוא פרי דמיוני ולבסוף מבין שזה הצלצול שהיה מקודם, רק שעכשיו הוא נשמע לי יותר חצוף, כאילו מנסה לנער אותי. בסופו של דבר אני מתרצה ועונה. זה אחד מחבריי הקרובים. לפי נימת קולו ניתן להבין שאנו עומדים בפני שיחה שלא תשפר את מצב רוחי.

            בולע את הרוק כשאני שוקע לאט לאט בביצה הגדולה.

            "קרתה תאונה". הוא מתחיל לפרט. אוויר, פאק, צריך אוויר. זה מספיק לי. אני אורז חפצים בידיים רועדות, תוחב למזוודה את מה שבא ליד. מתקשר לסוכנת הנסיעות, מנסה להבהיר לה את המצב בקול הכי רגוע שאני מצליח לגייס. היא, במרחק שנות אור ממני מנסה להסביר שאין טיסות לארץ בשעה הקרובה. אני מטיח את הטלפון ברצפה ובאותו רגע מצטער על כך. מרים אותו שוב. היא עדיין על הקו. "סליחה... אני מבין. תודה". היא מסננת מילות הזדהות. בקפידה. אני מעריך זאת. היא תעשה את הסידורים הדרושים מייד.

            הוא חבר טוב שלי. מסוג האנשים שאתה מפקיד בידיהם את המאווים שלך, את סודותיך, את כל מה שרצית להיות ולעולם לא תהיה.

            הטיסה יוצאת עוד חמש שעות ואני חושב איך להעביר את הזמן. מתקשר להורים. הם שמעו את הבשורה לפני דקות ספורות, חששו קצת להלחיץ אותי. אמא נרגשת אז אבא לוקח פיקוד על הטלפון, אומר את המילים שצריכות להאמר בשעה כזאת. לאחר מכן שואל אם אני בא. "כן", אני עונה. "סידרת לך כבר טיסה?". "כן, היא יוצאת עוד כמה שעות. אבא, הוא לא מת. אל תתייחסו לזה כמו מקרה אבוד". אני שומע את אבי מכחכח בגרונו "ברור, אבל אתה מכיר את אמא שלך. היא בוכה גם בסרטים מצוירים". "כן. טוב, אני צריך להתארגן". "רוצה שנאסוף אותך מהנמל?". מהסס לרגע ואז אומר שלא, אני אסתדר כבר. אבא שואל אם אני בטוח. "בטוח, תודה". לאחר אתנחתא קלה אני ממשיך, "טוב, אני חייב לזוז". הוא אומר שיהיה בסדר ואנחנו מסיימים את השיחה.

            אני לא רוצה לבכות. לא מעוניין להיכנס למקום הזה עכשיו. במקום זה, שומט עצמי על המיטה, בוהה בחלל האוויר, והמחשבות מציפות אותי: כדורסל,תימרות עשן סיגריות,  טיולים. לא מצליח לדמיין זאת בלעדיו. אני כועס על עצמי, לא מבין למה אני מהרהר בדברים חסרי תכלית. הוא יהיה בסדר, עדיין לא יודעים בכלל את חומרת הפציעה. לפני גלישה לעוד גל מחשבות, אני ניגש לשירותים לשטוף פנים. לפתע מתחיל לחוש לחץ בחזה. לנשום עמוק, שום דבר לא קרה. שוב נזכר בחלום מאמש. יום ערפילי. פניי מוטות לאחור, מביטות בשמים אפורים מבעד לערפל הסמיך. מנסה ליישר מבט ורואה למרגלותיי ביצה אדירת מימדים. מנסה לזוז אך רגליי כבר שקועות דיים כדי למנוע ממני תזוזה כלשהי. תחושת בידוד מוחלטת אופפת אותי, המילים נעתקות, לא מצליח לזעוק לעזרה. והכול מוחשי כל כך. אני ממשיך לשקוע. אין לי אשליות שמישהו ימשה אותי. משלים עם המצב, ואז מגיע הצלצול הזה, הגואל. שעון מעורר.

            לא קמתי עם אגלי זיעה או עם פעימות לב מואצות, אבל החלום הזה לא מניח לי. כל היום אני שקוע בו. עד כמה היה מציאותי. תחושת החידלון הזאת,  האומללות הזאת. החלום הושרש היטב בראשי. ניסיתי לקרוא, לצפות בטלוויזיה, לשמוע מוזיקה. כלום. כל הנחלים מובילים אל ביצה ענקית ומחורבנת. עד הטלפון שקיבלתי לפני שעתיים. לקח לי זמן להתעשת אבל בסוף עניתי. והשאר היסטריה.

            אחרי מספר דקות אני מתחיל לנשום נשימות סדירות, נותן הצצה חטופה במראה, זורק כמה מילות עידוד לחלל האוויר ומביט בשעון. הגיע הזמן. מכניס את המפתח למנעול, כשהטלפון שוב מזכיר את קיומו.

            מעולם לא נשמע לי צלצול הטלפון מאיים כל כך. אני מניח כף ידי על ידית המכשיר, משתהה לרגע ואז מצמיד אותו לאפרכסת. "כן?". בשורות טובות. אני מתקשה להאמין. מצבו של חבר שלי לא נורא כמו שגרסו בתחילה. הוא לא נמצא בסכנת חיים. כמה צלעות שבורות. זעזוע מוח קל. הוא ייצא מזה. "בכל מקרה כדאי שתבוא. לא יזיק לו לראות אותך". אני אומר שכן, כמובן שאבוא. בכל מקרה נמאס לי מהמקום הזה. "התכונתי לחזור עוד חודש ממילא".


            XXX


            הוא יוצא מהדירה כשחיוך של הקלה מרוח על פניו. הטיסה עוד שעה וחצי. נמל התעופה לא רחוק. רבע שעה במקרה הגרוע. הוא יוצא אל אוויר העולם, הרוח הקרירה חודרת לעצמותיו מבעד לסוודר. מונית מתקרבת, הוא מסמן לה. לאחר נסיעה קצרה המונית עוצרת, הבחור מודה לנהג ומשלם לו כגמולו. הוא עובר את הכביש ונכנס אל הנמל. מביט בשעון ורואה שיש לו עוד זמן לשתות כוס קפה, לקרוא עיתון, לעשן. לפני זה הוא עושה את הסידורים הדרושים.

            הזמן הגיע, עלייה למטוס. הבחור מתיישב במושבו. מקרינים סרט, דווקא לא רע, אך הוא נרדם אחרי 20 דקות צפייה. ושוב יום ערפילי  ושוב ביצה והרגשה נוראית. הוא מתעורר מבועת. מעולם לא היה לו חלום שחזר פעמיים ברצף, יום אחרי יום. לא בצורה כזאת זהה בכל אופן. מנסה לנתח את החלום הזה לעומק. הסיוט עושה דרכו חזרה למעבה ראשו.

            הנחיתה רכה. הוא יוצא אל החום הכבד השורר בחוץ. שקוע תהיות על פשר החלום, הבחור חוצה את המעבר מבלי להביט לצדדים, כשלפתע הוא שומע צלצול. כלומר, צפירה. הוא מצליח לשחרר קללה חרישית לפני המכה. ממשיך לשקוע.

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              אריק פ.
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS