עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום ראשון, 20/8/17, 20:10

    איך שוב נפלתי לאותה מלכודת דבש
    שטמנתי לעצמי
    ואיך הרשת שטוויתי נפרסה מסביבי

    כל השלדים שבארון עכשיו יוצאים לחופשי
    כל השירים שנזנחו חוזרים לפעום בתוכי

    הנבואה שוב ניתנה לשוטה הכפר
    שלא ידע שהוא כזה
    הארמונות שבנה עם החול הלח
    קורסים אחד אחד

    איך עיר של הבטחות גדולות כיבתה אורות ונשארתי מגשש
    ואיך הגבול הדק שבין אוויר למחנק
    שוב נמחק

    הכתובת על הקיר הייתה תמיד שגויה
    וכיוונה לאין מוצא
    השקר הגדול נחשף כשהקוסם הסיר את הגלימה

    ''

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום ראשון, 15/9/13, 19:52

      ''

       

      מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

      הפקה ביתית וגיטרות חשמליות : רועי פלד

       

      מתי הספירה לאחור תיעצר?

      מתי מעטה הערפל הזה יתפזר

      פצצה חכמה ממתינה לשיגורה

      היד על הכפתור

      מחכה לפקודה

      פחד ותקווה מתבוססים בממלכה

      תדר מצוקה לארץ רחוקה

      האחות הגדולה שמטה את המסכה

      פרמה את הקשר והלכה לדרכה

      מתי הספירה לאחור תיעצר?

      המרוץ והחימוש רק מתגבר

      העין של האח מסנוורת אומה

      חייכנית וכנועה על הספה

      תולה ארץ על בלימה

      לפחות לעת עתה

      הלוחות זזים עמוק באדמה

      בינתיים בואו נכתיר את כוכב השעה

      15 דקות עד לקריסה

      קירות רועדים אבל זה לא נורא

      אין מה לדאוג הכול בשליטה

      התריסים מוגפים השמיכה מכסה

      הילדים משחקים בגינה הגדולה

      מתי הספירה לאחור תיעצר?

      חרב ועוד חרב, גדר עוד גדר

      אצבע על הדופק מוודה פעימה

      עין נעולה על המטרה

      שקט דממה

      אחרי השריקה

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום ראשון, 12/5/13, 12:41

        יש משהו מתסכל בלהאזין לשיריו של מאיר אריאל.

        בתור אדם המתיימר להבין דבר או שניים ברזי הכתיבה, אני מוצא עצמי פעמים רבות מקשיב לצנחן המזמר וקנאה תהומית מטלטלת אותי בזרועותיה הבוגדניות.

         

        את ההכרות העמוקה שלי עמו אני חב לרועי, המ"כ שלי מקו עוטף עזה.

        בסיס האם שלנו היה כיסופים אך מידיי שבוע נדדנו לאורך הרצועה כיאה לכוח הנדסי למוד הסתפחויות. הימים היו ימי פרה-התנתקות, כאשר יישובי גוש קטיף עמדו על תילם ובסיסיי צה"ל באזור עוד לא הפכו לאסופת קוביות בטון אקראיות.

        מהר מאוד הבנתי שרועי, אשר היה על סף שחרור כאשר הגעתי לפלוגה, יהיה איש השיח שלי בכל מה שנוגע לחיים, ליקום ולכל השאר. אתם בוודאי מכירים את התחושה הזאת, מציאת הנפש התאומה, אליה ניתן לפנות כל פעם שדבר מה רובץ בירכתי הלב ורק מחכה לפרוץ החוצה. זהו רגע חזק פי כמה כשהוא מתרחש במסגרת הצבאית, כשאתה תחום בבסיס קטן שהוא מרבית עולמך לאותה תקופה.

         

        יום אחד רועי ואני התיישבנו בפרגולה שבמרכז הפלוגה. חפיסת 'נובלס' הונחה על השולחן אשר חצץ בינינו. כעבור דקות ספורות של שיחה, שמו של מאיר אריאל נזרק לחלל האוויר. רועי סיפר לי על הערצתו לאיש, כשהמילה "גאון" חוזרת בדבריו שוב ושוב.

        לא נותר לי אלא להנהן בהסכמה לנוכח התשבחות אשר פוזרו לכל עבר.

        "האמת היא שלא ממש הקשבתי לו עד היום" סיננתי לבסוף. רועי הביט בי רגעים אחדים, הלך לחדר וכעבור דקה חזר עם "המיטב" – האוסף הכפול שיצא ב-2004. "תקשיב לזה" הוא אמר "פשוט תקשיב".

         

        למאיר אריאל באמת צריך להקשיב, לא כרעש רקע שמפר דממה מעיקה ולא כאמצעי למניעת הסתננותם של קולות טורדניים. צריך להקשיב לו כמו שקוראים ספר טוב, שמדבר אליך ועליך. כמובן שאפשר גם להתענג על לחניו הכובשים, אבל אריאל תמיד היה בראש ובראשונה איש המילה הכתובה, מחייה העברית, המשורר הגדול. כחומר ביד היוצר, הוא השתמש בשפה לצרכיו האומנותיים, ידע להגמישה בעת הצורך או להשאירה כפי שהיא. לתבל אותה באינספור תבליני לשון או להביאה בצורתה הפשוטה והגולמית.

        מהרגע בו רועי הפציר בי להקשיב לאוסף הכפול, נסיעותיי מכיסופים הביתה ובחזרה לווו בקולו של מאיר אריאל שהשתלב היטב בנוף המתחלף.

