עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום רביעי, 30/12/15, 18:06

    ולכל מקום אליו שלחתי מבטי 
    רק יופי צרוף ראיתי
    הוא אחז בכול 
    מהקירות המתקלפים 
    ועד המדרכות הסדוקות 
    מאינספור טפיפות רגליים 
    ותנודות אדמה
    קרן שמש ליוותה אותי 
    בשיטוטיי ברחבי העיר 
    אשר שינתה פניה בין רגע
    כמו עמיתה למסע היא תמכה בי
    "תנסה להכיל את כל האור הזה" 
    היא לחשה
    ואני, שכבר עייפתי מחלומות שווא
    והזיות תלושות, נזהרתי
    נזהרתי להסתנוור מדמיון פרוע
    משינה עמוקה מידיי
    החלומות הגרועים ביותר 
    הם אלה המותירים אותך בבוקר 
    בפסגה הרעועה שיצרת אתה
    זונחים אותך לאנחות ולנפילת היקיצה
    אז צעדתי לאט
    משפיל עיניי אל הקרקע 
    שעוד נותר ממנה מעט 
    מהאמת
    מהרגיל
    מהשגרה 
    (כיעור נספג היטב)
    "הסנוורים לא יכו בי היום" מלמלתי
    "הם לא יישאו אותי אל קצה הצוק
    אל האור הגדול והשביר"
    אבל לאן שלא הסתי מבטי 
    ניצוצות זהב נראו בזווית העין
    מסרבים לדעוך
    קרן דחקה בי להתמסר
    לשחות באור הזה
    ביצורי הלב החלו לקרוס 
    אחד אחד
    אל מול הפאר 
    שספק עטף ספק חנק את הווייתי
    בתנועה מדודה יישרתי מבט
    והתעמתתי עם ניצוצות פזורים לכל עבר
    או לפחות ניסיתי
    לבסוף נכנעתי 
    כמו תמיד 
    ונתתי לכל היופי המתעתע הזה למלא אותי
    כמו נווד רעב ואבוד אספתי מכל הבא ליד 
    ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שבת, 26/12/15, 21:02

      מעבר להרי החושך

      מאחורי קו מדומיין

      חיים אנשים

      די דומים לך

      התל אביבי

      הלום התרבות והצדק

      עטוף סמלים ואלילים

      שאינם דתיים

      בשום מובן

      כמובן

      ושמם מעטר שלטי רחובות

      בהם אתה מהלך בלילות

      והסכם שלום עתיק וממורט באמתחתך

      מחכה לנמען שממאן לצאת לקראתך

       

      אתה לוקח נשימה עמוקה

      למרגלות אותו ים

      בו עמד עד לא מזמן

      נער גוש קטיף

      שקרא "קפקא על החוף"

      והגלים התנפצו לרגליו

      "החומה" ו"זיגי סטארדאסט"

      בערו באוזניו

      כמו אצלך

      כשהיא עזבה

      הלוואי והיית כאן

      כדי לראות

      איך שיר כאב הלך

      ושב

      בזמן שהנער ארז את חפציו

      ומלמל שלום רפה לחולות ולשדות

      שילוו אותו מעתה רק בזיכרונות

      הוא אהב את האדמה והאדם

      ולא ראה הבדל בין דם לדם

       

      והינה

      עדיין

      מעבר להרי החושך

      על מדף ארון הספרים

      (הלא רק יהודי)

      חיים בשלום וכבוד הדדי

      עמוס עוז ורבי יהודה הלוי

      הרב קוק ואלבר קאמי

      קיצור שולחן ערוך

      וקיצור תולדות הזמן

      והאנושות

      ואין סתירה ביניהם

      והם לא מתנגחים

      כגלדיאטורים בזירה הווירטואלית

      נטולת הרחמים

      ואתה

      בגולה תל אביב שלך

      מעדיף לחשוב

      רק על אותם אנשים

      חמושי פסוקים ואבנים

      עוקרי עצים

      מבערי מטעים

      גזענים חשוכים

      חרושי מזימות

      בורים ועמי ארצות

       

      אבל האמת?