         

        מ"ירושלים של ברזל" הביקורתי ועד "מודה אני" האמוני. נשביתי בשפתו החריפה, בעצב ובהומור שאיכשהו נשזרו יחדיו בטבעיות מוחלטת. בדימויים הבלתי אפשריים אך הכה גאוניים ("תרצה תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה"). במחאה הנוקבת שגם אם לא הסכמתי עימה, נשמעה בעלת תוכן עמוק ולא כמו עוד סיסמא חלולה ("שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות כשאתה בא לקחת עוד ועוד אדמות"). התחברתי בכל מאודי לאמונתו, שהלכה והתעצמה עם השנים ושתמיד היוותה נדבך משמעותי ביצירתו ("מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי").

        היכולת הפנומנאלית שלו לקחת רגעים קטנים ולנקזם לכדי משפטים מדויקים הפעימה אותי ("השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף. משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח שמצליף אבק וחול על הפרצוף"). כמובן שגם את חוויותיו מתקופת השירות הוא ידע לנסח כך שכל חייל קרבי יזדהה עימן מייד ("הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים אך שום תנועה אינה נראית. ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים, הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת"). 

         

        בכל האזנה צללתי יותר ויותר עמוק אל עולמו הגדוש של מאיר אריאל ומאז לא ידעתי שובע.

        כשרועי השתחרר האוסף עדיין היה ברשותי. התקשרתי אליו כדי להודות לו ולתאם פגישה בה אחזיר לו את האלבום. "עזוב, תראה את זה כמתנת שחרור. אתה צריך את זה יותר ממני" הוא אמר.

        לא בטוח שידע כמה צדק.

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום שני, 5/3/12, 09:39

          "תכיר, זה ילקוטנר", מציג לי יואב קוטנר את חברו הטוב והצמוד משכבר הימים, בעודנו מתמקמים בחדר פינתי בתקליטיית גל"ץ. "הרבה זמן הוא מלווה אותי". ואכן, ניתן לראות על התיק הכחול והקשיח את פגעי השנים. קוטנר שולף מתוכו מספר אלבומים שאולי יושמעו בתוכנית הקרובה שלו, בעוד כשעה.

           

          ההיסטוריון והמתעד הרשמי של המוזיקה הישראלית כבר לא ילד, אך הווייתו נשארה כשל נער המדבר על אהבתו הגדולה בהתלהבות לא מרוסנת. כל חיוך והלצה משדרים צעירות ורעננות.

           

          לאחרונה הסתיימה עונתה הראשונה של סדרה בעריכתו בשם "האלבומים", אשר שודרה בערוץ שמונה.  הסדרה הביאה את סיפורם של חמישה אלבומים ישראליים משפיעים: "אביתר בנאי" (אביתר בנאי) "זמן סוכר" ("איפה הילד"), "סימנים של חולשה" (ברי סחרוף), "זקני צפת" ("זקני צפת") ו"פלונטר" (רמי פורטיס). הסדרה זכתה לביקורות נלהבות מצד התקשורת וחובבי המוזיקה בארץ וצפויה להתחדש לעונה נוספת.

           

          אז לגבי הסדרה...

           

          "אני יודע, למה 'היהודים' לא היו", קוטנר קוטע אותי מייד.

           

          אני מבין שמציקים לך בעניין.

           

          "ברור. אנשים כנראה לא מבינים שהאלטרנטיבה למה שאני עשיתי היא לא לעשות כלום. לא רק שאני לא יכול לספק את כל האנשים בבחירת האלבומים, גם את עצמי לא סיפקתי. יש מאות תקליטים שאני אוהב, ויש עשרות שראויים לניתוח הזה, ואני בטוח שחלקם עוד יהיו בעונות הבאות. אבל מוכרחים לבחור.

          "תראה, עשיתי בשנות ה-90 תוכנית שנקראה 'סוף עונת התפוזים' אודות ההיסטוריה של הרוק הישראלי. היו שם 13 פרקים, ויצאתי מזה ממש בדיכאון עמוק, כי לאט לאט צצו אלה שנפגעו. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה שנים לעשות שוב תוכנית היסטורית. אתה מרגיש שאתה מאכזב הרבה אנשים ופוגע בהם".

           

          מה היו הקריטריונים לבחירת האלבומים?

           

          "כמובן שמדובר באלבומים שאני אוהב במיוחד, אבל קיים עוד מרכיב מהותי: יש אלבומים נהדרים שפשוט אין עליהם חומרים ארכיוניים. למשל, להקת 'אחרית הימים' שיש להם רק קליפ אחד ברשות השידור. זה לא כמו הרדיו, שבו אני יכול לעשות מה שבא לי. כאן צריך תיעוד מצולם".

           

           

          תרופה ושמה מוזיקה

           

          קוטנר ( 58+שלושה : יונתן, 30, אורי, 18, טליה, 13) הוא מהבודדים שמנסים לשמר ולתעד את ההיסטוריה המוזיקלית בארץ. הדבר מתבטא - בין השאר - בתוכניות הטלוויזיה השונות, ביוטיוב אליו הוא מעלה קטעי ארכיון נדירים, ובאתר שלו, בו מופיעות תוכניות רדיו שבהן הוא אירח אמנים לאורך השנים.

           

          למה כל כך חשוב לך לתעד את תולדות המוזיקה הישראלית?

           

          "בכל הקריירה שלי, מאז אמצע שנות השבעים, אני מנסה ללכת בשני קווים זה לצד זה: לנסות לדחוף מוזיקה שלדעתי ראויה לכך, ולתעד את ההיסטוריה שלה. הרגשתי שזה חסר. אגב, לא רק בתחום המוזיקה. רק בשנים האחרונות התחילו נבירות בתרבות המקומית".

          אהבתו הגדולה היא כמובן הרוק המקומי, אותו סגנון שנדמה כי איבד מעוצמתו בשנים האחרונות. "אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה הזאת", הוא אומר, "כיוון שהיום מילת הקודש היא רייטינג, ברור שרוב מה שמושמע הוא פופ על נגזרותיו השונות.

          "אם תסתכל על התקשורת והסיקור שלה, נראה כאילו אין רוק בכלל, אבל קיימת פריחה  מטורפת, שלא היתה כמותה בתולדות המדינה. לדעתי, יש כיום אלף להקות שפועלות בארץ. 1,000! ברור שלא הכל מצליח ולא כל הופעה מפוצצת, אבל יש פעילות ויש סצנה".

           

          ל"דוקטור מוזיקה" לא תמיד היו שאיפות לעסוק בתחום. הצורך הכפייתי והאהבה הגדולה למוזיקה נולדה כמעט במקביל ללידתו השנייה, בגיל 18.

          "בצעירותי הייתי בראש אחר. בפנימייה הצבאית בתל-אביב חלקתי חדר עם גבי אשכנזי ובכלל חשבתי על קריירה צבאית. אבל בגיל 18, בחופשה של לפני הגיוס, נפצעתי קשה מנפילה בעת טיפוס על הר בשווייץ. איבדתי את הזיכרון לחלוטין, ועד היום אני לא זוכר את הילדות שלי. המוזיקה היתה עבורי הקשר היחיד והמשמעותי עם הסביבה. בשביל ליהנות ממוזיקה אתה לא צריך לזכור כלום". 

           

          איך אתה חי היום עם השנים האבודות?

           

          " אני חי כל כך הרבה שנים מאז התאונה, שאני כבר ממציא לעצמי את הילדות. אני מאמין שאין אמת אחת, יש מה שבנאדם מרגיש היום לעומת מה שהוא הרגיש בעבר, והוא זוכר דברים מסויימים שהוא מעדיף לזכור. במובן הזה, אני לא ממש שונה מאדם שכן זוכר את הילדות שלו".

          בתקופה שאחרי התאונה, ההאזנה למוזיקה היה צורך אובססיבי, שעזר לו בתהליך השיקום. אך תוך זמן קצר התחביב הפך לעיסוק של ממש. "התחלתי לעבוד בחנות תקליטים, שם גיליתי את האושר שיש בלהשמיע מוזיקה לאנשים אחרים. זו הייתה התקופה של מלחמת יום כיפור וחברים שלי מהפנימייה לחמו, חלקם גם נהרגו. הרגשתי צורך לתרום את חלקי וככה הגעתי לגלי צה"ל.

          "המוזיקה והעיסוק ברדיו הם דרך בשבילי לתקשר עם אנשים. אני נשוי לאשתי באושר 22 שנה, ועדיין אני מדבר אליה בשירים ושולח לה הקדשות של שירים למייל באמצע היום. מוזיקה בשבילי זה כמו לדבר ואני בטוח שיש עוד אנשים כמוני".

           

                       

          ''

           

           הביתה, הלוך חזור

           

          במשך 29 שנה התחנה היוותה עבורו בית חם, עד שב-2003 החליט לעזוב לטובת הקמתו של ערוץ מוזיקה חדש, "מוזיקה 24", שם עבד עד 2007. מאז, הערוץ שינה פניו לחלוטין ונדמה שחזונו של קוטנר נבלע בתרבות הרייטינג שהתחנה כל כך סוגדת לה.

           

          אתה מצטער על זה שהיית חלק בהקמת הערוץ מלכתחילה?

           

          "אני חושב שיש דבר מאוד לא אתי בלהעביר ביקורת על מקום עבודה שעזבת" הוא מקדים ואומר."אני יכול להגיד שמה שקורה עכשיו בערוץ, לא היה החזון שלי. החזון שלי היה להתעסק בעיקר במוזיקה והיום זה מתעסק בדברים אחרים. אני מבין שהם נורא מצליחים מבחינה מסחרית. לי הייתה אידיאולוגיה כשעבדתי שם. ניסיתי להראות, זה לצד זה, היפ הופ, רוק ומוזיקה מזרחית. יכול להיות שטעיתי כשעשיתי את זה, אבל אני לא מתחרט. בכל מקרה, גם במצבו הנוכחי, ערוץ המוזיקה עדיף מכלום".

           

          למה עזבת את הערוץ?

           

          "אחת הסיבות הייתה שראיתי כי אין צורך בתחנה שתשמיע שירים ברצף. אם לדוגמא בנאדם שמעריץ את להקת 'היהודים' רוצה לשמוע אותם, למה לו לשבת שעתיים מול הטלוויזיה ולחכות עד שאולי יופיע שיר שלהם. היום יש את 'יוטיוב'. ההבנה הפשוטה הזאת גרמה לי לפרוש".

           

          לאחר שעזב את הטלוויזיה, קוטנר חזר לחיק הרדיו, הפעם ל"רדיו תל-אביב", ומשם הדרך הביתה הייתה קצרה. "כשהייתי ב'רדיו תל-אביב' היתה לי תוכנית בשם 'האיש הקטן מהרדיו' וכשנגמר החוזה איתם רציתי לחזור לבית, לאיפה שהתחלתי. לגלי צה"ל".

           

          קוטנר מציץ בשעון. עוד עשר דקות התוכנית שלו מתחילה בבניין הסמוך. "אפשר להמשיך באולפן את הראיון אם בא לך", הוא מרגיע.

          אנחנו יוצאים מהמבנה בו נמצאת התקליטייה ונכנסים לאולפנים. הקירות מעוטרים בתמונות של אמנים ואנשי ציבור שפקדו את התחנה: מעברי לידר עד שלי יחימוביץ'.