      האמת שאתה והם

      די דומים

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שלישי, 8/7/14, 16:37

        הצדק מרחף אי שם

        בין הגדר לקאסם

        שניים אוחזים ואף אחד לא מרפה

        סיבים נפרמים חבל מתכלה

         

        שני ילדים בגינה חרוכה

        מתפללים לאב שנטש את הזירה

        זה משחק עתיק שאין בו מנצחים

        זו לא זריחה רק דם על השמשה

         

        השנאה מלבה את עצמה

        וניזונה מעוד שה לעולה

        על מזבח הנקמה אין מקום לחמלה

        המאכלת רק מחכה לקורבן הבא

         

        ובמחול החרבות צריך לדעת לרקוד

        אף פעם לא למעוד

        כי אין מקום לטעויות

        לא על האדמה הזאת


        "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ

         וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶך"ָ


        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום חמישי, 3/7/14, 23:39

           

          צילו של המלך חורץ דרכו בשדה צרוב השמש, מחפש לקצור את שזרע. בידו חרמש ובלבו רצון ליפול ארצה ולחכות לגאות הקיצית שתפזר אותו מכאן.

          צילו של המלך מהלך בינות לקוצים כשזיעה ניגרת ממצחו ללחייו האדומות והלאה לאדמה היבשה. בראשו חרוש המזימות הוא חושב על אימפריות גוססות לרגליו, מתחננות לרחמים. צבאות של פרשים הלומי דגלים והמנונים.

          החרמש מלטף את השיבולים הזורחות לאורו של יום חמסין לוהט.

          הוא אוהב לפסוע שם ולהרגיש את החיטה נרמסת תחתיו. גם תנובה שמימית צריכה להרגיש את נחת רגליו.

          הצל שלו כבד, כמו ספג לתוכו את כל שנות המדון אשר צבר במהלך כהונתו הרציפה והבלתי נגמרת. נתינים כנועים שבחרו בו פעם אחרי פעם. כמו סם, כמו רעל שזורם הישר לאבדון. והוא? הוא נלכד בתוך זחיחותו שלו, הכה בכל אחד שעמד בדרכו.

          גם בדידותו לא עצרה את גאוותו ההרסנית. המלכה השקופה כבר מזמן התאיידה משדה ראייתו, הפכה לזיכרון רחוק של אהבה, כשעוד הייתה למילה הזאת ערך עבורו.

          צילו החיוור מביט בפרי עמלו. הוא עייף ונמאס לו, אבל החיוך עוד מעטר את פניו. עיוורון זה עסק ממכר. גם דמיון.

          אין לו כלום ויש לו הכול. 

          החרמש עוד מלטף את החיטה.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שישי , 27/6/14, 20:31

             

             

             

            ''

             

            מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

             

            ברחוב שלנו השלווה היא מסיכה
            ושום דבר הוא לא כמו שנראה
            האלומות הן להבות
            החדרים הם מבצרים 
            והקירות אטומים
            לרחשים לא רצויים
            קרשים על הפתחים
            והרגשות כבויים
            ניסים לא מתרחשים
            אבל אנחנו מחכים
            עם תפילות ומזמורים
            אנחנו מקווים
            ברחוב שלנו האבק מסתיר היטב
            את כל מה שסובב
            החצרות לוחשות
            מבקשות עם הצמחים
            מים חיים
            עננים נדיבים
            אם היה אפשר לקמט את הזמן
            הייתי חוזר אל העבר 
            הייתי חוזר לכל רגע נסתר
            ברחוב שלנו

            דרג את התוכן:
              7 תגובות   יום שני, 20/5/13, 12:39

               

              הוא הביט במחשב שעה ארוכה כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות.

               

              רק אתמול גילה כי ראייתו התדרדרה שוב. אופטומטריסט מזוקן המליץ לו להימנע מבהייה ממושכת בצג, להגביל את עצמו לשעתיים-שלוש ביום לכל היותר. "אתה מאמץ את העיניים שלך יותר מידיי עם המחשב הזה" הסביר במפגיע, כאילו לא ידע שמדובר בנרקומן שימאן להקשיב לעצת מומחה.