          לאחר סיור קצרצר בבניין, אנחנו נכנסים לאולפן שממנו הוא ישדר את "קוטנר בתשע". לפני כן הוא מספיק להתבדח עם החיילים המשרתים במקום, באופן שמזכיר יותר חבר קרוב מאשר אבא.

          חיילת מעבירה מבזק קצר ולאחריו קוטנר תופס את המושכות ופותח בהצגת השיר הראשון: שיר מחאה משנות השישים  : "A CHANGE GONNA COME" של הזמר סם קוק. הוא מקדיש אותו "לאחינו האתיופים" ולמאבקם בגזענות.

          "אתה יכול להמשיך", הוא מאשר ומוריד את האוזניות, כשהשיר מתנגן לו ברקע.

           

          התוכנית שלך משודרת בזמן בעייתי: תשע בערב.

           

          "אני מרגיש מאוד נוח עם השעה. נורא כיף לי. אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אם בא לי אני יכול להשמיע שעה שלמה אותו שיר. בוא נגיד שאם הייתי משדר בצהריים, לא הייתי יכול לשדר מה שאני רוצה. הייתי צריך לספק סחורה מבחינת הרייטינג".

           

          לפני עידן היוטיוב, שיתוף הקבצים וריבוי הערוצים, יואב קוטנר היווה עבור חובבי המוזיקה צינור מרכזי שדרכו זרמה מוזיקה חדשה, מהארץ ומהעולם. טעמם המוזיקלי של רבים עוצב רבות הודות להמלצותיו. פינתו הבלתי נשכחת בתוכנית "זהו זה" ופעילותו הענפה ברדיו הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה.

           

          יכול לקום היום איש רדיו שישפיע על כל כך הרבה אנשים?

           

          "אין ספק שהיום כוחו של השדרן נחלש. מה שיותר משפיע על הטעם המוזיקלי הוא מדיניותה של התחנה. בעבר, אם אני או דידי הררי היינו טוחנים איזשהו שיר, היה סיכוי שהוא יהפוך ללהיט. היום כנראה זה לא יקרה אם אין גיבוי של התחנה".

           

          אז בימינו אין שדרן בעל כוח ממשי?

           

          "אני חושב שקוואמי, שהולך לחזור ובגדול, הוא בהחלט שם בתחום המוזיקה האלטרנטיבית, היום אנשים מקשיבים בעיקר לו ולא לי כשהם מחפשים מוזיקת שוליים. אם יש אנשים שהרדיו בשבילם הוא דרך חיים, שומעים את זה והם באמת יכולים להשפיע".

          המוזיקה ממשיכה להתחלף: אהוד בנאי, ברי סחרוף, "מינימל קומפקט", ליאונרד כהן. נדמה ש"האיש הקטן מהרדיו" לא משתעמם לרגע, חי ונושם את המוזיקה במלוא מובן המילה.

           

          מה דעתך על תוכניות הריאליטי המוזיקליות? סחרוף הבא יכול לצאת משם?

           

          "סחרוף הבא לא, אבל כוכבים גדולים כן. אני חושב שבעשר השנים של 'כוכב נולד' יצאו משם בערך עשרה זמרים טובים. הם עדיין מחפשים את הכיוון שלהם, כמו נינט, שהוציאה שני אלבומים ועדיין מחפשת את דרכה. אני חושב שהיא זמרת נפלאה, אבל שוב, בתוכניות כאלו מחפשים בעיקר זמרים ופחות אמנים יוצרים".

           

          בסופו של דבר, התוכניות האלו מזיקות או מועילות למוזיקה הישראלית?

           

          "חבל לי שתשומת הלב הולכת לכיוון של הזמרה וההגשה, אבל זה עדיף על 'האח הגדול', למשל. אם כבר ריאליטי, לפחות שיתעסקו במוזיקה".

           

          המתווך

           

          מתוך העשייה הענפה שלו לאורך השנים, קוטנר נזכר בכמה פרוייקטים שהוא גאה בהם במיוחד.

          "אני הכי גאה בילדים שלי. באמת. שמע, אני מרגיש שיש עליי מעין קארמה, שאני עושה משהו ומייד הוא הופך ללא רלוונטי", הוא מסביר בחצי חיוך, כשסחרוף מלווה אותו ברקע. "למשל, עבדתי הרבה שנים על אתר 'מומה', שהיה למעשה האנציקלופדיה הראשונה באינטרנט למוזיקה ישראלית. במשך עשר שנים ערכתי ראיונות עם אמנים והשקעתי בו המון זמן. זה פרוייקט שאני גאה בו במיוחד. כתבתי שם למעלה מ-1,500 ערכים על אמנים. ואז הגיע וויקיפדיה... וכדי להגיע ל'מומה' היום אתה צריך להיות האקר סעודי. אבל לפחות החומר קיים ברשת, ויש בו שימוש".

          אך נדמה שגאוותו הגדולה ביותר היא קידומם של אמנים שלא זכו לפרגון יתר בתחילת דרכם והיום הם מתפרנסים בכבוד ממוזיקה. "אני היחיד שהשמיע את פורטיס בסוף שנות ה-70 וכתב עליו ביקורת חיובית בעיתון", הוא אומר בגאווה.  "קראו לו משוגע ופאנקיסט, ו-30 שנה אחרי  - כולם יודעים מי זה. אז אם יש משהו שאני באמת גאה בו זה אותם אמנים שאהבתי ותמכתי בהם, והיום הם מצליחים".

           

          בתוך כל ההתעסקות הזאת במוזיקה, לא עברו מחשבות לפצוח בקריירה מוזיקלית?

           

           

          "אני לא מוזיקאי מתוסכל, הבנתי שאין לי את זה. כיוון שאני כל הזמן מדבר על מוזיקה של אחרים ויש לי סטנדרטים גבוהים מעצמי, ראיתי שלא אוכל להגיע אליהם בחיים.

          "אבל יש לי ילד בן 18 שהוא מוזיקאי ממש. מנגן בגיטרת בס ובקונטרה בס וכל היום שומע מוזיקה ולומד מוזיקה. מוזיקה היא החיים שלו".

          ליואב קוטנר מאוד חשוב לזכור ולהזכיר היכן מקומו ומה תפקידו. בתוכניות הטלוויזיה שיצר במרוצת השנים כמעט לא רואים את דמותו על המסך. לא בכדי תוכניתו ב"רדיו תל-אביב" נקראה "האיש הקטן מהרדיו" .

          "יש לי חולצה שכתוב עליה 'זה לא אני'. אני כל הזמן זוכר את הגודל שלי והיכן אני נמצא בשרשרת המזון הזאת. אני לא היוצר. רק המתווך".

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:57

                                      

            ''

             

             

             

            כבר בשיר הראשון האדמה נפתחה ואני צללתי אל תוך בטנה.

             

            לפני שלוש שנים בערך יצא לי לכתוב על אלבום אזוטרי בשם "הצד האפל של הירח". ציינתי כבר בשורות הראשונות של אותה ביקורת כי מדובר במהלך יומרני משהו, לכתוב על יצירה כל כך גדולה ומשפיעה. אני, אז בן 24, הייתי מודע לכך שלא באמת אוכל לתת ביקורת נאותה ומקצועית "ממרום שנותיי". לכן, החלטתי לכתוב על חווית השמיעה הראשונה שלי לאלבום, בעיצומם של ימי טירונות בבסיס נידח בדרום הארץ. קיוויתי שהדבר יתקבל בהבנה מצד מעריציה הכבדים של הלהקה.

             

            יש רק אלבום אחד ששינה את תפיסתי באופן יותר דרסטי לגבי מוזיקה מאותה יצירה מונומנטאלית משנת 73'. לא חתומה עליו להקה מהאי הבריטי וגם לא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  מדובר בלהקה מקומית, בעלת שני ראשים מרכזיים, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שנחתו אלינו היישר מהשמש הקופחת של הנגב, הרחק מהבוהמה התל אביבית והמרכז הגועש. הם באו חבולים מתוך השממה, עם סיפור חיים שיכול לפאר סרט דרמה רחב יריעה. כבר שהיו בני 17 הוציאו את הפנינה הראשונה שלהם:"נאמנות ותשוקה", שבע רצועות נוטפות דם הכוללות שלושה שירים מעל 7 דקות (כולל שיר הנושא, כמעט 10 דקות של מלל ארוך ושינויי מקצבים ברוח הפרוגרסיב-רוק) ועוד ארבעה שירים "קצרים" יחסית . הדיסק הזה, שרק אלוהים יודע איך נכתב והולחן ע"י נערים, היה חריג בנוף המוזיקלי המקומי. תחנות הרדיו בישראל של שנת 95' לא ידעו כל כך איך לעכל אותו ועל אף הביקורות הטובות, האלבום כמעט ולא זכה להכרה ולהשמעות.

             

            על התלאות שעברו השניים  בפרק הזמן שבין "נאמנות ותשוקה" לאלבומם השני, נכתב כבר רבות בעיתונים וברשת, אך למי שפספס, ממש על קצה המזלג: חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, עבודות מזדמנות מכל הבא ליד, ניסיון התאבדות כושל ואשפוזים של גדג' ובלחסן  זה לצד זה, בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל". בין לבין נכתבו גם שירים, הרבה שירים. ארבעה עשר מתוכם הרכיבו את אלבומם השני "מנועים קדימה". ביציאתו, מרבית מבקרי המוזיקה בארץ, היו תמימי דעים כמעט באופן חסר תקדים לגבי איכות האלבום והרעיפו על היצירה אינספור סופרלטיבים.

             

            אני מצידי, הייתי שקוע באותה תקופה עמוק בבוץ התובעני של רצועת עזה, בין כיסופים לחאן יונאס. רק כעבור שנה, בחופשת סופשבוע מהצבא מצאתי עצמי בגינה של חבר, אוחז בסיגריה, מקשיב לגיטרות שהגיחו מחלון חדרו הסמוך ועשו דרכן למקום מושבינו.  השיחה על תלאות השירות הצבאי נקטעה באחת כששאלתי בהפתעה "מה זה?". החבר הסביר שזו להקה בשם אלג'יר ושאל אותי מה דעתי. אני חושב שעניתי משהו סתום כמו "טוב. ממש טוב", אבל מי זוכר. באותה תקופה הסקיצות של האלבום שייטו להן במרחביה הגדולים של הרשת ואני ליקטתי מכל הבא ליד. בדיעבד הסתבר לי שגם מה ששמעתי בגינה, היה רק סקיצה לא מעובדת, אבל עובדה זו לא מנעה ממני להאזין בפה פעור לכל רצועה חדשה שנחשפה בפניי. קניית האלבום לא איחרה לבוא ורק אז, כשארבעה עשר השירים הללו בקעו מתוך הרמקולים של המערכת כמקשה אחת, כקונספט, התבהר לי שאני בעצם שומע כאן סיפור חיים, עטור במוזיקה אקלקטית ומדהימה במיוחד.

             

            השתפכויות על אלבום יכולות להראות מעט מגוחכות ומוגזמות בראי השנים. אתה יכול להאזין לשירים מספר פעמים, להתרגש מהעוצמות ובלהט הרגע להלל, לשבח ולפאר כל צליל, תו ושורה. להפציר מכל אחד שאוזניו בראשו, לרכוש את הדיסק ולהישבע בכל היקר לך שמדובר במכרה זהב.