               

              הוא בחדר עכשיו, מכווץ במיטתו, מנסה להימנע מחייו הוירטואליים הדועכים שבמרחק פסיעה. כל כך הרבה זמן עבד בבניית מרחב אלטרנטיבי לעולמו המשמים.

               

              תמיד ניחן  בכישרון כתיבה יוצא דופן. כבר בילדותו הבין שזה יהיה התחום היחידי בו יצליח להטביע חותם משמעותי על האנושות. ספורטאי גדול אף פעם לא היה, ביישנותו גבלה בהפרעה קלינית ומראהו הגמלוני לא ממש סייע לו בתחום הרומנטי.

              כל מה שנותר לו זה להתחבא מאחורי המקלדת ולפזר מרכולתו הכתובה באינטרנט.

              בתחילה פתח לו חשבון ברשת החברתית והחליט כי מידי יום יפרסם טקסט באורך עמוד. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד ירכוש לו שם בעולם המקוון ואנשים יסגדו לכישרון המתפרץ. הייתה לו אג'נדה ברורה על החברה הקורסת והוא רק חיכה לשתף אותה עם שאר הגולשים.

               

              מהר מאוד התברר לו כי הדבר לא פשוט כפי שחשב. הוא ראה כיצד חבריו צוברים אינספור תגובות על משפטי מחץ אחדים, בעוד שהוא עמל שעות על כתיבת מניפסטים חוצבי להבות שבקושי זוכים לתגובת ניחומים אחת. במשך כחודש ניסה לשנות ניסוחים, להחליף נושאים, לכתוב באופן ישיר וקליל יותר. כלום. הפוסטים נשארו לרוב יתומים, נבלעים לאיטם בין סטאטוסים קצרצרים ומשויפים.

               

              הדבר תסתכל אותו כל כך עד שהחליט יום אחד, כהלצה, לנסות את מזלו בכתיבת משפט בודד, לבחון את התופעה המשונה.

              כעבור זמן מה של מחשבה לא מאומצת במיוחד הקליד את השורה : "דקה של המתנה מול המיקרוגל שקולה לעשר דקות בעולם האמיתי". לאחר היסוסים קלים, הוא לחץ על הכפתור ששיגר את "פיסת הגאונות" הזאת אל הרשת. ברגע שראה את המילים הללו לצד תמונת הפרופיל שלו, חש מבוכה גדולה וכבר גמל בדעתו למחוק כל זכר לגחמה הרגעית הזאת שתקפה אותו. אך עוד לפני שהספיק למחוק את הכתוב, אגודל כחלחלה הורמה לאות הזדהות. לא עברה דקה ושוב  זכה לפידבק שכה ערג לו. בחלוף שעה מפרסום הסטאטוס, עשרים אגודלים התווספו לרשימה. הוא לא כל כך הבין את הגדולה שביציר כפיו, אבל תשומת הלב לה זכה עוררה בו סיפוק שלא חש כבר הרבה זמן.

              'זה חד פעמי, מחר אני כבר אחשוב על משהו יותר רציני' מלמל חרישית לצג המחשב.

              אבל בינו לבין עצמו ידע כבר שהמיידיות הכריעה את הכף לטובתה וההתמכרות לא איחרה לבוא. התברר לו גם כי הוא ממש לא רע במלאכה וכעבור שבוע זנח לחלוטין את רצונו להפגין כישורי כתיבה ארוכים ומכוננים.

              לאט לאט עדת מעריצים התאגדה לה וחיכתה למוצא פיו. תחושת אופוריה אחזה בו נוכח האהבה הגדולה שהורעפה עליו והמחשב שימש עבורו כמכונת החייאה לנפשו החבולה. חדרו הפך לתא מעצר בו הוחזק מרצונו החופשי. הוא המעיט באכילה וקשריו החברתיים, שגם כך היו רופפים, נעלמו קליל. כל לילה קרס למיטתו כשעיניו כואבות מהמתנה ממושכת לעוד חיבוק ווירטואלי. הוא מצא לו עבודה אינטרנטית-ביתית אשר תוכל לקיים אותו בתקציב מינימאלי. יציאה אל מחוץ לכותלי הדירה נעשתה אך ורק לשם קניית מזון ומצרכי מחייה בסיסיים. עורו החוויר פלאים וראשו דאב דרך קבע, אבל המחיר היה שולי ביחס לתגמול שקיבל מאוהדיו האנונימיים.