            אז לקחתי את הזמן, הרבה זמן, שש שנים. שש שנים בהם האזנתי ל"מנועים קדימה" כל כך הרבה, שעצם העובדה שאני עוד יכול להתרגש מכל שיר באלבום, היא לא פחות מנס. וניסיתי, באמת שניסיתי לנסח שורה, אולי פסקה, שיסבירו מה הופך את יצירת המופת הזאת לפיסה המוזיקלית הכי מושלמת, כואבת ומרשימה ששמעתי מעודי. הרי הקשבתי ללא מעט קלאסיקות בחיי. לא פסחתי על תור הזהב של הרוק אי שם בשנות השישים והשבעים. האזנתי למיטב להקות העל שעיצבו את הז'אנר, על שלל גרורותיו. תקופת הגראנג' של שנות התשעים קיבלה את כבודה הראוי על מדף התקליטים וגם כשרדיוהד הטילו את פצצת יום הדין שלה העונה לשם "אוקיי, קומפיוטר" הייתי שם והתמוגגתי מכל שנייה.

            ומה עם מוזיקה מהארץ המובטחת? ממקום בו רוב ההרכבים שואבים השראתם מאותה מוזיקה מערבית, או לפחות מנסים לתרגם את אליליהם לשפת הקודש, לא תליתי תקוות רבות. אבל במהלך השנים היו כמה חריגים אשר פיזרו זרעים טובים באדמת המקוריות הצחיחה של הרוק המקומי. ביניהם ניתן למנות את אהוד בנאי והפליטים אשר סיפקו לנו ב-87' את אחד האלבומים המכוננים בתולדות המדינה, כשהם לא מתפשרים על צליל מקורי וניחוחות מזרחיים ברורים. ברי סחרוף (שאף הסביר כי חזרתו לארץ בשלהי שנות השמונים, קשורה רבות לאותה יצירה של הפליטים), לקח גם הוא  חלק משמועתי במהפכה. הוא הבין שאפשר ליצור פה משהו ייחודי. באותה מידה, ניתן לשער שגם בלחסן וגדג' האזינו לא מעט לגיטרות של יוסי אלפנט ולטקסטים רווי המחאה של בנאי והיו מעוניינים לתת קונטרה למוזיקה התל אביבית, שסבבה (ועודנה סובבת) בעיקר סביב יחסים של אני ואת ויחסינו לאן.

            ואכן, מנועים קדימה היה שופרה השבור של הפריפריה, צעקתם של אנשים חבולים ומצלוקים נפשית. הוא מתקיים ושואב השראתו הרחק מהעיר הגדולה. המיקום הגיאוגרפי בו חיו לפני שהגיעו לעיר הגדולה, ניכר בשימוש מרובה במוטיבים מזרחיים, הן בפן המוזיקלי והן בטקסטים. קל להיווכח כי המושב תלמי אליהו, אשר שרוע צמא ורעב אי שם בערבות הנגב, היה לחלק משמעותי בעיצוב עולמם הרוחני של אביב וגבריאל. בית הכנסת הספרדי במקום, היווה חממה מוזיקלית עבורם. שתי רצועות מהאלבום, "פעמוני המאה" ו"ירח במזל עקרב", הן לטעמי תוצאה ישירה של הקשבה לתפילתו החנוקה של פייטן המקום. 

            אני חושב שטיב החיבור למוזיקה של אלג'יר יתברר למאזין החדש כבר בדקה הראשונה של האלבום, עם הפתיחה האינסטרומנטאלית של "האדמה תפתח". לי הספיקו אותן גיטרות בוכיות וכניסת התופים כדי ללכת שבי אחר האלבום. הטקסט הנזירי והקצר רק מתרגם למילים את התחושה שהמוזיקה מעבירה באופן כל כך מדויק : "תפתח האדמה בשבילך.מי זה בא אליי פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי סוגר את עיניי".

            כשיצא האלבום לחנויות, אביב גדג' הסביר  כי "דם על הים" ו"בתוך הצינורות" הם הדי.אן.אי של הלהקה ואכן – אם מעוניינים לבחור שני שירים המספרים על עברם של בלחסן וגדג' באופן הישיר ביותר- אלו הרצועות. "דם על הים" הוא רקוויאם לעולם אשר נתלש היישר מתוך יומנה של נשמה אבודה. באחת ההופעות ב"בארבי", אביב הודה כי לקח לו הרבה זמן לאזור אומץ ולפרסם שיר כל כך אישי. אפשר להבין על מה הוא דיבר, אבל איזה מזל שהוא לא חסך מאיתנו את אחד משירי הרוק המופלאים שנכתבו בשפה העברית.

             

            האלבום הוא קונספטואלי במהותו ואחד הסימנים הברורים לכך הן ההתכתבויות בין השירים. בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו של גבריאל בלחסן בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים":"אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו של בלחסן נודם,  הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

             

            לפני חודשיים בערך יצא לאור ספר בשם "שיר חדש : דרשות על יצירות רוק ישראליות" מאת רוני שויקה. אחד מהשירים אותו ניתח שויקה (בצורה מעוררת השתאות יש לציין), נקרא "ירח במזל עקרב". אם הייתם רוצים לדעת איך נשמע רוק מתקדם בעברית\ארמית מפיותיהם של פייטן ספרדי וסולן רוק, הרצועה הזאת עונה להגדרה. מי שמחפש פרשנות לטקסט המפותל של השיר, מוזמן לרכוש את "שיר חדש" – גם אם זוהי לא הייתה לגמרי כוונת המשורר, האינטרפטציה של רוני שויקה מרתקת בפני עצמה.