               

              יום אחד זה נעלם באבחה, בלי התרעה מוקדמת, כאילו לא היה שם מעולם. ראשו נאטם והמילים סירבו להתחבר לכדי משפט אחד קצר ושנון. לאחר שעה ארוכה רשם משפט מסורבל נטול כל פאנץ' אשר זכה להתעלמות רועמת. לחץ בחזה התחיל להתהוות. הוא מחק את השורה וניסה אחרת במקומה אך גם היא נשארה בודדה במערכה. כל היום ניסה לשאוב השראה מהקירות, מדלת הכניסה לחדרו, מהתקרה המתקלפת. שום דבר לא הגיע. כך גם חלף לו יום המחרת והיום שלאחריו. החיבוק נעלם והכאב ראש התעצם.

              הוא נכבה לאיטו, מביט בצג המחשב כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות. 

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שבת, 3/3/12, 16:20

                אני מוצא עצמי שרוע על ספסל מחליד בתחנת אוטובוס רעועה.

                השמש מסתתרת מאחורי מעטה של אובך, נראית כל כך אומללה בניסיונותיה העקרים לנעוץ קרניים בקרקע. רוח מדברית חדרה את ביצורי עפעפיי והעירה אותי אל תוך עולם צהבהב.

                עיניי מנסות להסתגל לצריבת גרגרי החול הזעירים שנישאים באוויר ולאחר מאבק ממושך הן נפקחות לרווחה.

                הכול דומם, זולת שירתו הצורמת של תמרור מתכת, אשר רק מחכה לאבחה הבאה שתעקור אותו מעמוד הברזל. מביט לימיני ולשמאלי ומצליח לזהות כתמים ספורים של צבע שעוד לא נמחו מקירות התחנה, זכר לחורבן.

                הראש מתחיל לפעול ושאלות מתחילות להתרוצץ בתוכו, מנסות להבין על מה ולמה. אני עומד על רגליי ויוצא מחלל המבנה,  מנסה לאסוף עוד פרטים לגבי מקום המצאי. אדמה צחיחה, שיח קוצני מתגלגל, עמוד ברזל וכביש אספלט שנגמר בשכבה סמיכה של ערפיח.

                'זה חלום' נורה מראשי ההיסק המתבקש לסוגיה.

                נדמה שתמיד ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון אשר נטווה בשנתי. שניות ספורות הספיקו לי להבין שאני ער לחלוטין. מביט שוב אל התחנה ומזהה מתחת לספסל בקבוק מים, אשר מאותת לגופי על צימאונו הרב. בטרם אזרים את תכולתו אל תהומות קיבה, ההיגיון מפציר בי לרסן תאוותי וללגום במשורה. מי יודע כמה זמן אצטרך להעביר כאן.

                פיללתי לתובנה שתגיח לאחר הצינון הקל, אולי הזיכרון יצליח לדלות מירכתיו קצה חוט. אם לא מדובר בחלום, אזי המציאות הביאה אותי הלום. אני מביט בגופי וממשש את פניי. אין סימני חבורות או נפיחויות. גופי בריא ואיבריי שלמים. רק הראש שולח כאבים מדודים ומאוזנים לרקותיי. אני מעסה אותן בתנועות מעגליות, מנסה להרדים את הוורידים המאיימים לפקוע החוצה. כל ניסיון לחדד את המחשבה רק מגביר את עוצמת הכאב.

                'סוף העולם?'. השאלה מרצדת בתוך תוכי, גולשת במורד הגרון וחוזרת אל רחמה. 'אולי', אני מעז לשחרר את התשובה לרוח המשתוללת. 'אולי', אני חוזר שוב, מנסה להפיח במילה חיים, לראות אם ההיגיון מוכן לקבלה אל חיקו. אך מה הטעם? אם כך הדבר, אין לי עוד עניין במחשבות יתרות ומוטב לי לחכות שהשמים יאספו גם אותי, הנוסע האחרון בדרך לצד האפל.