            כל צליל ביצירה נבחר בקפידה בכדי להציג סיפור רחב, הגדול מסך חלקיו. אותן גיטרות שפתחו את האדמה בתחילת האלבום, סוגרות את השערים ("סכרנא שערי") בסוף המלודי של "ירח במזל עקרב".

             

            "מנועים קדימה" נמשך מעט יותר משעה, אליה נדחסו אינספור מילים, רגשות, תחושות וצלילים. משירי רוק סוחפים לבלדות רגועות. מגיטרות רועמות לכינורות נוגים. מעצב תהומי לזרמים תת קרקעיים של יופי. מדתיות לחילוניות. מאמונה לכפירה. בין הטמא לטהור. הוא נפתח באדמה פעורה  ונגמר בזיקוקים בשמיים. בעיניי זהו לא אלבום דיכאוני, יותר כמו ניצחון של שני אנשים שנלחמו הרבה זמן בתחנות רוח וכנגד כל הסיכויים, ניצחו.

            אין דרך רציונאלית בה אני יכול להסביר את גדולת האלבום הזה, לא באמת. אבל ההיגיון נגמר איפה שהרגש מתחיל. במיוחד במקרה של "מנועים קדימה".

             

             

                                                             

            ''

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 5 מתוך 5

              0 תגובות   יום ראשון, 17/7/11, 17:10

              מה לך אדמה פרוצה?

              נפרסת ומתפתלת לכל פינה

              פצועה וחרוטה מרומח ומחרשה

              מעלימה עקבות בחסות החשיכה

               

              בנפול המלך הזמני תשני פנייך

              דם יזלוג מבין שפתותייך

              אך את לא כמו עוד חלקה רכה

              את לא אחת שנופלת על חרבה

               

              עוד ימים רבים לך בגולה?

              מפסגות הרים את משקיפה

              אל ארץ שטופת שמש וצייה

              מדוע לשם את שולחת פעמייך?

              מדוע אליה את פורסת זרועותייך?

              להרוות צימאון הניכר את מבקשת?

              או את קירבת המאכלת הלוחשת?

               

              לנצח תאכלי חרב בתשוקה

              יופייך תמיד היה לך לקללה

              דרג את התוכן:
                12 תגובות   יום חמישי, 26/5/11, 18:34

                "אז כמה זה פשוט לשבת עם אחים ליד שולחן ארוך ביחד" (מתוך השיר "זמן של מספרים")

                 

                ברי סחרוף תמיד אהב  לשבת עם אחיו וחבריו המוזיקליים באולפן ההקלטות ולהיעזר בהם בעבודתו.

                בראיונות שנתן לרגל יציאת אלבומו החדש והנפלא "אתה נמצא כאן", סחרוף הזכיר לא מעט עד כמה הוא נהנה להסתייע במוזיקאים שונים. שיתופי הפעולה באים לידי ביטוי גם בהרכב  הרחב איתו הוא מופיע בשנים האחרונות, שלדבריו  מקנה לו יותר חופש על הבמה.

                 

                כיאה למגמה זאת, רשימת הקרדיטים באלבום היא רבה ואפילו שם האלבום ועטיפתו הם בהשראת תערוכת אמנות של אחד מחבריו הטובים. ואולי דווקא בזכות השותפות זאת, ברי הצליח ליצור כאן שעטנז מוזיקלי רחב ועמוק שלא מתפזר אלא נשמע כמקשה אחת ברורה וקוהרנטית. כשלוקחים כל זאת בחשבון, אולי זה לא כל כך מפתיע שהאלבום הכי מרענן שיצא בשנה האחרונה מגיע מרוקר שנמצא בעשור השישי לחייו.

                 

                יש מעט מאוד אמנים בארץ שהקונצנזוס סביבם כ"כ מוחלט כמו אצל ברי. זה לא מובן מאליו מפני שמדובר במוזיקאי שמעולם לא היסס  לטבול במוזיקה אלטרנטיבית וקשה לעיכול. ובכל זאת, נדמה שכמעט כולם יכולים להתחבר בצורה כזו או אחרת ליצירתו.

                 

                כיאה לאמן חסר פשרות, ברי בוחר לפתוח את האלבום ברצועה "הלוחש במכוניות" שכתבה המשוררת חביבה פדיה. מדובר בטקסט  מעורפל משהו, אשר בהתאם לכך, קיבל  עיבוד קודר ורב רבדים. אולי לא מדובר בשיר הכי קומוניקטיבי שאפשר לשים בתור יריית פתיחה, אבל בוודאי מדובר באחד הטובים באלבום.

                מוטיבים מזרחיים ביצירתו של ברי ניתן עוד לזהות מתקופת "מינימל קומפקט" אי שם בשלהי שנות השמונים. לדעתי, זהו אחד הגורמים שהפכו אותו לנסיך הרשמי של הרוק הישראלי- הוא תמיד היווה מופת למיזוג בין מזרח למערב.

                ההתנגשות הראשונה בין התרבויות באה כבר בשיר השני "זמן של מספרים", עם ליין הגיטרה  ותחושה החאפלה האופפת אותו. במובן הטוב ביותר של המילה.

                על תקן הבלדה המרגשת של האלבום, מתייצבת בגאון הרצועה "כלום זה לא סתם", עם פתיחה שכובשת את המאזין כבר בשמיעה הראשונה. "לא תשבע העין לראות" מצטט ברי את קהלת ואין כמו זוג עיניים כדי להמחיש רעב תמידי. כי הן סופגות הכול, גם את התהום וגם את האור הגדול שמאיר עד אינסוף. לדעתי, זהו אחד השירים היפים ביותר בקריירה הענפה של סחרוף.

                משום מה דווקא הסינגל "העין" (נדמה שהעין היא מוטיב חוזר ביצירה, חלק מהקונספט) קצת הורס בעיניי את תנופת האלבום. וזה לא שמדובר בשיר רע, הוא דווקא עושה את העבודה, אבל ביחס לשירים המקיפים אותו, הוא נשמע לי קצת תלוש.

                השיר שמגיע אחריו, "נחמה", מתחיל כמו משהו מבית מדרשם של ה"צ'ילי פפרס" עם הבס הממכר בתחילתו וממשיך כרצועה אופיינית לברי, עם התחושה המזרחית הזאת שמזכירה לנו איך אמור להישמע רוק ישראלי.

                הרצועה היחידה באלבום שלטעמי דורשת מספר האזנות עד שמתחברים אליה במלואה, היא "הימים הנוראים" שכתב נעם רותם. אני מודה שבפעמים הראשונות , הנגינה נשמעה לי מפוזרת לחלוטין, כאילו ברי ממש השתדל להתפרע עם העיבוד והכלים. אך כמו כל יצירה מורכבת, דרושות מספר האזנות בכדי לחבר את החלקים ביחד ופתאום הכול נמצא במקום הנכון (אם יורשה לי לצטט את רבנו יורק). בנוסף, רותם העניק לסחרוף שורה שממש תפורה עליו- רק ברי יכול לשיר "הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד" ללא חשש מחוסר אמינות .

                 

                          

                ''

                 

                 

                שיר הנושא הוא עוד שיא באלבום (אם אפשר לציין כאן שיאים), עם תובנות פשוטות וחכמות על החיים כמו "קסם לא יבוא לעומדים מהצד, לא ייפול מהשמים ברגע אחד" ונגיעות מוזיקליות שנשמעות זניחות בשמיעה ראשונה אך בהאזנות חוזרות, מתגלות כאוצר. אפשר לקחת לדוגמא את גיטרת הבס בפתיחה שמוסיפה אווירה דרמטית לשיר .

                עוד לפני שהבנתי על מה מדבר השיר "בארץ הפלאות", היה נדמה לי ששמו משקף את החגיגה המוזיקלית שיש בו - טאץ' אייטיזי  שנוחת על המאזין כבר בהתחלה ופסיכודליות אשר מתבטאת בשורות הזייתיות  כמו "שם המלאכים על מגפיים, מפזרים ברחובות אבקת קסמים" ו"בארץ הפלאות נמוכים השמים וערפל סגול פוצע מבפנים". רק כשהאזנתי לראיון עם ברי, הבנתי שמדובר בתקופת מסעותיו באירופה, שם השמים אפורים ונמוכים. המשפט "ונדמה שמישהו הבטיח, שהבא בתור הוא אמיתי" בא כמובן כמחווה עצמית ללהקתו בניכר, "מינימל קומפקט".

                ההברקה של האלבום בעיניי הוא השיר "בדרך לערד". מדהים איך סחרוף הצליח לתרגם את הטקסט הקצרצר של רוני סומק לעיבוד כל כך מדויק ומפתיע-- כמו פסקול מדברי, פסטיבל ערד בדרכים.  זו אולי אחת הגדולות של ברי, היכולת שלו לקחת טקסטים זרים ולתרגם אותם מוזיקלית באופן מושלם, כאילו היו שלו.

                הטקסט המרגש ביותר שמופיע באלבום הוא של "האחד", אותו כתב עם עמיר לב. תמונות ילדות מרצדות לכל אורך השיר. "כוס חלב, עם משהו מתוק בצד, הנעליים מלאות בחול. יד גדולה עוטפת יד קטנה,מבט בעיניים שרואות הכול...מחזיק מקל, דוחף גלגל ברחובות, ביום יפה הייתי רץ שעות". הלחן מתואם יפה לתמימות שיש במילים.

                סחרוף מעיד על עצמו כי  בשנים האחרונות הוא מתקרב למקורות היהודים ושואב מהם השראה. אין לו כוונה לחזור בתשובה בקרוב , אבל ניתן לראות שהחיבור שלו לאותם טקסטים עתיקים הוא אמיתי. זה בא לידי באופן מובהק באלבומו "אדומי השפתות".

                גם כאן הוא מתכתב עם המקורות, אך רק בשיר המסיים "צמאה לך נפשי", יש שימוש בטקסט שלקוח כולו מהתנ"ך (מתהילים), ללא תוספות.. השיר, שידוע בלחניו החסידיים, נשמע שונה לחלוטין כשסחרוף שר אותו. לא בטוח שהאינטרפרטציה הזאת לשיר תמצא חן בעיניי אוזניים שמרניות, אבל לבטח מדובר בביצוע מחדש ומרענן.

                יש רגע בשיר בו ברי מחזיר אותי לבית הכנסת עם המשפט " כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך" אותו הוא שר כמו חזן מן המניין, עם הסלסול המוכר. כמובן שגם המקהלה שחוברת אליו לקראת הסוף, מוסיפה לאווירת הקודש. את העוצמות הגלומות בשיר הזה קשה להסביר. רק להקשיב.

                 

                ברי סחרוף, בסיוע חברים נאמנים אותם אסף במהלך הקריירה הגדושה והמגוונת שלו, הביא ב"אתה נמצא כאן" את כל היכולות שלו לידי ביטוי והוכיח פעם נוספת שכל הסופרלטיבים שנקשרו לשמו, מוצדקים.

                אף פעם לא מאוחר מידי לחדש ולהפתיע, גם לא בגיל 53 .

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  פרופיל

                  אריק פ.
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  ארכיון

                  פיד RSS