                נרעד מהמחשבה, אני אוסף את הבקבוק מקצה הספסל ובוחר כיוון.

                השלט נפרד לבסוף מהעמוד ונעלם במרחב.

                 

                ההליכה מתחילה והמוח רץ. תמונות מרצדות באופק וצובעות את החדגוניות שהמציאות הנוכחית מציעה לי.

                אני רואה אותה שם בשלל רגעי חסד. אפילו עכשיו היא קיימת. אספמיא שלי, המתאווה מתוך חלום. קרן שמש בלילה השחור. הדמעות לא מאחרות לבוא, מרטיבות  לרגע את נעליי ומייד מתייבשות. הינה היא בפסגת ההר, מנסה לבקע  בקולה הרך את פרוכת השמים. היא האומץ שמעולם לא היה לי, הקול שמעולם לא נשאתי בתפילה.

                 

                התמונה הבאה מזכירה לי את המפגש הראשון שלי איתה, מתחת לעץ, בעיצומו של הסתיו:

                הייתי בין 13 ונשענתי על גזע עץ עתיק וחיכיתי, כמו תמיד. המתנתי בצפייה לסימן שיגיע, לא משנה מאיפה. ואז היא הופיעה.

                שאלתי אותה לשמה והיא ענתה לי בלחישה מלטפת 'אספמיא'. שאלתי אותה אם כל כאב הלב הזה שווה את הטרחה. היא לא ענתה, רק חגה מעליי שניות אחדות והתפוגגה. מאותו יום היא ביקרה אותי בכל פעם שהייתי זקוק לה. אספמיא מעולם לא ענתה על השאלה ולא אמרה דבר, אך עצם נוכחותה הספיקה לי.

                ועכשיו, אני מוצא עצמי בדרך ישירה לעבר שומקום, צועק את השאלה שמעולם לא נענתה, צועק ומשתנק, מסדיר את הנשימה ושוב צועק.

                הלגימות הופכות להיות יותר ויותר משולחות רסן, מתעלמות מכל תמרורי האזהרה שברקע. אני פוסע לשולי הכביש, מגשש לעבר כיס ימין של מכנס הג'ינס שלי ושולף חפיסת 'ווינסטון' מקומטת. כף ידי השמאלית מגוננת על המצית והסיגריה מפני משב הרוח החזק.

                הסרט נמשך ואני נשכב על האספלט החם, פניי לרקיע. כדור צהוב מטושטש ממשיך להיאבק על אורו, מסרב לקבל את הדין. אני שואף אוויר מזוהם אל ראותי ומשתעל.

                 

                שלוש שנים אחרי ההתגלות הראשונה, החלטתי לעלות על אוטובוס אקראי ולנסוע רחוק. כיוונתי למדבר כי קראתי שניתן להרגיש שם באופן המוחשי ביותר את נוכחות האל. אחרי שלוש שעות, נפלטתי אל תוך לילה מקפיא של נגב .מצאתי לי פיסת אדמה והמתנתי, בדיוק כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר. אך שום דבר לא הגיע.

                אלוהים לא מראה סימנים לעולם, האמונה מצריכה חשאיות מחולטת, אחרת תגווע.

                 

                והינה אני עכשיו, שמוט במרכז המדבר העצום והדומם הזה, מרגיש נוכחותו של משהו נשגב. לא יודע אם מדובר באלוהים, שרף, שטן או סתם דמיון שמשטה בי נמרצות, אך לראשונה מאז יקיצתי בתחנה, דברים מתחילים להתבהר.

                האמונה חולפת לה עם בוא הידיעה. הסיגריה מגיעה לסופה, אני משחרר אותה לרוח הפרועה ועוצם עיניי. כמעט והספקתי לשמוע תשובה.

                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  אריק פ.
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  ארכיון

                  פיד RSS